בית בונפרטה

בית בונפרטה (בצרפתית: Bonaparte) הייתה משפחת אצולה זוטרה מקורסיקה שהתפרסמה בזכות עלייתו של אחד מבניה, נפוליאון בונפרטה, לשלטון בצרפת. נפוליאון נעשה קונסול ראשון ובהמשך קיסר, ובתקופת שלטונו, 1800 עד 1815, הכתיר את אחיו וגיסיו למלכים בספרד, הולנד, נאפולי ווסטפאליה. אחיינו לואי נפוליאון נעשה אף הוא קיסר צרפת, בשנים 1852 עד 1870.

בית בונפרטה
Maison Bonaparte

סמל בית בונפרטה
מדינה	איטליה צרפת
תארים	קיסר צרפת מלך איטליה מלך ספרד מלך הולנד מלך נאפולי מלך וסטפאליה
מייסד	קרלו בואונפרטה
השליט האחרון	נפוליאון השלישי
ראש הבית הנוכחי	שארל, נסיך נפוליאון ז'אן-כריסטוף, נסיך נפוליאון
תקופת השושלת	1804[1] – מלחמת צרפת–פרוסיה
אתניות	צרפתים
ענפים	Prince of Canino and Musignano, ממלכת הולנד, Re di Roma, קיסר הצרפתים, נפוליאון השני

היסטוריה

מקור המשפחה

לטיציה בונפרטה, אם המשפחה, בציור מ-1813

שם המשפחה אוית במקורו האיטלקי Buonaparte, בוּאוֹנפרטה, ובאיות זה השתמש גם נפוליאון עד 1796. שורשי המשפחה בפירנצה, והם מגיעים עד ימי הביניים המוקדמים. אחד מבניה, פרנצ'סקו בואונפרטה, שבא מענף של המשפחה שהתגורר בעיירה סן מיניאטו שבטוסקנה, היגר לקורסיקה במאה ה-16, כאשר האי היה בשליטה ג'נובה, והשתקע שם. צאצאיו עסקו במשך השנים בענייני חוק ומִנהל באי. אביו של נפוליאון, קרלו בואונפרטה, היה עורך-דין, ולאחר סיפוח קורסיקה לצרפת ב-1768 שימש זמן מה שליח מטעם העיר אז'קסיו וסביבותיה בחצר המלוכה בפריז. ב-1771 קיבל הכרה רשמית במעמדו כאציל מהכתר הצרפתי. כמו כן ניסה לקדם יוזמות עסקיות שונות בצרפת, ורוקן בכך את המשפחה מנכסיה. הוא נפטר ב-1784 מסרטן הקיבה, מחלה שממנה נפטרו גם שתיים מאחיותיו של נפוליאון והוא עצמו, לפי הדוח הרשמי. ב-1764 נשא קרלו לאישה את לטיציה רמולינו, בת למשפחה קורסיקנית מכובדת. לזוג נולדו שני ילדים שמתו בינקותם, ושמונה שהגיעו לבגרות. נפוליאון היה הבן השני. לטיציה, שכונתה מאדאם מֶר, גברת אמא, האריכה ימים במשך 15 שנה אחרי בנה המפורסם.

נפוליאון, אחיו ואחיותיו

אחיו של נפוליאון, וכן גיסו ז'ואקים מירא, היו שותפים למהלכים שונים שנקט בדרכו להשתלטות על צרפת, והוא מצדו גמל להם בתוארי מלוכה בהולנד, ממלכת נאפולי, ספרד ווסטפאליה, שכולם בוטלו כאשר החלה האימפריה הנפוליאונית לשקוע. בהיותו חשדן ומלא חשש ממרגלים ובוגדים, שיתף נפוליאון לעיתים את אחיו בתוכניותיו החשאיות. הוא גם נטה להתערב בחייהם האישיים.

ילדיהם של קרלו ולטיציה שהגיעו לבגרות, על-פי סדר לידתם, היו:

• ג'וזפה (ז'וזף) (1768 - 1844), הוכתר על ידי נפוליאון למלך נאפולי (1806 - 1808) ואחר-כך למלך ספרד (1808 - 1813).
• נפוליאון (1769 - 1821) - הוכתר לקיסר צרפת ב-1804, ונשא גם בתואר מלך איטליה שיצר. הודח ב-1814 ושוב תפס את השלטון לתקופה קצרה עד הדחתו הסופית ב-1815
• לוסיאן (1775 - 1840) היה שותף להפיכת ה-18 בברימר שהעלתה את נפוליאון לשלטון כקונסול ראשון בצרפת, וכיהן כשר פנים לזמן מה אחריה, אך מאוחר יותר חל קרע בינו לבין אחיו.
• מריה-אנה אליזה (1777 - 1820) - הוכתרה לדוכסית גדולה של טוסקנה (1809-1814)
• לואי (1778 - 1846) - הוכתר כמלך הולנד ב-1806 והתפטר ב-1810. לואי היה נשוי להורטנס דה בוארנה, בתו המאומצת של נפוליאון, והוא אביו של נפוליאון השלישי.
• פולין (מריה פאולה או מארי פולין), (1780 - 1825), שזכתה בתואר דוכסית גואסטלה, הייתה האחות האהובה על נפוליאון
• מריה אנונסיאטה קרולינה, או קרולין (1782 - 1839) נישאה לז'ואקים מירא, מרשל בצבא נפוליאון שנעשה למלך נאפולי (1808 עד 1814).
• ז'רום (1784 - 1860) צעיר האחים, הוכתר כמלך וסטפאליה, ממלכה שיצר נפוליאון במערב גרמניה. ראשי בית בונפרטה אחרי 1879 באים מן הענף המשפחתי שיצא מז'רום.

לאחר נפילת נפוליאון הראשון

"ארבעת הנפוליאונים" - פריט תעמולה מתקופת הקיסרות השנייה. ברקע - נפוליאון ובנו נפוליאון השני, בקדמת התמונה - נפוליאון השלישי ובנו נפוליאון אז'ן לואי

לאחר תבוסתו בקרב ווטרלו ב-1815 הודח נפוליאון באופן סופי מכסאו ויצא לגלות, שבה מת ב-1821. יורשו המיועד, נפוליאון השני, שנולד לו מאשתו השנייה מאריה לואיזה, מת בצעירותו ללא יורשים. קיימים צאצאים רבים לבנו הבלתי-חוקי של נפוליאון הראשון, אלכסנדר ולבסקי, ולבנו המאומץ, אז'ן דה בוארנה (בנה של אשתו הראשונה ז'וזפין, מנישואיה הקודמים).

עוד לפני נפילתו הסופית של נפוליאון איבדו אחיו ואחיותיו את השליטה בארצות שעליהן הוכתרו. חלקם, וצאצאיהם אחריהם, המשיכו לשאת תוארי אצולה שונים שהעניק להם נפוליאון. רובם סיימו את חייהם באיטליה, ערש המשפחה. בין אחיו של נפוליאון היה ז'רום היחיד שמילא תפקידים ציבוריים משמעותיים לאחר נפוליאון, בתקופת הרפובליקה השנייה והקיסרות השנייה.

גם לאחר תבוסת נפוליאון נותרו בצרפת חוגים מסוימים, המכונים בונפרטיסטים (Bonapartiste), שלא קיבלו את הדחתו. עם מותם של הקיסר המודח ובנו ניתנה נאמנותם של חוגים אלה לבני בונאפרטה שנותרו בחיים. במאה ה-19 עדיין נותר לעמדה זו משקל ציבורי לא מבוטל.

לואי נפוליאון (1808 - 1873), בנו של לואי, נבחר לנשיא הרפובליקה הצרפתית השנייה ב-1848, תוך שהוא נסמך בין היתר על תמיכתם של הבונפרטיסטים. ב-1852 הכריז על הקמת קיסרות חדשה שהוא עמד בראשה, בתואר הרשמי של קיסר צרפת נפוליאון השלישי. הוא התפטר מהתפקיד ב-1870, בעקבות תבוסת צרפת במלחמתה נגד פרוסיה ונפילת הקיסרות. בתקופת שלטונו, ב-1857, הקים נפוליאון השלישי אחוזת קבר קיסרית למשפחה באז'קסיו שבקורסיקה. בנו של נפוליאון השלישי, נפוליאון אז'ן לואי, הוכתר על ידי המלוכנים הבונפרטיסטים בגלותו בבריטניה בימי הרפובליקה הצרפתית השלישית כ"נפוליאון הרביעי". הוא נהרג בשירותו כקצין תותחנים בצבא הבריטי בעת מלחמת אנגליה-זולו בגיל 23 ולא הותיר אחריו צאצאים.

מנפוליאון השלישי ועד ימינו

פרוטומות של בני בונפרטה, מוצגות במוזיאון ז'וזף פשה שבאז'אקסיו, בירת קורסיקה

התמיכה הציבורית בזכותם של בני בונפרטה לשלטון בצרפת נדחקה לשוליים עם התבוסה שנחלה צרפת בהנהגתו נפוליאון השלישי. במותו של בנו היחיד של נפוליאון השלישי, נפוליאון אז'ן (נפוליאון הרביעי), ב-1879, התפלג המחנה המצומצם שעוד נותר מהבונפרטיסטים בין שתי קבוצות, שנחלקו בשאלת זהותו של היורש החוקי לראשות הבית, ובמידת-מה גם בשאלות אידאולוגיות. נפוליאון אז'ן מינה בצוואתו את ויקטור, נסיך נפוליאון ליורשו כראש הבית, אך לפי סדר הירושה היורש היה צריך להיות אביו של ויקטור, הנסיך נפוליאון בונפרטה, בנו בכורו של ז'רום בונפרטה (ובן דודו של נפוליאון השלישי). תומכיו של האב טענו שההוראה בצוואה אינה בעלת תוקף חוקי. לקרע היה גם בסיס אידאולוגי מסוים: הנסיך נפוליאון היה ליברל ומתנגד חריף לקלריקליזם, וכך גם רבים מתומכיו, ואילו השמרנים הקתולים שבין הבונפרטיסטים נמשכו למחנה הבן ויקטור. המחלוקת הפרסונלית בין המחנות הסתיימה בעיקרה עם מותו של האב, שלאחריה נעשה ויקטור היורש החוקי גם בעיני שוללי תוקפה של הצוואה. (היו גם בונפרטיסטים שתמכו דווקא בלואי, אחיו הצעיר של ויקטור, שהיה קצין בצבא הרוסי הקיסרי).

ויקטור, נסיך נפוליאון, נפוליאון החמישי בפי תומכיו, היה כנראה בן בונפרטה האחרון שהאפשרות שיכונן מחדש את הקיסרות הצרפתית עלתה ברצינות. במהלך המשבר שפקד את הרפובליקה הצרפתית השלישית בפרשת דרייפוס הציע את עצמו כמנהיג, בתמיכתם של חוגים פוליטיים מסוימים. מאז סופה של המאה ה-19 התמיכה בבונפרטיזם אינה יותר מקוריוז.

את ויקטור ירש כראש הבית בנו, לואי, נסיך נפוליאון (נפוליאון השישי), שמת ב-1997. לאחר מותו קמו שני טוענים לראשות הבית, בנו ונכדו: בצוואתו הוריש את ראשות הבית לנכדו ז'אן-כריסטוף, תוך נישול בנו שארל נפוליאון, היורש החוקי לפי סדרי הירושה (ייתכן שהסיבה לכך הייתה דעות רפובליקניות שהביע שארל נפוליאון). בכך התעוררה מחלוקת דומה לזו שפילגה את המשפחה ותומכיה עם מות אז'ן נפוליאון ב-1879.

צאצאים בולטים נוספים

צאצאים אחדים למשפחה התבלטו בפעילותם בתחום המדע ובתחומים אחרים. אחדים מהם היו מעורבים בפוליטיקה במדינות שונות, ובפרט בקורסיקה, ערש המשפחה.

אחד מנכדיו של ז'רום (אחיו של נפוליאון הראשון), צ'ארלס ג'וזף בונפרט (1851 - 1921), מן הענף האמריקני של המשפחה, היה מזכיר הצי והתובע הכללי של ארצות הברית, וייסד את ה-FBI בגלגולו הראשון.

לואי לוסיאן בונפרט (אנ'), בנו של לוסיאן, היה פוליטיקאי ובלשן שנודע במחקריו על השפה הבסקית. בן אחר של לוסיאן, שארל לוסיאן בונפרט (אנ'), היה זואולוג שהתמחה באורניתולוגיה. רולאן בונפרט (אנ'), נכדו של לוסיאן, היה נשיא החברה הגאוגרפית הצרפתית מ-1910 ועד מותו ב-1924. בתו של רולאן, מארי, נסיכת בונפרטה, הייתה סופרת ופסיכואנליטיקאית, מחוג תלמידיו של זיגמונד פרויד.

עץ משפחה

קרלו בונפרטה

לטיציה רמולינו

ז'וזף

נפוליאון הראשון

לוסיאן

מריה-אנה אליזה

לואי

פולין בונפרטה

מריה אנונסיאטה קרולינה

ז'רום

נפוליאון השני

נפוליאון השלישי

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בית בונפרטה

• בית בונפרטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. בשנה זו הוכתר נפוליאון בונפרטה לקיסר צרפת. המשפחה התקיימה כמשפחת אצולה זוטרה מאז ימי הביניים