באב חוטה
שכונה ברובע המוסלמי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
באב חוטה (בערבית: باب حطة) היא שכונה ברובע המוסלמי, באזור הצפון־מזרחי של העיר העתיקה בירושלים, הגובלת במתחם הר הבית במזרח ובשער הפרחים במערב. השכונה קרויה על שם אחד מהשערים הצפוניים של הר הבית, בעל שם זהה.
 | |
| מידע | |
|---|---|
| עיר | ירושלים |
| קואורדינטות | 31°46′55″N 35°14′07″E |
|
(למפת ירושלים העתיקה רגילה)   באב חוטה  | |
השכונה נחשבת לאחד האזורים העניים ביותר של ירושלים. בשכונה גרים בעיקר צוענים, בראשות המוח'תאר עבד-אלחכים מוחמד דיב סלים[1][2].
התיישבות יהודית במאה ה-19
סכם
פרספקטיבה
באזור זה היו שני ניסיונות התיישבות של יהודים במהלך המאה ה-19. בראשית המאה, עם חידושה של העדה האשכנזית בירושלים, התגוררו רוב האשכנזים ברובע זה ואף רכשו בו בתים וחצרות. למרות זאת, הם לא הצליחו להתבסס במקום ובמשך הזמן עברו רובם לאזור הרובע היהודי בו שכנה העדה הספרדית הוותיקה[3].
במחצית השנייה של המאה ה-19, בעקבות הגידול באוכלוסייה היהודית ומצוקת הדיור ברובע היהודי, החל תהליך היציאה מהחומות וחיפוש אזורי מגורים חדשים בתוך חומות העיר העתיקה. ניסיון ההתרחבות הראשון בתוך החומות נעשה בשנת 1886 באזור באב אל חוטה על ידי ראשי הכוללים. לשם כך נרכש מגרש רחב ומספר חצרות עתיקות במטרה להרוס את המבנים העתיקים ולבנות במקומם שכונה חדשה, אולם בשל הפרעות שונות גם ניסיון זה נכשל. ב-1891 דיווח אברהם לונץ: "ברובע העיר הזה הכולל כל גבעת בצעיתא הישנה, יושבים מושלמנים מדלת העם במספר מעט, ורובו מלא חורבות ומקומות פנויים, מאחינו יושבים בו אך כעשרים משפחה, מרביתם בחצר אחוזת כולל ורשה"[3].
עקב תנאי המחיה הקשיים ומצבם הירוד של הבתים עזבו היהודים את השכונה. רק רחל גרין, נשארה במקום כדי לשמור על ההתיישבות היהודית במקום[4]. חוקרי ירושלים פנחס גרייבסקי ושבתי זכריה תיעדו אותה בכתביהם[דרוש מקור][דרושה הבהרה]:
”הזקנה הזאת, נולדה בירושלים לפני שבעים שנה, ובכל כוחה מתאמצת היא להחזיק את חצרה היחידה, שארית הפליטה, שלא תיפול גם היא בידי זרים, כמו כל אותם הבתים שהיו שייכים מקודם ליהודים. ובכל הבתים והחצרות שהיו והינם שייכים ליהודים יושבים עתה נוכרים, ורק היא לבדה נשארה בחצר שלה ומתאמצת בכל כוחה שלא תיפול נחלתה גם היא בידי נוכרים. הישמעאלים מהרובע הזה מכבדים ומוקירים אותה ואת אומץ לבה וקוראים לה רחל אמנו”.
לאחר פטירתה של רחל גרין ב־1934, פסקה ההתיישבות היהודית במקום.
התיישבות הצוענים במאה ה-20
סכם
פרספקטיבה
בשנת 1920 החלו בני קהילת הצוענים בירושלים להתיישב בבתי השכונה הרעועים, רובם גרו עד אז באוהלים ליד אזור שער מנדלבאום, סמוך לשכונת מאה שערים, זאת באישור שלטונות המנדט הבריטי. על פי עדותו של המוח'תאר עבד-אלחכים מוחמד דיב סלים, אביו שהיה ממנהיגי העדה בירושלים, הצליח להפסיק קטטה שפרצה בין יהודים וערבים, לאחר חתונה צוענית במאהל שמשכה צופים סקרנים רבים. המושל הצבאי הבריטי רונלד סטורס ביקש שיבוא למשרדו למחרת, שיבח אותו על מעשיו, הכיר רשמית בעדה ונתן לו את התואר מוח'תאר[5].
לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים, כמו כל תושבי מזרח ירושלים, הם קיבלו מעמד תושבות, אך לא אזרחות ישראלית[6].
במשך מאות שנים שמרו בני הקהילה על זהותם הייחודית, לא נישאו לבני זוג שאינם מבני עדתם ושימרו את שפתם הייחודית. אך במחצית השנייה של המאה ה-20 החלו לנסות להתערות בחברה הפלסטינית, ויתרו על לבושם המסורתי ועל בידול הקהילה[7]. למרות מאציהם הקהילה נשארה ברובה בתחתית הסולם החברתי, והסוציו־אקונומי[8]. נכון לתחילת המאה ה-21, הם עדיין סובלים מדעות קדומות ומשנאת זרים מצד סביבתם[6].
בשנת 1999 הוקמה עמותת "דומארי" לקידום הצוענים בירושלים, על ידי אמון סלים, פעילה ויוזמת מקרב הקהילה בירושלים[9]. אמון, השלימה לימודים גבוהים במכללה בהר הזיתים, והחליטה לפעול לשינוי מצבם של בני עדתה[10]. העצותה יזמה, בסיוע סניף ירושלים של המרכז לטיפוח יזמות עסקית, קרוסים מקצועיים לבני העדה[6][11].
קישורים חיצוניים
- טלי חרותי-סובר, "כת הטמאים": הקהילה בעלת המעמד הנמוך ביותר בישראל, באתר TheMarker, 15 באוקטובר 2016
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.