Loading AI tools
אדם המורשה לעסוק בעריכת דין מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עורך דין (בראשי תיבות: עו"ד) הוא מי שלמד משפטים והוסמך לעסוק בעריכת דין.
להסמכה כעורך דין בישראל נדרשים תואר ראשון במשפטים ממוסד אקדמי המוכר על ידי המל"ג, מעבר התמחות בתחום ועמידה במבחני לשכת עורכי הדין.
באנגליה (ובמדינות אחרות בהן שיטת המשפט שאובה מהמשפט האנגלי, כגון אוסטרליה) מקובלת הפרדה בין עורך דין המופיע בבית המשפט (barrister) ובין עורך דין העוסק בכל פעילות משפטית אחרת (solicitor). הפרדה זו אינה נהוגה בישראל, וכל עורך דין רשאי לעסוק בשני סוגי הפעילות. למרות ההבחנה, בישראל עורך דין המופיע בבית המשפט, מייצג את לקוחותיו, שוטח את טענותיו כהגנה או כתביעה ומבקש מבית המשפט להכריע בסוגיה הוא ליטיגיטור, וישנם עורכי דין אשר מתמחים בעיקר בתחום זה. הופעה בבית המשפט מוגדרת כתחום הליטיגציה, אם במשפט האזרחי, הפלילי, או המנהלי.
בקרב עורכי הדין מקובלת התמחות לתחומים ספציפיים של המשפט, כגון דיני עבודה, דיני נזיקין, דיני מיסים, משפט מסחרי, משפט פלילי וכולי. משרד גדול לעריכת דין מעסיק לעיתים עורכי דין בעלי מגוון התמחויות, כדי לספק קשת שלמה של שירותים ללקוחותיו; עם זאת, ישנם משרדים גדולים המתמחים בתחום מסוים.
בישראל אדם אינו חייב להשתמש בשירותיו של עורך דין, והוא רשאי לייצג את עצמו בבית המשפט (ייצוג עצמי, pro-se litigation, self representation). לבחירה זאת יש יתרונות וחסרונות. כתב על כך השופט נעם סולברג[1]:
במשפט העברי ישנה מחלוקת כיצד להתייחס למצב בו הנידון או בא כוחו לא טענו את טענותיהם כראוי, יש הטוענים שהשופט צריך להתייחס לכך כאילו אמרו את טענותיהם הטובות ביותר[2], ומנגד, יש הטוענים שאין לערבב בין התפקידים השונים[3].
ניתן לראות מקצוע עריכת הדין ככזה שהתקבע עוד בתקופת התנ"ך היחסו של אברהם לסדום או במערכת היחסים של אהרון ומשה. מצד שני, עצם השימוש במונח "עורך דין" אינו בהכרח מקבל ביטוי חיובי במקורות המשפט העברי[4].
אחד המאפיינים הייחודיים למקצוע עריכת הדין, בדומה למספר קטן של מקצועות טיפוליים, הוא חסיון עורך דין-לקוח. על פי החוק, עורך דין חייב לשמור בסודיות כל מידע שהובא לידיעתו על ידי הלקוח. הדבר תופס גם לגבי עובדי משרדו והכפופים לו. מנגד, במדינות רבות, רשויות המדינה מכירות בחובתו זו של עורך הדין. כך למשל, כל מסמך או מידע המאוחסן אצל עורך הדין, מוגן מפני תפיסה או חיפוש כלשהו, מצד רשויות שלטון כגון המשטרה, או כל גורם אחר. החיסיון נועד לאפשר ללקוח כנות וגילוי לב מלא, מבלי לחשוש שדבר זה יכול לשמש כנגדו ביום מן הימים. ניתן לחשוף את המידע החסוי רק בעקבות הרשאה מפורשת של הלקוח לעשות כן.
יוצא מן הכלל הוא מקרה בו לקוח מגלה לעורך הדין על כוונתו לבצע עבירה בעתיד, שבו חייב עורך הדין לחשוף את המידע על מנת למנוע ביצוע העבירה, בישראל התגלו מקרים רבים בהם עורך דין היה שותף לפשע של לקוחו וניסה לחסות תחת אותו חיסיון, דבר המנוגד לחוק. החיסיון אינו חל גם במקרה של תביעת עורך הדין בגין שכר טרחה שהוא זכאי לו בעניין שבו טיפל עבור לקוחו[5]. מקרה נוסף בו לא יחול החיסיון הוא מקרה בו אדם שלישי שאינו הלקוח עצמו נוכח בשיחה בין עורך הדין והלקוח, או אז ניתן יהיה לחקור את אותו אדם על תוכן השיחה ששמע והחיסיון לא יחול על תוכנה.
במדינות רבות נקבע שיש לאדם זכות להיוועץ בעורך דין לפני חקירה, וכי על החוקר להבהיר לנחקר את זכותו זו. זכות זו נכללת בארצות הברית באזהרת מירנדה ומוכרת גם בישראל. מכיוון שהעצה הראשונה במעלה שעורכי דין נותנים ללקוחותיהם היא לשתוק בחקירה, מחפשים השוטרים דרכים לשכנע את הנחקרים שלא להיוועץ בעורך דין. במדינות רבות בעולם וגם בישראל, נתגלו מקרים לא מעטים בהם חוקרי משטרה הביעו זלזול בעורכי דין פליליים, ועורכי דין מן אנשי הסנגוריה הציבורית וטענו כי אלו אינם מוכשרים או אינם דואגים לטובת החשודים, במטרה להביא את הנאשמים שלא לשעות לעצותיהם ולהודות בהאשמות שהוטחו בהם[6]. במקרים אחרים, אומרים חוקרים לחשודים שעורכי הדין שלהם מחפשים רק להרוויח כסף על חשבונם[7]. נגד דברים אלו יצאו בחריפות השופטים עוזי פוגלמן ואליקים רובינשטיין[8].
רבים מעורכי הדין בישראל עובדים כעצמאים במשרדים שבבעלותם. אחרים עובדים כשכירים במשרדי עורכי דין, ויש העוסקים בייעוץ משפטי לחברות בהן הם מועסקים. קבוצה גדולה של עורכי דין מועסקת בפרקליטות המדינה, בפרקליטות הצבאית, במחלקות המשפטיות השונות של משרדי הממשלה וביחידות הסמך שלהם.
ערך מורחב – רישיון (עריכת דין)בישראל מוסדר העיסוק בעריכת דין באמצעות חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961. סעיף 24 לחוק לשכת עורכי הדין מציב שלושה תנאים מצטברים לכשירותו של אדם להיות עורך-דין:
אדם הכשיר להיות עורך דין והוא תושב ישראל ובגיר, יהיה לעורך דין עם קבלתו כחבר לשכת עורכי הדין. הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לטעון טענותיו לפניה, שלא לקבלו כחבר הלשכה, על אף כשירותו, אם המועמד הורשע בעבירה שיש עמה קלון, והלשכה סבורה שלנוכח הרשעה זו אין הוא ראוי לשמש עורך דין.
בראשית ימי המדינה, היו עורכי דין רבים שעלו מחוץ לארץ ולא הצליחו לקבל רישיון עריכת דין בגלל קושי הבחינות והחובה להתמחות ארוכה ללא קבלת שכר[11].
סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין מייחד את הפעולות הבאות לעורכי דין בלבד:
עם זאת, סעיף 21 לחוק קובע כי אין בהוראות לגבי ייחוד המקצוע כדי לפגוע בסמכות ייצוג של אישים אחרים, בנסיבות מסוימות, כגון ייצוג לפני בתי דין דתיים ולפני בתי דין צבאיים, ייצוג של נישום בידי רואה חשבון או יועץ מס בפני רשות המיסים, סמכויות של סוכן פטנטים, ייצוג ארגון עובדים או מעבידים בבוררות לענייני עבודה או בקשר להסכם עבודה, ועוד.
על פי הדין בישראל, כל עורך דין חייב להיות חבר בלשכת עורכי הדין. מי שמבקש להצטרף לשורות הלשכה נדרש לקבל על עצמו את כלליה. לפיכך, ללשכת עורכי הדין יש כוח רב בעניין הסדרת המקצוע והחלת רגולציה ופיקוח על עורכי דין.
הלשכה אכן מפעילה את כוחה, ובהתאם להוראות חוק לשכת עורכי הדין (באישור שר המשפטים), היא התקינה כללים שונים, ובהם כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986. בנוסף, מעת לעת, מנחה הלשכה את עורכי הדין כיצד עליהם לפעול באמצעות הנחיות היוצאות על ידי ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין. עורך דין שמפר את כללי האתיקה עלול לספוג קנס כספי או עונש של הרחקה מהמקצוע לתקופה קצובה (חודשים או שנים) או לצמיתות. בירור בדבר הפרת כללי האתיקה מתבצע בתוך מוסדות הלשכה, על פי רוב, לאחר קבלת פנייה מאת מתלונן. על החלטת הלשכה ניתן לערער בבית המשפט.
עד תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 נלמד מקצוע עריכת הדין בישראל אך ורק בפקולטות למשפטים של אוניברסיטאות. בעקבות הביקוש הרב ללימודי משפטים הגיעו דרישות הקבלה לפקולטות למשפטים לרמות גבוהות מאוד (בין הגבוהות מבין כל הפקולטות) ורק כ-15% מהמועמדים התקבלו ללימודים. בעקבות לחץ של אנשים שבקשו ללמוד עריכת דין שונה החוק והוא איפשר לימודי משפטים לצורכי הסמכה כעורך דין במכללה לא אקדמית[12] והוקמו שלוש מכללות לא אקדמיות ללימודי משפט. הקמת המכללות הביאה לגידול ניכר במספר עורכי הדין בישראל. בהמשך, החל תהליך של פתיחת מכללות אקדמיות ברחבי ישראל שהביא לפתיחת מכללות נוספות בהם התקיימו לימודי משפטים והמכללות הלא אקדמיות קיבלו הסמכה להעניק תארים אקדמיים.
בעקבות הגידול במספר עורכי הדין ובהתאם לכך למספר עורכי הדין שנמצאו ברמה מקצועית נמוכה מונתה בשנת 2000 ועדה בראשות השופטת הילה גרסטל שהמליצה להטמיע כמה שינויים מהותיים בהתמחות.
המלצותיה של ועדת גרסטל לא יושמו, בין השאר כתוצאה מהתנגדות עזה של הסטודנטים שאף הפגינו נגד המלצות אלה.
לאחר מספר שנים ועדה בראשותו של עורך הדין שי סגל מונתה לבחון דרכים להקטין את מספר עורכי הדין. אחת ממטרותיה המוצהרות של הוועדה, שאושרה פה אחד על ידי הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, היא העלאת רף הציון העובר בבחינות לשכת עורכי הדין מ-65 ל-70, כלומר, נבחן שיקבל 65 בכל הבחינות יוסמך כעורך דין, אולם נבחן שיקבל פחות מכך, אפילו רק באחת מהבחינות, יזדקק לממוצע של 70 על מנת להיות מוסמך כעורך דין.
מספר חברי לשכת עורכי הדין בישראל עמד על כ-30,000 בסוף 2004; כ-36,000 באפריל 2007; כ-47,000 בסוף שנת 2010, כ-63,000 במחצית 2012, ו־67,512 בחודש יוני, 2019 (מה שמקנה לישראל, יחס של 1:126 עורכי דין באוכלוסייה הכללית, גבוה יותר מכל מדינות העולם)[13]. נכון לחודש אוגוסט 2019 רשומים 67,291 עורכי דין בישראל[14]. נכון לחודש יוני, 2022, רשומים בישראל 93 אלף עורכי דין (בעלי רישיון), מתוכם 76 אלף רשומים כפעילים, לפי נתוני לשכת עורכי הדין.
בישראל, ישנה ירידה באחוז הצעירים הבוחרים בלימודים וקריירה בתחום המשפטים[15], בין הסיבות לירידה זו בביקוש ניתן למנות את מספרם העולה של עורכי הדין בשוק הישראלי ואת הצפת השוק, את הירידה בשכר עורכי הדין בישראל[16], וכן עזיבת עובדים לטובת קריירה בתעשיית ההייטק שבה נחשב השכר לגבוה יותר[17]. גם בקרב הורי צעירים בישראל, ישנה ירידה ברצונם של הורים כי ילדיהם ילמדו משפטים באקדמיה[18].
תשלום תמורת שירות של עורך דין שטיפל בתיק תביעה או הגנה, נקרא על פי רוב שכר טרחת עורך דין (ובראשי תיבות: שכ"ט עו"ד).
סעיף 81 לחוק לשכת עורכי הדין קובע כי "המועצה הארצית של הלשכה רשאית לקבוע תעריף מינימלי לשכר טרחה בעד טרחה בעד שירותי עורכי דין, שיהיה בבחינת המלצה לחברי הלשכה, אך לא יחייבם." זהו כלל ייחודי למקצוע עריכת דין, משום שבעיסוקים אחרים קביעת תעריף מינימום תיחשב לקרטל. בהתאם לסמכותה פרסמה המועצה הארצית של הלשכה את כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000, הקובעים תעריפי מינימום מומלצים לפעולות שונות של עורכי דין[19].
בסוגי תביעות מסוימים נקבע תעריף מקסימום. דוגמה: בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נקבעו תעריפי מקסימום לטיפול בתביעה, כאחוז מהסכום ששולם לנפגע, ובהתאם לשלב שבו הסתיים הטיפול בתביעה[20]. כמו כן, גם בתחום הרשלנות הרפואית מקובל כי אחוז מסוים מכספי הפיצויים שנפסקו לטובת הנפגע ייחשבו כשכר הטרחה של עורך הדין שטיפל בתיק[21].
בתביעות אזרחיות רבות פוסק בית המשפט לזכות הזוכה בתביעה גם תשלום של שכר טרחת עורך דין. גובה תשלום זה נקבע לפי החלטת בית המשפט, ואינו מבוסס על התשלום בפועל של הזוכה לעורך דינו.
למתן ייצוג משפטי בתביעות אזרחיות למעוטי אמצעים, שידם אינה משגת לשלם שכר טרחת עורך דין, מפעילה לשכת עורכי הדין את מיזם "שכר מצווה", שבו מעניקים עורכי דין שירות פרו בונו (ללא תשלום) למעוטי אמצעים[22].
למתן ייצוג משפטי בתביעות פליליות למעוטי אמצעים משמשת הסניגוריה הציבורית, שהיא יחידה במשרד המשפטים.
חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
עורכי דין, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
