דוד גויטיין (12 בספטמבר 1900 - 1 בינואר 1961) היה שופט בית המשפט העליון בישראל ושגריר ישראל הראשון בדרום אפריקה.
 | |||
| לידה |
12 בספטמבר 1900  | ||
|---|---|---|---|
| פטירה |
1 בינואר 1961 (בגיל 60) | ||
| מדינה |
ישראל | ||
| תאריך עלייה | 1929 | ||
| מקום קבורה |
בית הקברות סנהדריה | ||
| השכלה |
בית הספר לכלכלה של לונדון | ||
| |||
| |||
  | |||
גויטיין נולד בלונדון ללאה ברנט, ילידת אנגליה, ולקלמן גויטיין, יליד הונגריה. בהיותו בן ארבע התייתם מאביו. אמו גידלה את שני אחיו, אחותו ואותו ברוח המסורת היהודית, ודאגה שילמדו עברית מגיל צעיר.
גויטיין סיים את חוק לימודיו במשפטים וכן למד אנתרופולוגיה וכלכלה בבית הספר לכלכלה של לונדון. באוניברסיטה זו פגש את משה שרתוק וצבי שוורץ והם התיידדו. גויטיין השתייך ל"תנועת הבונים" הציונית ולאחר שנפגש באורה מויאל, אחותו של אל"ם אהרון מויאל, עלה בעקבותיה בשנת 1929 לארץ ישראל. שנה לאחר שעלו בני הזוג לישראל, נישאו בעיר תל אביב ולימים התיישבו בבית גויטיין אשר בירושלים.
בטרם הוסמך לעסוק בעריכת דין תחת המנדט הבריטי, גויטיין התקבל לשמש כעורכו של העיתון Palestine Bulletin[1], ובין השנים 1929–1931 כתב עבורו מאמרים ופיליטונים. גויטיין כתב אף בעיתונות היהודית והכלל עולמית. מאמריו עסקו בהווי הארצישראלי ובבעיות שעמדו בפני היישוב. גויטיין כתב, בין היתר, אודות בעיית החוקה, בעיית פשע וענישה, שאלת היחסים בין חילונים ודתיים, קיבוץ גלויות והצורך לשמר את המורשת התרבותית שמביאה כל קהילה בעלותה ארצה. הוא דן בבעיית מעמד האישה ובשאלה האם הכול שפיט. בהיותו חניך האסכולה הבריטית לא האמין שהיישוב הארץ הישראלי הקטן רשאי לכתוב חוקה שתחייב את ההמונים שעוד יבואו. גויטיין התנגד לתפיסה שהכול שפיט. הוא התייחס לפשיעה כאל מחלה ושיער ש"יבוא יום ויסתכלו עלינו השופטים כעל ברברים על שהושבנו פושעים אלימים בבתי סוהר בלי לדאוג לריפויים, כמו שאנו מסתכלים היום על השופטים שדנו חולי נפש לעונשים ולמאסר על לא עוול בכפם". כתיבתו הצטיינה בקלילות ובהומור, ולימים נמצאו אלה גם בפסיקותיו כשופט.
הוסמך כעו"ד בלונדון לפני עלייתו לארץ ישראל, ובהמשך הוסמך לעריכת דין בארץ ישראל המנדטורית והצטרף למשרדו של עורך הדין הערבי-נוצרי נסיב אבקריוס ביי, והיה לשותפו[2]. אחד המשפטים הנודעים שבהם השתתפו כסניגורים היה משפטו של ראובן שיינצוייט שהואשם ברצח המהנדס יעקב צוואנגר, פרשה הידועה כ"הרצח בחולות תל נוף"[3].
בימות המאבק בבריטים ייצג את לוחמי המחתרות מכל הארגונים בפני בתי המשפט הבריטיים, הרגילים והצבאיים.[4] בתחילת מלחמת העצמאות מונה לשופט צבאי מטעם "ההגנה" בירושלים הנצורה ומאוחר יותר השתתף בצוות שהכין את הקודקס המשפטי לספר החוקים של מדינת ישראל. מפעל זה נחשב בעיניו כאחד מהתרומות החשובות שלו למשפט הישראלי ועליו נודעה גאוותו[5].
לאחר קום המדינה היה אחד משבעה מועמדים לכהונת שופט בבית המשפט העליון[6], בהיותו אחד מבכירי עורכי הדין בארץ, אולם לבסוף התמנו רק חמישה והוא לא היה אחד מהם. בין השנים 1949–1953 שימש כשליח מדינת ישראל הראשון בדרום אפריקה, תחילה כציר ולאחר מכן כשגריר, וכציר בשגרירות ישראל בוושינגטון הבירה.
עם שובו לישראל, ב-11 בדצמבר 1953 מונה לכהונת שופט בית המשפט העליון.[7] ישב בערכאת הערעור בפרשת קסטנר וכתב את דעת המיעוט. בהכנות מערכת המשפט הישראלית לשפיטת אדולף אייכמן נקט בדעה שהמידע בנושא מועט מכדי להעמידו לדין. גויטיין היה השופט הישראלי הראשון ששימש כשופט בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, וישב כנציג ישראל במשפט נגד בולגריה בנושא הפלת מטוס אל על.[4] במשפט זה כתב את דעת המיעוט, בפסק דין שנלמד עד היום.
בהשקפותיו היה גויטיין ליברל וסוציאליסט[דרוש מקור].
בימיו האחרונים עסק במפעל גדול של תרגום פסקי הדין של בית המשפט העליון לאנגלית, מלאכה שלא זכה לסיים[5].
אלמנתו אורה, יקירת העיר ירושלים, נפטרה ב-23 ביולי 2006. הפרופסור קלמן גויטיין הוא בנם של בני הזוג.
השופט דוד גויטיין הונצח ברחוב על שמו בשכונת פסגת זאב בירושלים.
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
