בניין סינגר
גורד שחקים בארצות הברית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בניין סינגר או מגדל סינגר[hebrew 1] (באנגלית: Singer Building או Singer Tower) היה גורד שחקים לשימוש משרדים במנהטן, ניו יורק. הבניין תוכנן כמטה המשרדים הראשי של חברת סינגר ושכן בפינה הצפון-מערבית של צומת הרחובות ליברטי וברודוויי ברובע הפיננסי במנהטן תחתית. פרדריק גילברט בורן, הנשיא ה-5 של חברת סינגר, הגה את הרעיון להקמת הבניין שאותו תכנן האדריכל, ארנסט פלאג במספר שלבים מ-1897 עד 1908. הסגנון האדריכלי של הבניין הכיל אלמנטים של סגנונות האדריכלות האמנויות היפות והאימפריה הצרפתית השנייה (אנ').
 | |
|
הבניין הגבוה בעולם בתקופה: 1908 - 1909 | |
|---|---|
| בניין קודם | בניין עיריית פילדלפיה |
| בניין הבא | מגדל חברת הביטוח מטרופוליטן לייף |
| מידע כללי | |
| סוג |
גורד שחקים, בניין משרדים  |
| על שם |
חברת סינגר |
| כתובת | רחוב ברודוויי 149, ניו יורק |
| מיקום |
מנהטן |
| מדינה |
ארצות הברית |
| בעלים |
חברת סינגר |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1908 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1908 |
| תאריך פירוק | 1967-1969 |
| חומרי בנייה |
פלדה, זכוכית, אבן גיר |
| אדריכל | ארנסט פלאג |
| סגנון אדריכלי |
ארכיטקטורת בו-אר |
| מידות | |
| גובה | 186.57 (עד גג המבנה) מטר |
| קומות | 41 וקומת מרתף |
| קואורדינטות | 40°42′35″N 74°00′39″W |
  | |
הבניין הורכב מארבעה חלקים נפרדים. בניין סינגר המקורי בן 10 הקומות בברודוויי 149, שהוקם בין 1897 ל-1898, ובניין בורן הסמוך בן 14 הקומות ברחוב ליברטי, שנבנה מ-1898 עד 1899. בעשור הראשון של המאה ה-20 הורחבו שני המבנים והיוו את הבסיס בן 14 הקומות של מגדל סינגר, שהתנשא ל-27 קומות נוספות. החזיתות נבנו מלבנים, אבן וטרקוטה. כיפה עם פנס גג כיסתה את המגדל. יסודות המגדל נחפרו לעומק רב באמצעות פירים אטומים ואילו בסיס הבניין נשען על יסודות רדודים יותר. בניין סינגר נבנה בשיטת שלד מסגרות פלדה, אם כי, בתחילה, תמכו קירות נושאי עומס את 2 המבנים המקוריים. עם השלמתו, היו לבניין בן 41 הקומות לובי כניסה מחופה שיש, 16 מעליות, 38,000 מטרים רבועיים של שטחי משרדים וקומת תצפית בראשו.
בזכות גובה של 187 מטרים, מגדל סינגר היה לבניין הגבוה ביותר בעולם בשנים 1908–1909, עד השלמת בנייתו של מגדל חברת הביטוח מטרופוליטן לייף. מבנה הבסיס תפס את כל המגרש שעליו נבנה הבניין ואילו קומות המגדל תפסו רק שישית מהשטח האמור. אף על פי שנחשב באותה תקופה לאחד מסמלי העיר, נהרס בניין סינגר יחד עם בניין סיטי אינווסטינג הסמוך לו, ביוזמת בעליו, בין השנים 1967–1969, כדי לפנות מקום לבניית ליברטי פלאזה 1. בכך הוא הבניין היחיד שהחזיק בתואר "הבניין הגבוה ביותר בעולם" ונהרס על ידי בעליו באופן יזום[3].
בניין סינגר שכן בפינה הצפון-מערבית של צומת הרחובות ליברטי וברודוויי ברובע הפיננסי במנהטן תחתית, בסמוך לבניין סיטי אינווסטינג מצפון[4][5]. צורת המגרש הייתה כמעט מלבנית, אם כי מעט מוטה בשל פריסת רשת הרחובות[6][7], ונמדדו 22.7 מטרים אורך בברודוויי על 34 מטרים ברחוב ליברטי[7]. הבניין, כפי שהושלם ב-1908, הורכב מהמבנים המקוריים של סינגר ובורן, שטח נוסף שסופח ליד שני הבניינים והמגדל. כל המבנים הללו תוכננו על ידי ארנסט פלאג עבור פרדריק בורן, שעמד בראש חברת סינגר[8][9].
הבניין תוכנן ועוצב בסגנון אדריכלי שהכיל אלמנטים מאדריכלות האמנויות היפות[10][11] והאימפריה הצרפתית השנייה (אנ')[12]. האדריכל האמריקאי ג'ורג' וילארד קונבל הכין השרטוטים ותוכניות העבודה[13]. משרד האדריכלים עם המחלקה ההנדסית בראשות אוטו פ. סמש[5][14], היועץ-מהנדס המכונות צ'ארלס ג'י ארמסטרונג, ומהנדסי הפלדה בולר והודג', פיקחו על הבנייה[5]. יותר מ-40 חברות שונות היו מעורבות בתהליך הבנייה[5], וכמעט 100 חוזי בנייה נחתמו. לא היו קבלן ראשי בפרויקט; הבעלים תקשרו ישירות עם הספקים האחראים לכל חוזה[15][16].
כאשר תוספת המגדל הושלמה בשנת 1908, גגו היה בגובה 187 מטרים[17][18]. בראש המגדל עמד תורן דגל בגובה 18 מטרים, מה שהקנה לו גובה של 205 מטרים מהקרקע[18]. בניין סינגר היה הבניין הגבוה בעולם בזמן השלמת בנייתו והבניין הגבוה בעולם שנהרס ביוזמת בעליו[19]. בזמן בניית הבניין, מקורות עדכניים השתמשו במונח "מגדל סינגר" כמי שמתייחס בפרט למגדל עצמו של הבניין, ולא לבסיסו. השם "בניין סינגר" התייחס במקור רק לבסיס הבניין, אף על פי שבאמצע המאה ה-20 הוא התייחס לבניין כולו[1][2].
צורה
בסיס הבניין חלש על כל שטח המגרש. הבסיס הורכב מהמבנה המקורי בן 10 הקומות (מאוחר יותר הורחב ל-14 קומות) ומהנספח בן 14 הקומות המכונה בניין בורן[5]. לבניין סינגר המקורי, בחלק הדרום-מזרחי של המגרש, הייתה חזית באורך 18 מטרים לרחוב ברודוויי ו-34 מטרים לרחוב ליברטי. בניין בורן, בחלק הדרום-מערבי, היה ברוחב של 18 מטרים וחזיתו לרחוב ליברטי הייתה באורך של כ-23 מטרים[20]. מ-1906 עד 1907 הורחב בניין סינגר המקורי צפונה ובניין בורן הורחב מערבה[21]. הבניינים המקוריים של סינגר ובורן היו בגובה של כ-61 מטרים כל אחד[22].
המגדל בן 41 הקומות מעל הפינה הצפון-מערבית של הבסיס היה ריבוע בתוכנית, עם מידות שטח רצפה של 20 על 20 מטרים[5][7][17]. כאשר נכללו בחישוב הגובה הכיפה ופנס הגג שבפסגת המגדל, מגדל סינגר היה שווה ערך לבניין בן 47 קומות[5][23]. חזית המגדל הייתה בנסיגה לאחור 9.1 מטרים בהשוואה לחזית הבסיס שברחוב ברודוויי[5][7], והוא כיסה רק שישית משטח המגרש הכולל (במבט על)[23]. היה רווח של 3.0 מטרים בין מגדל בניין סינגר לבניין סיטי אינווסטינג שמצפון, שנבנה באותה תקופה. העמודים הנדרשים לתמיכת מגדל סינגר היו גדולים מכדי להציבם על גבי בניין סינגר המקורי, ולכן הם נבנו, במקום זאת, בחלק הצפוני של המגרש[4].
חזיתות
החזיתות היו בנויות מלבנים אדומות, אבן בהירה וטרקוטה[6]. כ-68,100 מטרים רבועיים של טרקוטה שימשו הן לחזיתות והן למחיצות הפנימיות. בכל הפרויקט נעשה שימוש בכחמישה מיליון לבנים, מתוכן מיליון לחזיתות המגדל[24][25]. כמו כן, נעשה שימוש בכ-42 מטרים מעוקבים של בלוסטון (אנ') נורת' ריבר[25], וכך גם 1,940,000 קילוגרמים של אבן גיר, בעיקר מעל הקומה ה-33[26]. ספקי החומרים הללו כללו את חברת ג'ון ב. רוז (אנ') עבור הלבנים; מרטין פ. לודג' עבור הבלוסטון; J. J. Spurr & Sons עבור אבן הגיר; ו"ניו ג'רזי טרקוטה" עבור הטרקוטה[27][28][29].
לאלמנטים דקורטיביים נעשה שימוש ב-92 טונות נחושת[24]. חברת Whale Creek Iron Works סיפקה אלמנטי הברזל הדקורטיביים בעוד Jno. Williams Inc. סיפקה את אלמנטי הברונזה הדקורטיביים[2][30]. בבניין כולו היו 7,915.6 מטרים רבועיים של זכוכית, כ-10 אחוזים מהם היו זכוכית לשימושים פנימיים[24][31]. הבניין היה מעוטר באופן נרחב כולו, כולל שמונה קשתות על גבי החלק החיצוני של המגדל[32].
בסיס
בניין סינגר המקורי היה מחופה באבן ולבנים. כשהוא נבנה, התוכניות הורו על יישום חיפוי חוץ מאבן בשתי הקומות הנמוכות ביותר. הקומה השלישית כללה מרפסת המשתרעת לאורך שתי החזיתות. ארבעת הקומות הבאות (קומות 3–6) היו מחופות בלבנים ובעלות חלונות עם אבן סביבן. הקומה השביעית חופתה אבן ונבנתה בה מרפסת כפולה כקרניז, ואילו החזית בקומה השמינית הייתה מחופה לבנים. הקומות העליונות המקוריות כללו גג דקורטיבי מנחושת וצפחה עם חלונות קוקיה וארובות אבן. הכניסה הראשית לבניין הייתה מרחוב ליברטי והיו בה פסלים וקישוטים[33]. בניין בורן חופה באבן גיר אינדיאנה (אנ') בשתי הקומות הנמוכות שלו ולבנים אדומות מעל[34]. בבסיס היו עיטורי פרזול בחלונות ובמעקות[35].
לאחר שינויי 1906–1907, הכניסה הראשית פנתה לברודוויי בחזית המזרחית. הכניסה הראשית הזו עוצבה קשת חצי עגולה בגובה שלוש קומות. מתחת לקשת נמצא ארכיטרב בן שתי קומות, ובמרכזו חרוט כרטוש עם הכתובת "סינגר". בחלקה העליון של הקשת היה שקע עם חמישה חלונות ביפוריים אנכיים, ומתחתיה היה סורג ברונזה ברוחב 4.0 מטרים וגובה 7.3 מטרים[36].
כתוצאה מהשינויים, שלוש הקומות הראשונות חופו בבלוסטון בגמר כפרי (אנ')[7]. ארבע קומות נוספו בין הקומה השביעית לגג בן שלוש הקומות במהלך אותה תקופה, וחזית ברודוויי הורחבה משני מפרצים לחמישה[2][37]. עם השינויים, המפרצים האנכיים הופרדו ברצועות אנכיות מהקומה הרביעית עד ה-10, עם גמלונים מעל חלונות הקומה השישית. הקומות ה-11 וה-12 של הבסיס ששונה היו מורכבות משתי שורות של חלונות קטנים, כאשר החלונות בקומה ה-11 מעוטרים בין חיזוקים דקורטיביים (אנ')התומכים במרפסת ברזל בקומה ה-12. שתי הקומות העליונות היו בעלות חלונות ביפוריים היוצאים מגג מנסארד[36]. החלקים המשופעים של הגג חופו ברעפי צפחה, בעוד רעפים קרמיים כיסו את החלק השטוח שלו[38].
מגדל
חזית מגדל סינגר הייתה בנויה מלבנים בעובי של 300 מילימטרים בחלק העליון ועד 1,000 מילימטרים בבסיס[39]. מגדל סינגר הכיל חמישה מפרצים מכל צד, כל אחד ברוחב 3.7 מטרים[40]. תוכניות הבנייה מראות שהיו 36 חלונות בכל קומה[22]. פני חזיתות המגדל היו עשויות מלבנים אדומות כהות, למעט אלמנטים דקורטיביים כגון עיטורים, קופינגים, נדבכים ואדני חלונות, שהיו עשויים מבלוסטון של נורת' ריבר[41]. מכל צד, עמודי אבן גיר אנכיים הפרידו בין המפרצים החיצוניים לשלושת המפרצים המרכזיים, וחילקו את החזית לשלושה חלקים אנכיים[9][41]. המפרצים החיצוניים הוארו על ידי החלונות הקטנים[9]. נדבכים בחגורות האופקיות "כרכו" את המגדל מעל הקומות ה-17, ה-18, ה-23, ה-24, ה-29 וה-30, בעוד שבקומות ה-18, ה-24 וה-30 היו מרפסות טרקוטה מכל צד[7]. מהמגדל בלטו גם מרפסות ברזל במרווחים של כל שבע קומות[35][41]. סמוך לראש המגדל, פסי האבן האנכיים מכל צד יצרו קשת גבוהה שהגדירה את כיפת המגדל[42].
בקומה ה-36, מרפסת מעוצבת זיזית כ-2.6 מטרים כלפי חוץ מכל צד[43], נתמכה בחיזוקים דקורטיביים בקומה ה-35[22][38][44]. ארכיטרבי אבן הקיפו את חלונות הפינתיים של הקומות ה-36 וה-37, בעוד קשתות אבן מעוטרות מסגרו את המפרצים המרכזיים בקומות ה-36 עד ה-38. בנוסף, היו חלונות סגלגלים בכל פינה בקומה ה-38. מעל המפלס הזה עבר כרכוב אבן כבד מסביב לפינות ומעל הקשתות[38].
החלק העליון של המגדל היה בעל כיפה בגובה 15 מטרים המכסה את שלוש הקומות העליונות[7][43], מכוסה בפנס גג שרוחבו בבסיסו 2.7 מטרים[43] ומתנשא לגובה 19 מטרים[45]. גג הכיפה היה עשוי צפחה, ואילו עיטור הגג, הגג והפנסים עשויים מלוחות נחושת[42][46]. בשנותיה האחרונות הוחלפו חלונות הגג הטרפזיים של הכיפה בחלונות גג מסוג קוקיה[38]. חלקו העליון של פנס הגג היה 187 מטרים מעל פני הקרקע, ותורן דגל שהתנשא לגובה של 19 מטרים נוספים מעל פנס גג, הביא את גובהו של מגדל סינגר ל-205 מטרים במדידה מהקרקע עד קצהו[35][47]. אורך התורן היה למעשה 27 מטרים, אך בסיסו קובע במגדל[47]. החלק החיצוני כולו הואר בלילה על ידי 1,600 מנורות ליבון ושלושים פרוג'קטורים בגודל 18 אינץ' (460 מילימטר)[48], שנראו למרחק של עד 32 קילומטרים[24].
מאפיינים מבניים
מבנה על
בבניין סינגר המקורי בברודוויי 149 היה בעל קירות נושאי עומס שהקנו לו את יציבותו, בעוד שבניין בורן, שסופח, ברחוב ליברטי 85–89 היה בעל שלד מסגרות פלדה[5]. קונסטרוקציית השלד של בניין סינגר המקורי שונתה בין 1906 ל-1908 לשלד מסגרות פלדה[49]. הבניין כולו היה בעל 850 עמודי פלדה[50]. העמודים נבנו, בדרך כלל, בחלקים בעלי גובה דו-קומתי[49]. נעשה שימוש בפרופילי פלדה לעמודים בגובה אחת עד שלוש קומות במרתפים, בקומה הראשונה ובקומות 14 עד 16[51]. קורות הגג תמכו בגג מנסארד של הבסיס, למעט החלק ממנו צמח המגדל[52]. חברת "האחים מיליקין בע"מ" (Millikin Brothers Inc.) הייתה ספקית פלדת הקונסטרוקציה עבור הפרויקט[16][43].
התוספת של מגדל סינגר, בשנים 1906–1908, נבנתה משלד פלדה במשקל 16,660 טונות[40]. עמודי המגדל היו במרחק 3.7 מטרים זה מזה[17]. מכיוון ששלושת המפרצים, שבמרכז כל אחת מארבע החזיתות, היו חלונות גדולים, נעשה שימוש בחיזוק אלכסוני רוח רק בפינות הבניין, וככאלה, תוכננו כמנסרות מרובעות[52][53]. בפנים הבניין היה מבנה נוסף לפירי המעלית המרכזיים, שהתחברו לפינות המגדל באמצעות קורות אורכיות[22][41][54]. מערכת קורות תמכה את העמודים לפינות המגדל בקומה הרביעית, בעוד ש-36 עמודים עלו מהמרתף אל המגדל[43][55]. בכל פינה של המגדל נבנו ארבעה עמודים ובפירי המעלית נבנו שישה עמודים נוספים[22][55]. כל מסבך נבנה בגובה של שתי קומות, מה שגרם לעמודים ולפלטה לפעול כזיזים עמידים בפני כוחות רוח[22][52]. אלכסוני הפלדה בצפון ובדרום כוסו ב-11 מילואות כל אחד ואילו אלו במזרח ובמערב כוסו ב-10 מילאות[22]. ארבעת העמודים במרכז המגדל תמכו את כיפתו[43][56].
מבנה העל הוקם באמצעות שני עגורנים. אחד מהם, בעל כושר הרמה של 36 טונות, בעל תורן באורך 23 מטרים וזרוע באורך 20 מטרים, עגורן זה הרים את קורות הפלדה מגובה פני הקרקע לפלטפורמה בקומה ה-17. השני הותקן בקומה ה-17 והיה בעל כושר הרמה של 23 טונות, עגורן זה הקים את קונסטרוקציית הפלדה של המגדל[57][58]. בדרך כלל, לקח פחות מחמש דקות להעביר רכיב פלדה ממפלס הקרקע לקומה העליונה, שהייתה בבנייה[58]. בניית מסגרות הפלדה של מגדל סינגר נעשתה מפלדה שיובאה מגרמניה מפני שפלאג האמין שהחומר גלם וטיב העבודה הגרמני טוב יותר מזה של האמריקאים[41][59]. המגדל של מבנה העל תוכנן לעמוד בלחץ רוח של 1.4 קילו-פסקל[56][60][61], אף על פי שבעת בניית בניין סינגר, לחץ הרוח הגבוה ביותר שנמדד באזור היה פחות מ-0.48 קילו-פסקל[60][62].
לבניית והקמת פנים המבנה, ששטחו הכולל היה 28,000 מטרים רבועיים של רצפות בטון, השתמשו ב-4,100 טונות של צמנט פורטלנד[31]. רצפות בניין סינגר יוצבו, בדרך כלל, על ידי קשתות שטוחות מטרקוטה בגובה 250 מילימטרים, ורבות מהמחיצות הפנימיות נבנו מבלוקי טרקוטה[39].
יסודות
השכבה הסלעית היציבה נמצאה בעומק של 28 מטרים, ומעליה שכבות של רגולית וחול רווי במים. מפלס מי התהום היה 6.1 מטרים מתחת לבניין סינגר[63][64]. הרכב הקרקע תחת המגרש השתנה באופן משמעותי, מכיוון שהייתה דחוסה ומהודקת במקומות מסוימים וחלולה ורופפת במקומות אחרים[65]. מתחת למפלס מי התהום, דרגת הרוויה של הקרקע איפשרה לחפור את המרתף באופן קונבנציונלי[62]. חברת הקרן (The Foundation Company) חפרה את יסודות המגדל[16][66] באמצעות תאים אטומים פניאומטיים[hebrew 2]. התאים שימשו להוצאת שכבות הקרקע, ולאחר מכן מלאו בבטון כדי ליצור עמודים תומכים[62][64][67].
כל תא פנאומטי תוכנן למאמץ של 1,400 קילו-פסקל[40]. רשת של קורות פלדה הוצבה בין התאים הפנאומטיים[68]. עקב עומסי הרוח שנלקחו לתכנון מבנה העל, בחלק מהעמודים התקבלו כוחות יניקה (הפועלים כלפי מעלה), הגוברים על עומסי המשקל העצמי, העומס הקבוע הנוסף ועומסי השירות (הפועלים בגרוויטציה). כתוצאה מכך, הוטמעו ב-10 מהתאים מותחני פלדה באורכים שונים, כשהבטון יצוק סביבם[56][60][69]. המותחנים עוגנו לעומק 15 מטרים בתוך התאים הפנאומטיים. המערכת, שהוכנה בידי עובדי משרדו של פלאג (In-house), עלתה יותר מפי שניים מעלות מערכת ביסוס קונבנציונלית עבור בניין בגודל של מגדל סינגר[40][70]. התוכנית המקורית הורתה על מיקום התאים בעומק של 6.1 מטרים, אך הבנאים שינו את התוכניות באמצע החפירות, כך שהתאים מוקמו על שכבת קרקע יציבה אך עמוקה יותר[67].
החלקים המקוריים של הבניין נבנו על צלעות בעומק 7.3 מטרים מתחת למפלס המדרכה[65]. יסודות אלו חוזקו עם בניית המגדל[37]. משקלו הכולל של בניין סינגר, כולל תוספת המגדל, נישא על ידי 54 עמודי פלדה שניצבו על גבי היסודות מבטון[71].
פנים
בניין סינגר תוכנן להיות בעל עמידות מסוימת מפני אש, והמגדל נבנה בעיקר מבטון ברצפות, ואילו בעץ השתמשו בעיקר בדלתות, חלונות, מעקות ואלמנטים דקורטיביים[72][73]. הבסיס נבנה יותר בעץ מאשר במגדל, בעיקר ברצפות, בחלונות ובדלתות[72]. כל מדרגות הבניין היו עשויות ברזל יצוק[35]. עיטורי הפנים בבניין סינגר היו ממתכת בצבע דמוי עץ, כולל בדלתות. ריהוט עץ ממשי שימש במשרדים הראשיים של חברת סינגר בקומה ה-34[73][74]. היה גם טיח מצויר, שבוצע על ידי H. W. Miller Inc[2][75]. בקירות ובתקרות נעשה שימוש רב בטיח[73]. שטח המשרדים הכולל בבניין הסתכם ב-38,000 מטרים רבועיים[17].
בניין סינגר חובר למערכת אספקת המים של ניו יורק, הם סוננו דרך סלילי אמוניה ולאחר מכן זרמו דרך שני מסננים לשני מיכלי יניקה[76]. בתוך בניין סינגר, היו שבעה מיכלי מים כדי לספק ביקוש צפוי של 57,000 ליטרים בכל שעה. שלושה מיכלים בקומות 29, 39 ו-42 של מגדל סינגר היו בעלי קיבולת משולבת של 57,000 ליטרים ושירתו כמה חלקים של המגדל. כדי לספק מים לבסיס, היה מיכל אחד בגודל 19,000 ליטרים בבניין בורן ושלושה מיכלים בסך של 68,000 ליטרים בבניין סינגר המקורי[22][77]. מערך זה איפשר לספק לכל המשרדים בחלקת המגדל מים קרים, חמים וקרח[77]. שני גופי חימום במרתף סיפקו מים מחוממים לכל הבניין. היה גם מפעל קירור עם שתי משאבות ומערכת הקפאה קטנה שהייתה מסוגלת לייצר 230 עד 450 קילוגרמים של קרח מדי יום[78]. בניין סינגר היה בעל מערכת קיטור ואקום, אם כי הלובי בקומת הקרקע וקמרונות המרתף היו מחוממים על ידי מערכת קיטור עקיפה. החימום הגיע מרדיאטורי פלדה בכל קומה; הרדיאטורים בחדרי קומת הקרקע ובמשרדי חברת סינגר בקומות 33 ו-34 היו מאחורי מסכי נוי שהסתירו אותם[79]. בסך הכל הותקנו ברחבי המבנה כ-1,600 רדיאטורי קיטור[80]. בנוסף לאספקת החום, דודי הבניין סיפקו גם חשמל לכל המבנה[81]. בתחילה, לבנייני בורן וסינגר המקוריים היו דוודים שצברו 407 קילו-ואט (546 כוחות סוס) ומחוללי כוח בהספק של 387.5 קילו-ואט (519.6 כוחות סוס)[82]. עם בניית התוספת של 1906–1908, הותקנו דוודים בהספק של 1,435 קילו-ואט (1,925 כוחות סוס)[47][81], ונוספו גנרטורים בהספק של 1,400 קילו-ואט (1,900 כוחות סוס), שהחליפו את הישנים. ארובת עשן מפלדה בפינה הצפון-מערבית של הבניין הייתה משותפת עם בניין סיטי אינווסטינג מצפון[82].
מבואת הכניסה
מבואת הכניסה, שהגישה אליה מרחוב ברודוויי[38], עוצבה בגמר שיש פבונאצו ו-38 טונות של עבודות ברונזה[83][84]. כתב האדריכלות של הניו יורק טיימס, כריסטופר גריי, אפיין את הלובי כמדיף "זוהר שמימי"[8]. שתי שורות של שמונה עמודי שיש מרובעים מעוטרים בחרוזי ברונזה תמכו בתקרת הלובי[42][73][84]. על גבי כל עמוד היו מדליוני ברונזה גדולים, המתארים את המִשְׁלֶבֶת של חברת סינגר או מחט, חוט וסליל[8][42][84]. בראש העמודים היו פנדנטיבות דקורטיביות[84], שתמכו מעליהן כיפות בגמר טיח מזוגג[75]. הפנדנטיבות היו מעוטרות בעלי זהב[85]. הכיפות הכילו במקור נורות זכוכית ענבר עגולות ושטוחות במסגרות פלדה, שהוחלפו מאוחר יותר בגופי תאורה מודרניים מזכוכית[73].
בצמוד לחלקה החיצוני של הכניסה, משני צידי הלובי, היו 2 גרמי מדרגות. האחד הוביל למרפסת עליונה והשני ירד למרתף[38][86], ואילו בקיר הדרומי היה גרם מדרגות שהוביל לבניין סינגר המקורי[73][86]. המעליות היו מקובצות על הקיר הצפוני, מול המדרגות לבניין סינגר המקורי[38][86][87]. מרפסת, מעוטרת ברונזה, השקיפה על הלובי[84]. בחלק האחורי של המבואה היו מדרגות שיש איטלקי, שהתפצלו לשני גרמי מדרגות המובילים לשני חלקי המרפסת[73][84]. בפודסט המרכזי של גרם המדרגות האחוריות היה שעון מאסטר ששלט בכל השעונים בבניין[73][88].
היו גם שתי כניסות משניות מרחוב ליברטי - אחת לבניין סינגר המקורי ואחת לבניין בורן. שתי הכניסות המשניות היו מחוברות ללובי הראשי מצפון. בנוסף, היו גם שטחי מסחר בקומת הקרקע[87].
מרתף
חדר הדוודים וחדר המכונות היו במרתף, והורכבו מחמישה דוודים וחמישה גנרטורים[82]. הדוודים היו מקובצים מתחת לחלקו המערבי של המבנה, בעוד חדר מכונות נמצא במרכז. בפינה הדרומית-מזרחית היו חדר משאבות וחדר מכונות נוסף, עם משרד מהנדס ראשי, חדר חשמלאי וחדר פסולת נייר. חדר מדחס היה בפינה הצפון-מזרחית[89].
מהמרתף נמשך מסדרון מזרחה עד לחדר הכספות[89]. היו בו 10 כספות, ששימשו את חברת Safe Deposit של ניו יורק, בשטח של 930 מטרים רבועיים. הכספות הכילו כל אחת כמה אלפי קופסאות נעולות, וקירות הכספות נבנו ממספר שכבות פלדה. הדלת לחדר הגדול ביותר שקלה יותר מ-15 טונות. הכספות גבלו בשלושה חדרי ישיבות של החברה[90].
קומות אחרות
בקומות ה-2 עד ה-13 תוכנן מסדרון בצורת "T", הפונה הרחק מהמעליות, וחדרי משרדים לכל אורכו[73]. התקרות בקומות אלו נצבעו בדרך כלל בצבעי מים לבנים ואילו הקירות היו בצבע שזוף בהיר[85]. הקומה הממוצעת בבסיס הבניין הכילה 40 משרדים[17].
קומות המגדל תוכננו לפי פריסה בצורת "U" המקיפה את המעליות במרכז הבניין ומדרגות החירום שבליבת המגדל. במגדל בניין סינגר היו מעט מאוד מחיצות, למעט מעליות ושירותים[73][91]. הקומה הממוצעת במגדל הכילה 16 משרדים[17][22]. בקומות אלו נצבעו התקרות שנהב והקירות בירוק זית[85]. במשרדים הראשיים של חברת סינגר, בקומות 33 עד 35, היה שימוש מרובה בטיח מעוטר[75].
המפלס הגבוה ביותר, הנגיש לציבור, בבניין סינגר היה בגובה של 172 מטרים מעל פני הרחוב, במרפסת הפנס[44]. כאשר קומת התצפית נפתחה ב-23 ביוני 1908[92], שילמו המבקרים 0.50 דולר (שווה ערך ל-14 דולר ב-2020) כדי להגיע לשטח התצפית בראש הבניין. ממרפסת התצפית הזו, המבקרים יכלו לראות למרחק של עד 48 קילומטרים[93]. לאחר ששני אנשים קפצו אל מותם מקומת התצפית, מגדל הסינגר קיבל את הכינוי "פסגת ההתאבדות" והקומה נסגרה עד שנות ה-30[83]. מקומת התצפית הובילו אל הפנס סדרה של סולמות ומהלכי מדרגות תלולים[46].
מעליות
כהושלם, היו בבניין 15 מעליות חיכוך חשמליות של חברת אוטיס וורלדוויד (אנ')[94][95], ומעלית תוף חשמלית אחת, בסך הכל 16 מעליות[96][97]. למגדל עלו תשע מעליות מתוך ה-16, שמונה מהן הגיעו מהלובי[15]. ארבע היו מעליות "מקומיות" שעשו את כל העצירות בין הלובי לקומה ה-13; שתיים מהן הגיעו גם למרתף. ארבע מעליות "אקספרס" הגיעו מהלובי אל הקומות העליונות; שלוש מהן הגיעו עד הקומה ה-35 והרביעית עד הקומה ה-40. מעלית "שאטל" נוספת שירתה רק את הקומות 35 עד 38[15][98]. המעליות יכלו לשאת עומסים של עד 1,100 ק"ג ויכלו לנסוע מהלובי לקומה העליונה במהירות של 180 מטרים בדקה, מהר יותר מכל מעלית אחרת שהייתה קיימת באותה תקופה[94][97][99].
לבסיס הבניין היו שבע מעליות: ארבע בבניין בורן ושלוש בבניין סינגר המקורי. שתיים מהמעליות בבסיס, אחת בכל אחד בבנייני בורן וסינגר המקורי, שירתו את כל הקומות מהמרתף ועד לגג. חמשת האחרות נעו רק מהקומה הראשונה לקומה ה-14[97]. המעליות של בניין סינגר המקורי היו מקובצות בצד הדרום-מזרחי של הבניין, בעוד שהמעליות של בניין בורן נבנו בשני זוגות אלו מול אלו[86]. מנהלי הבניין שכרו נשים כמפעילות למעליות, שאותן אפיינו כ"בעלות מראה עסקי ומנומסות", בניגוד ל"מפעיל גברי מרושל המוכן תמיד ל'דיבור חצוף'"[100]. במעליות היו גם טלפונים, איתם יכלו מפעילי המעליות והממתינים בקומות לתקשר[101][102].
השטח שעליו הוקם בנין סינגר נרכש על ידי החברה בשנת 1902. הבניין הוזמן על ידי יושב ראש חברת סינגר, פרדריק גילברט בורן. הוא פנה לאדריכל ארנסט פלאג, שתכנן את הבניין בסגנון בוזאר[103]. פלאג תכנן גם את מטה החברה הקודם ששכן ברחוב ברודוויי 561 בין הרחובות פרינס וספרינג - המוכרים כיום כחלק משכונת סוהו - והוזכר כ"הבניין הקטן של סינגר" לאחר הקמת בניין המטה החדש[104][105]. תוכניות המבנה שורטטו על ידי ג'ורג' וילארד קונבל (1866–1933)[106]. התפיסה התכנונית של פלאג למבנים שגובהם מעל 10–15 קומות הייתה, שהם צריכים לבלוט ולמשוך את העין של עוברי האורח שבחוץ, לשם כך תכנן מגדל צר יחסית שתופס בשטחו כרבע מהמגרש ובסיס המבנה רחב יותר. גובהו של בסיס המבנה היה 12 קומות ורוחבו תפס את כל חזית המגרש כלפי הרחוב בעוד שהמגדל היה צר יחסית וכל צלע שלו הייתה באורך 20 מטרים. הבניין נחשב לייחודי בעיר ניו יורק באותה תקופה ובלט בלבנים האדומות שלו. כשהושלם בשנת 1908, התנשא בניין סינגר לגובה של 186.57 מטרים והחזיק בתואר "הבניין הגבוה ביותר בעולם" עד שנת 1909, שבה הושלמה בנייתו של בניין חברת הביטוח מטרופוליטן לייף המתנשא לגובה 210 מטרים וממוקם ברחוב 23 בשדרת מדיסון במנהטן.
בשנת 1961, נמכר הבניין לוויליאם זקנדורף והחברה העבירה את משרדיה למרכז רוקפלר[107]. ויליאם רכש את השטח בניסיון להעביר את הבורסה לניירות ערך בניו יורק לשם אך, ללא הצלחה. בשנת 1964, חברת הפלדה של ארצות הברית רכשה את הבניין והבניין הסמוך לו, בניין סיטי אינווסטינג, במטרה להרוס אותם. במהלך שנות השישים של המאה העשרים, הבניין נחשב ללא כלכלי עקב חללי פנים קטנים (קומות המגדל היו בשטח של 390 מ"ר) וחוסר בשוכרים. לשם השוואה, שטח כל קומה בבניין U.S. STEEL (המוכר יותר בשם ליברטי פלאזה 1), שנבנה במקומו, היה 3,400 מ"ר.
באוגוסט 1967, החלו פעולות ההריסה של הבניין ואלו הושלמו בשנה שלאחר מכן. עקב כך, היה הבניין הגבוה ביותר שנהרס באותה תקופה[108].
בניין מקורי וסיפוח
בפברואר 1890 רכשה חברת "סינגר תעשיות" (Singer Manufacturing) את המגרש ברחוב ברודוויי 151–153[109]. בחודש שלאחר מכן, קנתה החברה את המגרשים בברודוויי 149 וברחוב ליברטי 83, בפינה הצפון-מערבית של שני הרחובות[109][110]. שלושת המגרשים עלו לחברה יותר מ-950,000 דולר (שווה ערך ל-25,645,000 דולר ב-2020), ובאותה עת היו בנויים עליהם בניינים בני ארבע עד שש קומות[109]. שלושת המגרשים נחשבו כנפרדים לפני רכישת חברת סינגר ואוחדו בבעלותה[111].
חברת "סינגר תעשיות" שכרה את ארנסט פלאג לעיצוב המטה החדש שלהם. פלאג הגיש תוכניות לבניית בניין סינגר החדש בברודוויי 149 בתחילת 1897. הם הציגו בניין מאבן ולבנים בן 10 קומות עם חדרי בנק בשתי הקומות הראשונות, שטחי משרדים להשכרה בשש מהקומות במרכז, ומשרדי חברת סינגר בקומותיו העליונות[33][112]. הבנייה החלה באותה שנה. בזמן שהפועלים חפרו באתר ביוני 1897, התפוצץ צינור מים והציף את המגרש[113]. למרות זאת, בניין סינגר החדש הושלם בתחילת 1898[5][114].
בדצמבר 1897, לפני השלמת הבנייה של המטה החדש של חברת סינגר, קנה בורן שלושה מבנים בני חמש קומות עבור החברה ברחוב ליברטי 85–89, על מגרש בגודל 22.8 מטרים על 30.4 מטרים[112][115][116]. פלאג נבחר לתכנן גם את בניין בורן בן 14 הקומות באתר, וכשהגיש תוכניות בנייה ב-1898, הבניין הוערך בעלות של 450,000 דולר[34][117]. בורן לא קיבל בעלות על האתר של בניין בורן עד ספטמבר 1899[118], ובניין בורן הושלם באותה שנה[34]. עד שנת 1900, היו בנייני סינגר ובורן בתפוסת שוכרים מלאה[112]. הדיירים כללו את משרד עורכי הדין של אוגוסטוס ואן ויק (אנ')[119], וחברת הנאמנות של אמריקה (אנ')[120]. יצרני הדוודים Babcock & Wilcox היו שוכרים ארוכי טווח, ותפסו חלק מבניין סינגר במשך יותר מארבעים שנה מתחילת המאה ה-20[121].
הרחבה
רכישות נוספות הגיעו בעשור הראשון של המאה ה-20. בשנת 1900 קנה בורן בניין עם חזית לברודוויי 155 ו-157. אורך החזית היה 12.1 מטרים לרחוב ברודוויי. רכישת ברודוויי 163, בניין עם חזית של 3.8 מטרים בלבד, לאחר מכן ב-1902[122], וב-1903 רכישת בניין ברחוב ליברטי 93 בן חמש הקומות, שהוסיפה חזית של 8.2 מטרים[123]. עד 1905, חברת סינגר שלטה ברוב הבלוק לאורך רחובות ברודוויי וליברטי. בניין סינגר המקורי היה מבנה בצורת L שהשתרע מערבה ואז צפונה מהפינה הצפון מערבית של רחובות ברודוויי וליברטי[124].
בניית המגדל
במקביל לרכישת הקרקעות, פלאג נשכר לתכנן תוספת שנייה לבניין סינגר בשנת 1902. בתחילת 1903, הציג תכנון למגדל, שלימים ייהפך לגבוה ביותר בעולם, עם יותר מ-35 קומות[5]. אולם, חברת "סינגר תעשיות" לא חשפה פרטים ספציפיים עד פברואר 1906, אז הודיעה כי בכוונתה לבנות מגדל בגובה 181 מטרים, המגדל הגבוה בעולם[93][125]. ביולי 1906 הוגשו תוכניות מתוקנות, אשר העידו על מבנה עמיד יותר לעומסי רוח[126]. החברה התכוונה לשבת במשרדים שמעל קומה 31 ולהשכיר את החלק התחתון של המגדל לדיירים במטרה לסבסד את השימוש בקומות העליונות[5]. חברת סינגר צפתה שתרוויח 250,000 דולר על שכר דירה בשנה, בהינתן עלות שכירות בסיסית של 32 דולר למטר מרובע[127]. מהנדסים נשכרו להפקת תוכניות הבנייה מיד עם פרסום תוכניות האדריכל ומפרטיו[128].
טרם בניית היסודות, נקדחו מספר קידוחי ניסוי בקרקע כדי לקבוע את ההרכב הבסיסי וחקר השכבות שלה[23][65]. החוזים לחפירת היסודות נחתמו באוגוסט 1906, לפני אישור התוכניות[129]. התוכניות של מגדל סינגר אושרו ב-12 בספטמבר 1906[130], והחפירה החלה מאוחר יותר באותו החודש[63][64][130], כאשר העבודה החלה באופן רשמי ב-19 בספטמבר[16][130]. פלטפורמת עץ, ברוחב 9.1 מטרים ירדה מחזית ברודוויי לאתר החפירה, מטרת בנייתה הייתה לספק לעובדים את היכולת לקבל חומרים בבור ולהוציא אדמה בצורה יעילה יותר[64]. אספקות הפלדה הראשונות לתמיכות תת-הקרקע הגיעו באוקטובר 1906[128]. העבודות על בניית היסודות הסתיימו ב-18 בפברואר 1907[130].
מבנה העל החל להיבנות מיד לאחר מכן. בעת הקמת מבנה העל של המגדל הותקנה מעלית זמנית[131]. במהלך עבודות הבנייה טענו פקחי מחלקת בניין העיר כי הקבלנים הפרו את חוק העירייה מפני שהתקינו ריצוף בטון במקום רצפות אריחים חלולים. כתוצאה מכך, נצטוו הבנאים להחליף כמה קשתות שאינן תאמו את החוקים העירוניים[132]. באוגוסט 1907, הגיע שלד הפלדה לגובה של 36 קומות, ובכך עקף את גובהה של אנדרטת וושינגטון[133]. באותו חודש, הנסיך וילהלם משוודיה ביקר בקומה ה-29 כדי לראות את תהליך הבנייה[134]. ב-4 באוקטובר 1907, עבודות שלד הבניין הסתיימו עם הנפת תורן הדגל[135][136]. לאחר שבניית השלד הסתיימה, חללי הפנים טויחו, נצבעו ורוהטו[75]. למרות משטר רוחות חזקות, לא אירעו תאונות חמורות במהלך הבנייה[14]. פברואר 1908 ארעה שריפה קטנה בקומה ה-40, שהלוס אנג'לס טיימס תיאר אותה בזמנו כ"השריפה הגבוהה ביותר בבניין כלשהו בעולם"[137].
הרחבת בסיס הבניין
בסוף 1905, פלאג נשכר לתכנן את הרחבת הבסיס מערבה לכיוון בניין בורן וצפונה לכיוון בניין סינגר המקורי. בנייני בורן וסינגר היו אמורים להיות מאוחדים מבפנים, ובניין סינגר הישן אמור היה לגדול בגובהו ל-14 קומות[20]. התכנון כלל גם את הרחבת הקומה העליונה של בניין בורן כך, שתהיה באותו שטח של הקומות שמתחתיה[138]. התוכניות להרחבת בנייני בורן וסינגר הוגשו לעיריית ניו יורק בסוף 1906 ותחילת 1907, בהתאמה[130].
במהלך בניית המגדל חוזק הבניין המקורי ונבנו יסודות נוספים סביבו[37][67][139]. שלוש הקומות העליונות של בניין סינגר הישן, כולל הגג מנסארד שלו, פורקו באופן זמני ביוני 1907, כדי שניתן יהיה לבנות ארבע קומות נוספות מעל הקומה השביעית הקיימת. בעקבות כך, הקומה השמינית של בניין סינגר הישן הפכה לקומה ה-12 החדשה, הקומה התשיעית הפכה לקומה ה-13 והקומה ה-10 הפכה לקומה ה-14. בזכות כך, נוסף שטח של 1,450 מטרים רבועיים לבניין מבלי להפריע לדיירים בקומות התחתונות[37][140]. הוקמו מספר עמודים בחלקו הקדמי והאחורי של הבניין הישן, שעלו ברציפות מהמרתף לקומה ה-11 כדי לתמוך בגג המוגבה. בקומות הקיימות של בניין סינגר פערו חורים מקומיים כדי לבנות עמודי פלדה, שיוכלו לשאת את העומס שנוסף מהקומות החדשות, ולחזק את הבניין במקום לחזק את הקירות הנושאים הקיימים. חלופה זו התבררה ככלכלית יותר[49]. בניין סינגר הישן הוארך צפונה ב-23 מטרים, ושלושת המפרצים הנוספים בחזית ברודוויי היו באותו סגנון כמו השניים המקוריים[2].
בבניין בורן הוסרו שלוש המעליות הקיימות והוחלפו בארבע מעליות, מה שחייב החלפה מלאה של מסגרת הפלדה סביב פירי המעלית הישנים[49]. הכניסה הראשית לבניין סינגר המקורי נאטמה והוחלפה בחלון קטן[2].
השלמה ושימוש
ב-1 במאי 1908 נפתח המגדל לקהל הרחב[63][130]. פועלי הבניין ערכו באותו שבוע ארוחת ערב כדי לחגוג את סיום העבודות[141]. חודש לאחר מכן, ב-23 ביוני, נפתחה קומת התצפית[92]. בניין סינגר הפך במהרה לסמל של מנהטן עם המגדל המואר שלו[14]. המגדל עבר בגובהו את בניין עיריית פילדלפיה, ונשאר הגבוה בעולם במשך שנה לאחר השלמתו[142]. היה זה מגדל חברת הביטוח מטרופוליטן לייף שעלה על גובהו (210 מטרים)[8], ונבנה בצומת רחוב 24 ושדרת מדיסון[143][hebrew 3].
בחודשים הראשונים של הבניין, המעליות היו הגורם לשני מקרי מוות; הראשון התרחש כאשר ראשו של צייר נערף ב-4 במאי 1908[144], השני התרחש כאשר עוזר של שרברב נמחץ בין תא מעלית לפיר ב-24 ביולי 1908[145]. בתעלול פרסומי בשנת 1911, הטייס הארי אטווד (אנ') טס סביב בניין סינגר[146]. דיירי הבניין המורחב כללו את הבנק הלאומי צ'טהם ופניקס (אנ'), שמשרדו הראשי עבר לבניין סינגר ב-1916[147]. חברת הכספות של ניו יורק השתמשה במקור בכספות הבניין[90][148]. מקור הכוח למפעל הקיטור של הבניין הוסב מפחם לנפט ב-1921, מה שהפך את בניין סינגר לבניין המשרדים הראשון של העיר שעשה שימוש בנפט כדלק ומקור אנרגיה[149].
בשנת 1921, חברת סינגר העמידה את הבניין למכירה במחיר מבוקש של 10 מיליון דולר[150]. ארבע שנים לאחר מכן, החברה ערכה הסכם עם קונה שייצג את Utilities Power and Light Corporation, חברת אחזקות של מספר חברות חשמל במספר מדינות. העסקה כללה עסקת מזומן בסך 8.5 מיליון דולר[151][152]. לפי רישומי הנכס, המכירה מעולם לא הושלמה סופית[16].
כמו כן בשנת 1925, נחפר קמרון תת-קרקעי בקומת המרתף עבור הבנק הלאומי צ'טהם ופניקס, לאחר מיזוג עם חברת מטרופוליטן טראסט, ושלוש הקומות התחתונות שופצו לשימוש הבנק[153].
במהלך שנות קיומו של בניין סינגר, מערכת התאורה שלו שונתה לפחות חמש פעמים[2]. עיטורי הנחושת על כיפת המגדל שוחזרו ב-1939[83]. תורן הדגל וכיסוי הגג הוסרו לחלוטין בתחילת 1947[2]. בשנת 1949 שריפה בעקבות קצר חשמלי בבניין גרמה לפינוי הבניין כולו, ודווח כי רק אדם אחד נפצע[154][155]. הדלתות המסתובבות בכניסה הוסרו עד 1958, והוחלפו בדלתות סטנדרטיות. שנה לאחר מכן, הותקנו מעליות ודלתות מעליות חדשות כדי לעמוד בחוקי הבנייה. לקראת סוף קיומו, שני חלונות הראווה הגדולים צמודי הקרקע של בניין סינגר חולקו לחלונות קטנים יותר[2]. בניו יורק המשיכו להיבנות בניינים גבוהים יותר; ביום השנה ה-50 שלו (בשנת 1958), בניין סינגר היה הבניין ה-16 בגובהו בעיר[156].
הריסה
בשנת 1961 הודיעה חברת סינגר כי בכוונתה למכור את הבניין, ומשרדי החברה עברו לרוקפלר פלאזה 30[157][158]. על פי רישומי נכסים, Iacovone Rose קנתה את בניין סינגר ומיד מכרה אותו ל-Financial Place Inc[16]. יזם הנדל"ן ויליאם זקנדורף רכש את הבניין וניסה, ללא הצלחה, לשכנע את הבורסה לניירות ערך בניו יורק לעבור לשם. בשנת 1964 רכשה U.S. Steel את בנייני סינגר וסיטי אינווסטינג[159]. U.S. Steel תכננה להרוס את כל בנייני הבלוק במטרה להקים מטה חדש בן 54 קומות על אותו תא שטח[160].
בשנת 1965 הוקמה הוועדה לשימור ציוני דרך בניו יורק (אנ')[161], בעקבות הריסתם של כמה מהמבנים הבולטים בעיר ומבנים נוספים שהחלו בהליכי הריסה[162]. אף על פי שבניין סינגר נחשב לאחד המבנים האייקוניים ביותר בעיר ניו יורק, הוא לא זכה לציון דרך, מה שהיה מונע את הריסתו. באוגוסט 1967 אמר מנכ"ל הוועדה, אלן ברנהאם, שאם הבניין היה הופך לנקודת ציון, העיר הייתה צריכה לאתר לו קונה או לרכוש אותו בעצמה[163]. סאם רוברטס (אנ') כתב מאוחר יותר ב"ניו יורק טיימס" כי בניין סינגר היה אחד המבנים הבולטים של העיר ש"לא נחשבו ראויים לשימור"[164]. ההריסה החלה בספטמבר 1967[165]. במרץ 1968 כתב ה"ניו יורק טיימס" שהלובי נראה כאילו "פצצה פגעה בו"[14]. פיסת הפסולת האחרונה נשלחה משם בתחילת 1969, כשהדיילי ניוז ציין: "הסינגר נפל קורבן לחולי שנקרא התקדמות"[166].
בניין U.S. Steel (שנודע מאוחר יותר בשם ליברטי פלאזה 1) נבנה במקום והושלם ב-1973[167]. ליברטי פלאזה 1 היה בעל שטח של 3,400 מטרים רבועיים לקומה, לעומת 390 מטרים רבועיים לקומה במגדל של בניין סינגר[8]. ליברטי פלאזה 1 היה לפחות פי שניים משטח הפנים המשולב של שני הבניינים לשעבר (סינגר וסיטי אינווסטינג)[168]. בזמן הריסת בניין סינגר, היה לבניין הגבוה ביותר אי פעם שנהרס[19][169][170]. השיא נלקח ממנו עם התרחשות מתקפות הטרור ב-11 בספטמבר 2001, שגרמו לקריסת מרכז הסחר העולמי הסמוך[6]. עם זאת, בניין סינגר נותר הבניין הגבוה ביותר שנהרס באופן יזום על ידי בעליו[171], עד 2019, אז החלו פועלים להרוס את בניין שדרת פארק 270 (1960–2021) (אנ') במידטאון מנהטן, בגובה 215 מטרים[172]. במאה ה-21 הפך בניין סינגר לנושא של תאוריית קונספירציה מופרכת, שטענה כי גורד השחקים הוא עדות לציוויליזציה שאבדה מזמן[173][174].
.svg)
פלאג, מבקר ידוע של גורדי שחקים קיימים, הצדיק את קבלת הפרויקט על ידו כדרך ליצור תמיכה ברפורמה בגורדי שחקים. פלאג ביקש לעשות זאת באמצעות שכנוע הציבור כי גורדי שחקים גבוהים כאלה מזיקים. זאת, כיוון שהם חסמו את אור השמש מלהגיע לרחובות שמסביב[175]. עוד ב-1904 כתב מגזין אדריכלות אחד ש"עשר קומות היו הגבול שלו"[176]. לדברי פלאג, בניינים בני יותר מ-10 או 15 קומות צריכים להיבנות בצורה של נסיגה, כך שהשטח שבו מבוצעת הנסיגה לא יהיה גדול יותר מרבע השטח הכולל של הבניין[1][177]. הוא כתב בעבר כי "החדרים והמשרדים שלנו הופכים כה חשוכים שעלינו להשתמש באור מלאכותי כל היום"[4]. העיצוב של בניין סינגר מימש את רעיונותיו של פלאג בנושא תכנון עיר ועיצוב גורדי שחקים[177]. ב-1996 כתבו לנדאו וקונדיט שעיצוב הבניין השפיע בחלקו על החלטה על תוכנית בניין עיר של שנת 1916. החלטה זו חייבה את גורדי השחקים בניו יורק להיבנות בצורה של נסיגה, שצריכה לגדול במהלך עלייתם לגובה. במשך למעלה מארבעה עשורים מנעה ההחלטה מגורדי השחקים החדשים של העיר להציף את הרחובות[hebrew 4]. נסיגות אלה לא נדרשו אם הבניין תפס 25% או פחות משטח המגרש שלו[167].
מבקר האדריכלות (אנ') של הניו יורק טיימס, כריסטופר גריי, אמר ב-2005 כי המגדל של בניין סינגר דמה ל"גג משופע בולבוסי ופנס גג ענק"[4]. סופר האדריכלות ג'ייסון בר (אנ') ציין ב-2016 כי בניין סינגר הוא "בניין מעבר" בפיתוח גורדי שחקים[6]. לנדאו וקונדיט תיארו את הבניין כ"ניצחון אסתטי שהעשיר את העיר על ידי הדגמת האפשרויות הפיסוליות של גורד השחקים בעל מסגרת הפלדה"[167]. כאשר הבניין נהרס, מבקרת האדריכלות אדה לואיז הוקסטאבל (אנ') אמרה, "המאסטר מעולם לא יצר חורבה מרשימה יותר מבניין סינגר בהריסה"[180]. לא כל המבקרים העריכו את בניין סינגר בצורה חיובית; ה"ניו יורק גלוב" בשנות ה-1900 כינה את בניין סינגר "ג'ירפה אדריכלית" וכתב כי בניין כה גבוה יעכב את יכולתם של שירותי הכיבוי לחלץ אנשים בקומות העליונות[14].
- Condit, Carl W. (1968). American Building: Materials and Techniques from the Beginning of the Colonial Settlements to the Present. University of Chicago Press. OCLC 600614625.
- Fenske, Gail (2005). "The Beaux-Arts Architect and the Skyscraper: Cass Gilbert, the Professional Engineer, and the Rationalization of Construction in Chicago and New York". In Moudry, Roberta (ed.). The American Skyscraper: Cultural Histories. Cambridge University Press. ISBN 978-0-52162-421-3. OCLC 56752831.
- Haughey, Patrick, ed. (2018). A History of Architecture and Trade. Routledge Research in Architecture. Taylor & Francis. ISBN 978-1-351-79679-8.
- Historic American Buildings Survey Selections. Vol. 7. Historic American Buildings Survey. 1969. Public Domain This article incorporates text from this source, which is in the public domain.
- Jorgensen, Janice, ed. (1994). Encyclopedia of Consumer Brands. Vol. Durable Goods. St. James Press. ISBN 978-1-55862-338-5.
- Kayden, Jerold S.; The Municipal Art Society of New York (2000). Privately Owned Public Space: The New York City Experience. Wiley. ISBN 978-0-471-36257-9.
- Landau, Sarah; Condit, Carl W. (1996). Rise of the New York Skyscraper, 1865–1913. Yale University Press. ISBN 978-0-300-07739-1. OCLC 32819286.
- Meighan, Michael (2012). Scotland's Lost Industries. Amberley Publishing. ISBN 978-1-4456-2401-3.
- Pile, John F. (2005). A History of Interior Design. Laurence King. ISBN 978-1-85669-418-6.
- Ripley, Charles M. (October 1907). "A Building Forty-Seven Stories High". The World's Work: A History of Our Time. Vol. XIV. pp. 9459–9461.
- Semsch, Otto Francis (1908). A History of the Singer Building Construction, Its Progress From Foundation to Flag Pole. The Trow Press.
- "The Singer Building, New York". Architects' and Builders' Magazine. Vol. 40, no. 10. July 1908. pp. 429–444.
- Stern, Robert A. M.; Gilmartin, Gregory; Massengale, John Montague (1983). New York 1900: Metropolitan Architecture and Urbanism, 1890–1915. Rizzoli. ISBN 0-8478-0511-5. OCLC 9829395.
- "Volume 55". Engineering Record. Vol. 55. 1907.
- "Methods Used in Underpinning the Singer Building, New York". Engineering Record. Vol. 55. March 2, 1907. pp. 275–276.
- "Steel Details in the Upper Part of the Singer Building Tower". Engineering Record. Vol. 55. May 25, 1907. pp. 630–632.
- "Structural Details of the Singer Building, New York". Engineering Record. Vol. 55. May 18, 1907. pp. 599–602.
- "The Anchorages of the Singer Building Tower". Engineering Record. Vol. 55. May 4, 1907. pp. 542–543.
- "The Foundations of the Singer Building Extension, New York". Engineering Record. Vol. 55. February 2, 1907. pp. 116–118.
- White, Norval; Willensky, Elliot; Leadon, Fran (2010). AIA Guide to New York City (5th ed.). New York: Oxford University Press. ISBN 978-0-19538-386-7.
- Willis, Carol (1995). Form Follows Finance: Skyscrapers and Skylines in New York and Chicago. Princeton Architectural Press. ISBN 978-1-5689-8044-7.
- עלייה לצורך ירידה: גורדי שחקים שחזו את המשברים הפיננסיים הגרועים בהיסטוריה, באתר כלכליסט, 30 במאי 2013
- ערן אלדר, מגדלים באוויר, 30/12/2000(הקישור אינו פעיל), אתר מגלים
- Singer Building at Emporis
- "Singer Building". SkyscraperPage.
- Singer Building at Structurae
- Old postcard view of the Singer Building on bc.edu
- The Little Singer Building (561 Broadway)
- The Lost Skyscrapers of Bygone New York
- אף על פי שמגדל סינגר היה הבניין הגבוה בעולם, הוא לא היה המבנה הגבוה ביותר, וגם מגדל מטרופוליטן לייף לא היה עם השלמתו. מגדל אייפל, שגובהו 324 מטרים, עלה על שני הבניינים מבחינה זו[6].
- בהתאם למהפכה בתוכנית בניין עיר של 1916, החזית של כל בניין נתון, הפונה לרחוב, יכולה להתרומם רק לגובה מסוים, פרופורציונלי לרוחב הרחוב, והחל מגובה זה היה צורך להסיג את הבניין לאחור בפרופורציה נתונה. מערכת נסיגות זו תימשך עד שהמגדל יגיע לשטח רצפה של 25% משטח קומת הקרקע. לאחר שהושג רף 25%, הבניין יכול להתרומם ללא הגבלה[178]. חוק זה הוחלף על ידי מהפכת תוכנית בניין עיר משנת 1961, שאפשרה לגורדי שחקים לקבל צורה דמוית לוח ושטח רצפה נוסף בתמורה להכללת שטחים פתוחים צמודי קרקע[179].
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
