Loading AI tools
צלמת אמריקאית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ברניס אבוט (Berenice Abbott; 17 ביולי 1898 – 9 בדצמבר 1991) הייתה צלמת אמריקאית, שנודעה בעיקר בזכות צילומי השחור לבן של הארכיטקטורה והעיצוב העירוני בניו יורק בשנות ה-30.
 | |
| ברניס אבוט, ניו יורק, 18 בנובמבר 1979 | |
| לידה |
17 ביולי 1898 ספרינגפילד, אוהיו |
|---|---|
| פטירה |
9 בדצמבר 1991 (בגיל 93) מונסון, מיין |
| מקום קבורה |
New Blanchard Cemetery  |
| לאום |
אמריקאים לבנים |
| מקום לימודים |
|
| תקופת הפעילות |
1921–1973 (כ־52 שנים) |
| תחום יצירה | צילום |
| זרם באמנות |
צילום ישיר |
| הושפעה על ידי | אז'ן אטז'ה |
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג |
אליזבת מק'קוזלנד |
  | |
אבוט נולדה בספרינגפילד שבאוהיו, וגודלה שם על ידי אמה הגרושה. היא למדה באוניברסיטת המדינה של אוהיו, אך עזבה ב-1918.
בשנת 1918 היא עברה עם חברים מאוניברסיטת המדינה של אוהיו לניו יורק לגריניץ' וילג', שם "אומצה" כבת על ידי אנרכיסטית. היא הייתה שותפה בדירה ביחד עם מגוון אנשי רוח. בהתחלה שאפה להיות צלמת עיתונות, אך במהרה החלה לגלות עניין בתיאטרון ופיסול בעקבות קשריה עם אמנים כמו יוג'ין או'ניל ומאן ריי. ב-1919 כמעט מתה ממגפת השפעת.
אבוט נסעה לאירופה בשנת 1921 ובילתה שנתיים בלימודי פיסול בפריז ובברלין. בנוסף לעבודתה באמנות חזותית, אבוט פרסמה שירה במגזין ספרות ניסיוני בשם "מעבר". אבוט נעשתה מעורבת בצילום לראשונה בשנת 1923, כשמאן ריי, אשר חיפש אדם שלא מבין בצילום כדי שיעשה בדיוק כפי שהוא אומר, שכר אותה כעוזרת בחדר חושך בסטודיו הפורטרטים שלו במונפרנאס. מאוחר יותר כתבה: "נכנסתי אל הצילום כמו שברווז נכנס למים. מעולם לא רציתי לעשות משהו אחר." ריי התרשם מעבודתה בחדר החושך ואפשר לה להשתמש בסטודיו שלה ולצלם צילומים משלה. בשנת 1926 נפתחה תערוכת היחיד הראשונה שלה והיא פתחה את הסטודיו האישי שלה. אחרי תקופה קצרה של לימודי צילום בברלין, חזרה לפריז בשנת 1927 ופתחה עוד סטודיו.
נושאי הצילום של אבוט היו אנשים מעולם הרוח והאמנות, כגון ז'אן קוקטו וג'יימס ג'ויס. לדברי סילביה ביץ': "אם היית מצולם על ידי ראי מאן או ברניס אבוט באותה תקופה, כנראה שהיית אישיות." עבודתה של אבוט הוצגה ביחד עם זו של ריי, אנדרה קרטס ואחרים בפריז ובמדרגות תיאטרון שאנז אליזה.
בעודה עובדת תחת מאן ריי, הוא הציג לה את אז'ן אטז'ה, והיא הפכה למעריצה גדולה של עבודתו, והצליחה לשכנעו להצטלם אצלה בסטודיו ב-1927. הוא מת זמן קצר לאחר מכן, ובעוד הממשלה רוכשת את רוב תצלומיו והתשלילים שלו, אבוט רכשה את מה שנשאר בשנת 1928, והחלה לנסות לקדם את התצלומים. אבוט הוציאה ספר צילום שלו, והמשיכה לפרסם מתמונותיו עד שמכרה, בעקבות מצבה הכלכלי, את התמונות למוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק, ובכך למעשה הבטיחה את תהילתו של אטז'ה וההכרה הבינלאומית בו.
בתחילת שנת 1929 ביקרה אבוט בניו יורק, במטרה למצוא מו"ל אמריקאי לספרו של אטז'ה. כאשר ביקרה את העיר שוב, ראתה את הפוטנציאל הרב שבה. לפיכך, היא חזרה לפריז, סגרה את הסטודיו שלה, וחזרה לניו יורק בספטמבר באותה שנה. הצילומים הראשונים שלה בעיר צולמו על ידי מצלמה קטנה יחסית המוחזקת ביד, אך במהרה רכשה מצלמת פורמט גדול. שימוש במצלמה כזאת חייבה אותה להקפיד על הפרטים הקטנים ביותר ולעבוד בתשומת לב רבה. עבודתה סיפקה כרוניקה היסטורית לבניינים רבים בניו יורק שנהרסו זה מכבר ושכונות במנהטן.
אבוט עבדה על פרויקט הצילום שלה באופן עצמאי במשך שישה חודשים, מכיוון שלה הצליחה להשיג מימון כספי כלשהו. היא עבדה בצילום מסחרי ובלימוד בניו סקול ב-1933. בשנת 1935 החלה להיתמך על ידי פרויקט למימון אמנים של הממשלה, והיא מונתה למפקחת על הפרויקט שלה "שינוי בניו יורק". היא המשיכה לצלם את העיר, אך כעת היו לה עוזרים רבים גם בשטח וגם במשרד. דבר זה אפשר לה להקדיש יותר זמן להדפסת תמונותיה והפקת תערוכות. עד אשר התפטרה מהפרויקט ב-1939, היא הפיקה 305 תמונות שהופקדו במוזיאון של העיר ניו יורק.
הפרויקט של אבוט היה בעיקר מחקר סוציולוגי על ידי צילום אסתטיקה מודרנית. היא ביקשה ליצור קשת רחבה של תצלומים, שמציעים קשר בין שלושה תחומי החיים העירוניים: גיוון האוכלוסייה בעיר והמקומות בהם הם חיים, משחקיהם ועבודתם והפעילות היומיות שלהם. מתצלומיה הסיקה כי הסביבה מושפעת מהתנהגות האנשים שבה, ולהפך. יתר על כן, היא נמנעה מלצלם רק את היפה לטובת מה שהיא תיארה כהבדלים "פנטסטיים" בין הישן לחדש, ובחרה בזוויות צילום שנועדו לייצב את הנושא (אם האמינה בו) או לערער עליו (אם בזה לו).
אבוט לא הסתירה את העדפותיה המיניות הלסביות במיוחד בצעירותה. ב-1935 היא עברה להתגורר בעליית גג בגריניץ' וילג' עם מבקרת האמנות אליזבת מק'קוזלנד, איתה חילקה את חייה עד מותה של מק'קוזלנד בשנת 1965.[1] מק'קוזלנד תמכה מאוד בעבודתה של אבוט, וכתבה עליה מספר מאמרים וכן הוסיפה הערות לספרה של אבוט, שיצא ב-1939.
סגנונה הישיר של אבוט עזר מאוד לצילום המדעי. בשנת 1958 הוציאה סדרת צילום עבור ספר לימוד לפיזיקה לבית ספר תיכון.
אבוט לא עסקה רק בצילום, אלא פתחה את "בית הצילום" בשנת 1947 כדי לקדם ולמכור כמה מהמצאותיה, כגון כן-ציור מעוות, שבעזרתו היה ניתן להפיק אפקט מיוחד בעת הדפסת התמונות בחדר חושך, וכן "טלסקופ" תאורה, שעזר לשלוט ברמת האור בחדר החושך. בשל המצב הכלכלי, "בית הצילום" הפסיד כסף, ובמהרה החברה נסגרה.
שני עשורים לאחר מכן, נסעו אבוט מק'קוזלנד מפלורידה למיין, ואבוט צילמה לאורך הדרך ערים קטנות. הפרויקט הניב יותר מ-2,500 תשלילים. זמן קצר לאחר מכן, עברה אבוט ניתוח בריאות, ונאמר לה שהיא צריכה לעבור מניו יורק, בשל זיהום האוויר. היא קנתה בית מוזנח במיין, לאורך גדות נהר. ב-1,000 דולר, ונשארה שם עד מותה בשנת 1991. היא פרסמה שם את ספרה האחרון, בשם "פורטרט של מיין".
אבוט הייתה חלק מתנועת הצילום הישיר, אשר הדגישה את החשיבות של צילומים לא מעובדים, הן בנושאי הצילום והן בזמן פיתוח התמונה. היא הסתייגה מזרם הפיקטוריאליזם ומצלמים כמו אלפרד סטיגליץ, אשר היו מאוד פופולריים בזמן תקופת עבודתה ולכן היא לא זכתה לתמיכה משמעותית.
לכל אורך הקריירה שלה, תצלומיה של אבוט הציגו התפתחות בטכנולוגיה ובחברה. עבודתה מתעדת ומשבחת את נופי ניו יורק. והיא האמינה, שהמצלמה היא כלי שנועד לתעד את המאה ה-20.
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על ברניס אבוט, 17 ביולי 2013.svg){kind=logo}
ברניס אבוט, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ברניס אבוט, באתר Discogs (באנגלית)
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
