בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי
ספרייה בירושלים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ספרייה בירושלים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי[2] הייתה ספרייה שפעלה במשך כשנתיים בירושלים. הספרייה הוקמה ב-1875 על ידי אנשי "חברת תפארת ירושלים" המשכילית, ונסגרה בעקבות התנגדותם העזה של אנשי היישוב הישן השמרנים.
הספרייה נוסדה בי"ד בטבת תרל"ה (1875)[3] על ידי "חברת תפארת ירושלים", ששמה לה למטרה להפיץ תרבות והשכלה בקרב היישוב היהודי בירושלים. את ההשראה להקמת הספרייה ציינו המקימים בקריאתו של הרב יהושע העשיל לוין, שקרא 3 שנים קודם לכן לפתיחת ספרייה לאומית לעם היהודי בירושלים.[4] כמו כן ציינו המקימים את תמיכתו של הרב הראשי לארץ ישראל, אברהם אשכנזי, שהתפרסמה בעקבות הקריאה הנ"ל.[1]
ספרייה זו הייתה רשמית "ספריית חברים" אך שימשה בפועל מעין ספרייה ציבורית. והיא עסקה גם בפעולות תרבות, כך הוטל על חבריה למשל להתכנס כל יום לשיעור לימוד בתלמוד, תנ"ך ודקדוק בבית הספרייה. עדכונים בנוגע לספרייה התפרסמו בקביעות בעיתון החבצלת, אשר עורכו ישראל דוב פרומקין היה בין מקימיה.[5] בעיתון זה פורסמה בט"ז בשבט ה'תרל"ה קריאה אל "גדולי וגאוני ישראל, רבניהם חכמיהם וסופריהם" לשלוח את ספריהם לספריה, וכן בקשה ממוציאי כתבי העת שישלחו עותק. במסגרת קריאה זו נמסר כי מספר הספרים בשלב זה הוא 468.
הספרייה הנציחה את שמו של סר משה מונטיפיורי כאות כבוד לתמיכתו ביישוב היהודי בירושלים, מתוך תקווה שהוא יתמוך בה כלכלית בעתיד. ואכן בעיתון "הצפירה" מתאריך 19 בפברואר 1875 מודיע העורך כי מונטיפיורי תרם סך של 5 לירות שטרלינג עבור הספרייה. כמו כן מודיע העורך כי בתיאום עם אליעזר הלוי, נאמן ביתו של מונטיפיורי, הוחלט להנציח את אשתו המנוחה, יהודית, ובעקבות כך שונה שם הספרייה ל"בית אוסף ספרים אשר למשה ויהודית מונטיפיורי".[6]
הספרייה, שהחזיקה לא רק ספרות תורנית אלא גם ספרות לא תורנית, כמו את ספרי יוסף בן מתתיהו וספרי הרמח"ל, שהיו שנויים-במחלוקת בקרב בני היישוב הישן, וייתכן שאף ספרות קראית (לפי טענת אנשי היישוב היישן – אולם הדבר הוכחש על ידי מייסדי הספרייה), היוותה סלע-מחלוקת עז בפולמוס ההשכלה שנסוב בקהיליית היישוב הישן בירושלים[6][7]. במסגרת מחלוקת זו, תקפו אנשי היישוב הישן את הספרייה כמקום שמחזיק ספרי כפירה, וכי היא משמשת כ"בית מדרש לרבנים"[דרוש מקור]. בעקבות ההתנגדות הכריזו רבני ירושלים ובראשם רבי שמואל סלנט, כי חל איסור לפקוד את בית הספרים שמהווה "מצודה פרושה ללכוד לבות נערי בני ישראל... ולכפור בדברי חז"ל". בית הדין של הפרושים הפך את ההכרזה לפסק הלכה מחייב, וגם הרב אשכנזי שתמך במוסד בתחילה, פקסם תמיכה בו.
סיבה נוספת להתנגדות היישוב היישן, היא טענתם שמשיכת תרומות לספרייה, ובכלל זה תרומות ממונטיפיורי, תפגע באיסוף הכספים לקיום תושביה העניים של ירושלים. וכאשר נודע כי מונטיפיורי תרם 5 לירות שטרלינג עבור הספרייה, קיבלה ההתנגדות אופי מוחשי עוד יותר. בי"ג באדר תרל"ה שלח מונטיפיורי למייסדי הספרייה כי יסירו את שמו מבית אוסף הספרים אם אינם מוכנים לקבל על עצמם את הוראות הרבנים ופיקוחם[8], ומאז נקרא בית הספרים רק בשם הסתמי "בית אוסף הספרים".
את דבר החרם על הספרייה תיאר סר סמואל מונטגיו באמצע שנת 1875 בפני ועד שלוחי הקהילות בלונדון, במסגרת סקירתו את היישוב היהודי בירושלים, והוא מספר כי הקנאים גרמו לסגירת הספרייה,[9] אולם בפועל הספרייה המשיכה לפעול בשלב זה.[10] סקירות על בית הספרים ועל ספרים חדשים שנוספו הופיעו באופן קבוע בכתב העת "החבצלת" עד לאמצע שנת 1876.
הספרייה סגרה את שעריה כעבור פחות משנתיים מהיווסדה, עקב התנגדות היישוב הישן ומפאת חוסר תקציב.[11]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
