ג'וליאן בארנס

ג'וליאן בארנס (נולד ב-19 בינואר 1946) הוא סופר אנגלי.

ג'וליאן בארנס
Julian Barnes

ג'וליאן בארנס, 2019
לידה	19 בינואר 1946 (בן 78) לסטר, הממלכה המאוחדת
מדינה	הממלכה המאוחדת
שם עט	Dan Kavanagh
מקום לימודים	מודלין קולג', בית הספר הסיטי של לונדון
שפות היצירה	אנגלית
סוגה	סאטירה, ספרות בלשית
יצירות בולטות	תחושה של סוף
תקופת הפעילות	מ-1977
הושפע מ	ג'ון אפדייק, גוסטב פלובר, פורד מדוקס פורד, איגור סטרווינסקי, פרנק אוקונור, ז'ול רנאר, סול בלו
פרסים והוקרה	פרס סומרסט מוהם (1981) פרס בוקר (2011) פרס לספרות אירופאית (2012) פרס זיגפריד לנץ (2016) פרס אוסטריה לספרות אירופית (2004) פרס לזכר ג'ופרי פבר (1985) פרס שייקספיר (1993) הסופרים הבריטים הצעירים הטובים ביותר (1983) פרס מדיסיס לחיבור עיוני (1986) פרס Femina לספרות (1992) פרס א.מ. פורסטר (1986) מפקד מסדר האמנויות והספרות קצין מסדר האמנויות והספרות אביר מסדר האמנויות והספרות בפסקה זו 3 רשומות נוספות שטרם תורגמו
www.julianbarnes.com

קורות חייו

נולד בלסטר. בילדותו גדל בפרבר לונדוני. הוריו היו מורים לצרפתית. ב-1956 עברה משפחתו לנורת'ווד, מידלסקס, וחייו שם היוו כר ליצירת ספרו הראשון Metroland שפורסם ב-1980 (לא תורגם לעברית). לאחר שסיים תואר ראשון בלימודי שפות מודרניות באוניברסיטת אוקספורד, עבד שלוש שנים כמילונאי במילון אוקספורד. אחר כך הפך למבקר ספרים, עורך ספרותי ומבקר טלוויזיה, ובמקביל החל לכתוב את ספריו^[1].

בארנס התאלמן בשנת 2008 מהסוכנת הספרותית פט קאבאנה. הם חיו ביחד שלושה עשורים הם, עד שיום אחד נפלה קאבנה ברחוב והובהלה לבית החולים; 37 יום לאחר מכן הלכה לעולמה. בארנס כתב לאחר שנתיים את "Levels of Life", שבו הוא מספר על האבל הכבד שפקד אותו בעקבות מותה של אשתו. בתחילת שנות השמונים עזבה אותו קאבאנה לטובת הסופרת ג'נט וינטרסון. וינטרסון ביססה על הרומן ביניהן את ספרה The Passion מ-1987. הן חיו ביחד במשך כמה שנים, עד שנפרדו ב-1989. אחרי פרידתן, חזרה קאבאנה לבעלה והשניים נותרו נשואים עד יום מותה^[2].

יצירתו

היצירה של בארנס כוללת כמה ז'אנרים: רומנים, סיפורים קצרים ומסות.

פריצתו אל תודעת הקוראים החלה עם פרסום הרומן השלישי שלו בשנת 1984, התוכי של פלובר. עם זאת, בארנס נחשב לסופר שכתיבתו אינה מיועדת להמונים. ספרו ארתור וג'ורג' שיצא בשנת 2005 נחשב לצעד לכיוון פופולרי יותר.

בארנס ידוע כפרנקופיל, וכמה מספריו עוסקים בעניינים או באנשים שקשורים לצרפת, בהם התוכי של פלובר, מעבר לתעלה ומשהו להצהיר.

פרסים והוקרה

• בשנת 1992 זכה בפרס פמינה על ספרו "מדברים על זה".
• בשנת 2011 זכה בפרס מאן בוקר על ספרו תחושה של סוף^[3], והיה מועמד לפרס זה שלוש פעמים נוספות (בשנים 1984, 1998 ו-2005)^[1].
• בשנת 2011 זכה גם בפרס דייוויד כהן לספרות.^[4]
• בשנת 2021 זכה בפרס ירושלים^[5].

ספריו שתורגמו לעברית

• התוכי של פלובר (1984), תרגמה כרמית גיא, זמורה-ביתן, 1987. תרגום נוסף: תרגם מאיר ויזלטיר, מחברות לספרות, 2005.
• ללטוש עיניים לשמש (1986), תרגם יאיר בורלא, זמורה-ביתן, 1993.
• תולדות העולם ב-10 וחצי פרקים (1989), תרגם דוד שחם, זמורה-ביתן, 1991.
• מדברים על זה (1991), תרגם יאיר בורלא, זמורה-ביתן, 1994.
• הדורבן (1992), תרגם אלי שרייבר (חתולי), זמורה-ביתן, 1996.
• מעבר לתעלה (1996), תרגם יאיר בורלא, זמורה-ביתן, 1997.
• אנגליה, אנגליה (1998), תרגמה תמר עמית, זמורה-ביתן, 2000.
• באהבה וכו' (2000), תרגמה שרה ריפין, זמורה-ביתן, 2001^[6].
• משהו להצהיר (2002), תרגמה שרה ריפין, זמורה-ביתן, 2003^[7].
• שולחן הלימון (2004), תרגמה אורטל אריכה, הוצאת כנרת, 2008^[8].
• ארתור וג'ורג' (2005), תרגמה אורטל אריכה, זמורה-ביתן, 2010^[9].
• אין מה לפחד (2008), תרגמה שרה ריפין, זמורה-ביתן, 2010^[10].
• תחושה של סוף (2011), תרגמה מיכל אלפון, הוצאת מודן, 2012^[11].
• המולת הזמן (2016), תרגמה קטיה בנוביץ', כתר ספרים, 2018^[12].
• הסיפור היחיד (2018), תרגמה מיכל אלפון, הוצאת מודן, 2021.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: המולת הזמן
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ג'וליאן בארנס

• אתר האינטרנט הרשמי של ג'וליאן בארנס (באנגלית)
• ג'וליאן בארנס, ברשת החברתית Goodreads
• ג'וליאן בארנס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ג'וליאן בארנס, פותחים ספר | ג'וליאן בארנס, "שולחן הלימון", באתר הארץ, 19 באוקטובר 2008 - סיפור מתוך הספר "שולחן הלימון"
• ג'וליאן בארנס, חיים עם ספרים - ג'וליאן בארנס על ספרו "תחושה של סוף", כותב על יחסיו המורכבים והסוערים עם ספרים., באתר הארץ, 16 באוקטובר 2012
• עופרה עופר אורן, "תחושה של סוף": האם הנעורים חשובים, בבלוג "סופרת ספרים", 18 במאי 2017
• גילי איזיקוביץ, הסופר זוכה פרס ירושלים ג׳וליאן בארנס מסביר למה לעולם לא יחרים אותנו, באתר הארץ, 10 ביוני 2021
• ג'ולין ברנס (1946-), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. שירי לב-ארי, סופר בזהירות, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2005
2. איריס לעאל, מדוע כתיבה אישית נתפסת בישראל כעיסוק לנמושות?, באתר הארץ, 2 ביולי 2020
3. סוכנויות הידיעות, ג'וליאן בארנס זכה בפרס הבּוּקר לספרות, באתר ynet, 18 באוקטובר 2011
4. Winners, David Cohen Prize for Literature (באנגלית)
5. גילי איזיקוביץ, הסופר זוכה פרס ירושלים ג׳וליאן בארנס מסביר למה לעולם לא יחרים אותנו, באתר הארץ, 10 ביוני 2021
6. דפנה לוי, אחרי עשר שנים, באתר הארץ, 16 בספטמבר 2001
7. לנה שילוני, אהבת צרפת כהתניה גנטית, באתר הארץ, 9 במרץ 2004
8. עמרי הרצוג, ג'וליאן בארנס כותב על זיקנה, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2008
9. הכינו את הסימניות | פרוזה תרגום, באתר הארץ, 16 בספטמבר 2009
10. נורית גרץ, לקרוא כדי לא לאבד את האמונה בחיי נצח, באתר הארץ, 20 באפריל 2021
11. הדסה וולמן, "תחושה של סוף": בראייה לאחור, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2012
12. אמיר מנדל, "המולת הזמן": ג'וליאן בארנס נכשל בניסיונו להבין את שוסטקוביץ' ויצירתו, באתר הארץ, 3 בדצמבר 2018