אשו משום חציו

בהלכה היהודית, אִשּוֹ מִשּוּם חִצָּיו הוא עיקרון הלכתי שטבע האמורא רבי יוחנן,^[1] שמשמעותו היא שבראי ההלכה, פעולה של הצתת אש דומה לפעולה של יריית חץ, כלומר, התפשטות האש נחשבת לתוצאה ישירה מההצתה והיא באחריותו הישירה של המצית.

מקור הדין

בתלמוד נחלקו אמוראים בדין זה מאיזה טעם יש לחייב אדם על אש שייצר, האם חיוב הוא כדין חץ שאדם ירה והזיק (אשו משום חציו), או שיש לחייב מדין ממונו שהזיק (אשו משום ממונו):

אתמר, ר' יוחנן אמר: אשו משום חציו, וריש לקיש אמר: אשו משום ממונו. וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן? אמר לך: חציו מכחו קאזלי, האי לא מכחו קאזיל. ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש? אמר לך: ממונא אית ביה ממשא, הא לית ביה ממשא.

— תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"ב, עמוד א'

כלומר, ריש לקיש סובר ש"אשו משום ממונו" כיוון שבשונה מחצים, האש יוצאת מכוחה-היא ולא בכוח האדם. לעומתו טוען רבי יוחנן ש"אשו משום חציו", מאחר שלממון ממשות, בשונה מאש.

רבי יצחק נפחא לומד את המסקנה, ש"אשו משום חיציו", מן התורה. הפסוק העוסק בנזקי אש – ”כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה” (ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ה') – פותח בנזקי ממונו של המזיק ("כי תצא אש"), ומסתיים בנזק המיוחס לאדם עצמו ("שלם ישלם המבעיר"). מכך הוא לומד ש"אשו משום חציו".^[2]

הסבר הדין

הרעיון העומד מאחורי קביעה זו הוא שכל שימוש בכוח טבע קיים (הנקרא בלשון התלמוד רוח מצויה) נחשב חלק ממעשה האדם וכשם שכאשר אדם השליך חפץ מראש הגג נחשיב את השבירה לפעולה ישירה שלו אף ש"השתמש" בכוח המשיכה, כן המדליק אש והאש התקדמה עם משב הרוח נחשב שהוא אחראי לכל השריפה.

העיקרון נאמר במקורו בהקשר של אב הנזיקין "אש" בהלכות נזיקין, והוא עומד בניגוד לדעת האמורא ריש לקיש הסובר ש"אִשׁוֹ משום ממונו", כלומר, התפשטות האש אינה אלא כנזקים שנעשו על ידי רכושו של האדם, כמו בעלי חיים שגרמו נזק או נזק שנגרם על ידי בור שחפר. למסקנת התלמוד רבי יוחנן מודה בעיקרון של אשו משום ממונו וכל מחלוקתם היא במקום שאפשר לחייבו גם משום חציו האם יתחייב גם משום חיציו. המשמעויות המעשיות של המחלוקת הן בעיקר בהלכות נזיקין, אך גם בשטחי הלכה אחרים.

חידושו של הנימוקי יוסף

אחד מהחידושים המפורסמים ביותר בסוגיה זו הוא חידושו של מחבר "נימוקי יוסף", רבי יוסף חביבא. הוא מקשה, לפי היסוד שהצתת אש ופעולותיה נחשבות כפעולות ישירות של המצית וכאילו הוא עשאן, כיצד ניתן להדליק נרות שבת בערב שבת, בעוד שהם ממשיכים לדלוק במשך שעות השבת, ולמטרה זו הם מודלקים. קושיה זו הייתה אחת המתקפות של הקראים על הרבנים בפולמוס על הדלקת נרות שבת.^[3]

כתוצאה מקושיה זו מסביר רבי יוסף חביבא שכל פעולת האש שנעשות לאחר-מכן מתייחסת למי שהדליק אותה כאילו עשה את הכל ברגע ההדלקה. במבט ראשון נראה כי לדברי רבי יוחנן השורף מתחייב בזמן ההיזק, ומסביר בעל "נימוקי יוסף" כי מתייחסים לשעת ההדלקה בלבד.

קישורים חיצוניים

• יאיר וסרטייל, אשו משום חיציו או משום ממונו, באתר "ישיבה"
• פסקי דין רבניים על אישו משום חיציו, אתר פסקי דין רבניים
• הערך "אשו משום חציו", באתר המכלול

הערות שוליים

1. תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"ב, עמוד א'.
2. תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס', עמוד ב'
3. ראו בפירושי רב סעדיה גאון, לשמות, ל"ה, ג' (עמ' רמה במהד' רצהבי, עמ' קג בהערה 1 במהד' הרב קאפח).