דהיישה
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מחנה דהיישה (בערבית: مخيم الدهيشة – תעתיק מדויק: מח'ים אלדהישה) הוא מחנה פליטים פלסטינים מדרום-מערב לעיר בית לחם, בשטח הרשות הפלסטינית. אוכלוסיית המחנה מונה כ-9,400 נפש (2006), ושטחו כ-1.5 קמ"ר.
 | |
| טריטוריה |
 הרשות הפלסטינית |
|---|---|
| נפה | בית לחם |
| תאריך ייסוד |
1949  |
| שטח | 1.546 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ במחנה הפליטים | 9,400 (2006) |
| קואורדינטות | 31°41′38″N 35°11′03″E |
| אזור זמן | UTC +2 |
  | |
המחנה הוקם בשנת 1949 על שטח של 430 דונם, שנרכש בשנת 1943 בידי הקרן הקיימת לישראל שהתכוונה להקים בו יישוב יהודי ומפעל[1], אך בעקבות מלחמת העצמאות הועבר לידי "האפוטרופוס הירדני על נכסי אויב"[2]. המחנה הוקם במטרה לאכלס זמנית 3,400 תושבי כפרים מן האזורים שממערב לירושלים ולחברון. לפי עדות תושבי המחנה, נקבצו בו פליטי 45 כפרים שנעזבו בעקבות מלחמת העצמאות. תחילה יושבו הפליטים באוהלים, ומשהפך מצב הפליטות לקבוע בנה עבורם אונר"א באמצע שנות ה-50 מבני קבע קטנים בשטח 6 מ"ר[3]. ברבות השנים הרחיבו תושבי המחנה את בתיהם או בנו חדשים ומשופרים תחתיהם, אך הצפיפות במחנה עדיין רבה, שכן מספר תושביו גדול פי שלושה מזה שעבורו נועד מלכתחילה. בשנת 1972, בשל צורך לפנות מקום בדהיישה, הורשו תושבי ואדי פוכין לחזור לכפרם ולבנות שם את בתיהם מחדש[4][5]. רבים מהצעירים במחנה הגרו למדינות אחרות, בעיקר מדינות ערביות עשירות[6].
המחנה נמצא בטיפולה של עיריית בית לחם ונודע בהיותו מקומם של פעילים של האחים המוסלמים והחזית העממית לשחרור פלסטין[7].
המחנה גובל בכביש ירושלים-חברון (בעבר כביש 60), בקטעו העובר בסמוך לבית לחם. בעבר שימש כביש זה את התנועה בין ירושלים ליישובי גוש עציון, ומכוניות ישראליות בקטע זה היו תדיר מטרה ליידוי אבנים ובקבוקי תבערה מצד תושבי המחנה. צה"ל השתדל להתמודד עם יידויי האבנים אך לא הצליח למנוע את התופעה והמתנחלים באזור הפגינו נגד אזלת ידו של צה"ל[8]. הרב משה לוינגר אף קיים שביתת שבת מול המחנה, אשר הסתיים לאחר שצה"ל השיג הסכמות עם נכבדי המחנה שהם ידאגו לשקט בגזרה וצה"ל יקל על התושבים. ההסכמה נשמרה לזמן מה[9], אולם עם הזמן ההבנות התרופפו ושוב אירעו ידויי אבנים מהמחנה[10]. בעקבות זאת הקים צה"ל גדר מתכת בגובה 6 מטר שנועדה לחצוץ בין המחנה לבין הכביש[11].
לאחר שאשה הרה נפצעה ביום שישי אחר הצהריים ליד המחנה, ארגנו אנשי תנועת כך הפגנה מול המחנה במוצאי שבת, 6 ביוני 1987. במהלך ההפגנה התפתחו יידויי אבנים הדדיים[12], זגוגיות של בתים ורכבים של תושבי המחנה נופצו, נורו יריות ונפגע דוד מים על אחד הגגות. איש מתושבי המחנה לא נפגע. המפגינים התעמתו עם חיילי צה"ל שביקשו לפנות אותם מהמקום. אלוף הפיקוד עמרם מצנע כינה את האירוע "מעשה נבלה", והסופר חנוך ברטוב כינה אותו פוגרום[13]. המפגינים לעומת זאת טענו שההפגנה התדרדרה למהומה בגלל אזלת ידם של חיילי צה"ל שלא טיפלו בידויי אבנים של הערבים[14]. המנהל האזרחי תיקן נזקים לרכוש בדהיישה בהיקף של כמה אלפי שקלים[15]. המשטרה עצרה 13 חשודים ולבסוף שישה מהם הועמדו לדין[16]. בציבור הישראלי התעורר ויכוח סביב דבריו של מצנע[17][18]. מספר ימים לאחר האירוע התארגנו תושבים של המחנה לפגוע שוב בתחבורה היהודית. צה"ל הגיב ביד קשה, הרחיב את הגדר של המחנה[19], חסם כניסות למחנה וביצע בו מעצרים[20]. כן הטיל צה"ל עוצר על המחנה[21]. בסוף אוקטובר 1987 נכנס צה"ל לדהיישה, ריכז את כל הצעירים בגילאי 16–30 וביצע מעצרים[22].
בעיית יידויי האבנים החריפה בעת האינתיפאדה הראשונה. ב-17 באפריל 1989 נורתה למוות ילדה בת 13 תושבת המחנה בעורפה מקליע פלסטיק, בשעה שהתרחקה ממוקד עימות בין חיילים למקומיים. לאחר משא ומתן שילמה מדינת ישראל 40 אלף ש"ח פיצויים להוריה[23].
עם מסירת השטח לידי הרשות הפלסטינית וסלילת כביש המנהרות כאלטרנטיבה לתנועה בין ירושלים לגוש עציון, הוסרה הגדר. גם בעת האינתיפאדה השנייה היווה מחנה דהיישה זירת התנגשויות אלימות בין תושביו לבין כוחות צה"ל.
ועד תושבי המחנה פועל מאז הקמתו ב-1995 בשיתוף פעולה עם אונר"א לשיפור תנאי המחיה של תושבי המחנה. כמו כן מהווה המחנה את מרכז פעילותם של ארגון כראמה העושה לרווחת ילדים ונשים, ומרכז התרבות איבדאע הפועל למען ילדי המחנה.
- מחנה הפליטים דהיישה באתר אונרווא
- מחנה הפליטים דהיישה, באתר ארגון כראמה (באנגלית)
- דויד גרוסמן, האדם הוא כמו שיבולת, כותרת ראשית, 29 באפריל 1987
- דויד גרוסמן, רוצה לירות ביהודים, כותרת ראשית, 29 באפריל 1987
- שי פוגלמן, בחזרה לדהיישה, באתר הארץ, 6 בדצמבר 2012
דהישה (מחנה) (יהודה ושומרון), דף שער בספרייה הלאומית
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
