אראופגיטיקה

אַרֵאוֹפָּגִיטִיקָה, או בשמה המלא "אראופגיטיקה: נאומו של מר ג'ון מילטון בפני הפרלמנט של אנגליה למען חירות ההדפסה שאינה זקוקה לרישיון" (באנגלית: Areopagitica: A speech of Mr. John Milton for the liberty of unlicenced printing to the Parliament of England), היא מסה פולמוסית כנגד צנזורה מאת המשורר האנגלי ג'ון מילטון, שיצאה לאור בשנת 1644; כתב הגנה פילוסופי נלהב ומעמיק ורב השפעה, הנחשב בין מיטב ההגנות על חופש הביטוי, חופש העיתונות וחופש המחשבה, שנכתבו מעולם.

אראופגיטיקה
Areopagitica

מידע כללי
מאת	ג'ון מילטון
שפת המקור	אנגלית
סוגה	פמפלט, פולמוס
נושא	צנזורה
הוצאה
תאריך הוצאה	1644

הוצאה לאור

המסה יצאה לאור ב-23 בנובמבר 1644, בשיאה של מלחמת האזרחים האנגלית. מקור השם "אראופגיטיקה" הוא בנאום של איסוקרטס, נואם אתונאי בן המאה ה-5 לפנה"ס. אראופגוס היא גבעה באתונה, מקום בו התכנסו בתי משפט אמיתיים ומיתולוגיים, והיה שמה של המועצה שאת כוחה קיווה איסוקרטס לקומם מחדש. כמו איסוקרטס לא הייתה למילטון כל כוונה לשאת את נאומו בעל פה. במקום זאת הוא חילק אותו בצורת פמפלט, כשהוא מתריס בכך כנגד הצנזורה על פרסומים שנגדה יצא חוצץ.

מילטון, אף על פי שתמך בפרלמנט האנגלי, יצא חוצץ בחריפות נגד חוק הרישוי של 1643, כשהוא מציין כי צנזורה כזו מעולם לא היוותה חלק מהחברות הקלאסיות של יוון ורומי. המסה משופעת בציטטות מתוך התנ"ך, הברית החדשה והכתבים הקלאסיים, בהן עשה מילטון שימוש לחזק את טיעוניו. עבור מילטון הנושא היה אישי, שכן הוא סבל בעצמו מצנזורה במאמציו להדפיס כמה מסות שהגנו על הזכות לגירושים (עמדה רדיקלית באותה תקופה שהצנזורים לא היו מוכנים לאשר את פרסומה).

עם זאת, מילטון לא היה ליברטריאני לחלוטין ב"אראופגיטיקה", וטען כי המצב הקודם פעל בצורה המיטבית. על פי החוק האנגלי הקודם, בכל הספרים הייתה חובה לציין את שם המדפיס (ועדיף גם את שם המחבר). תחת שיטה זו, טען מילטון, אם היה מודפס חומר הכולל השמצה או חילול השם, עדיין ניתן היה להשמיד ספרים אלו בדיעבד.

יש הסבורים כי כדאי לקרוא את "אראופגיטיקה" במקביל לגן העדן האבוד; העמדה של שני הטקסטים, זה בצד זה, עשויה לפתוח צוהר מעניין לנטיותיו התאולוגיות הבלתי קונבנציונליות של מילטון.

אראופגיטיקה והקשרה

אידיאל החירות עומד ביסוד השקפתו של מילטון: חירות דתית, חירות ביתית, חירות אזרחית. ביצירותיו השיריות לא ביטא אלא מעט מהשקפתו על חירות, שעיקר ביטוייה נמצא במסותיו בפרוזה.

מילטון מבקר את גלילאו - אסיר האינקוויזיציה

ההצדקה של מילטון לחופש הביטוי היא רצון האל. הוא שוטח את כל טיעוניו על בסיס תאולוגי עמוק. אבל אמונותיו התאולוגיות המוצקות של מילטון אינן פוגעות במטרה האמיתית של אראופגיטיקה, או בהתקדמות הטבעית הנובעת מהבנתה: לאפשר את חופש הביטוי בצורה הכתובה. הוא תומך בדרך לקדם את האמת של אלוהים (האמת שאנו מחפשים אחריה). זוהי, כפי שהוא מתאר זאת, אמת שלא נדעה, אך שנלך ונתקרב אליה בהדרגה על ידי חילופי המחשבות של מלומדים ואנשי מעשה לציבור הרחב.

במהלך הדורות האראופגיטיקה יצאה לאור במהדורות רבות. חשובה במיוחד המהדורה של 1738, בעריכת המשורר הסקוטי ג'יימס תומסון, גדול המשוררים האנגלים של אותה תקופה, שאף חיבר שיר דידקטי ארוך על החירות. תומסון צירף למהדורה הקדמה, ובסופה, בזיקה לאראופגיטיקה, הציע לכל אוהבי הדת, המידות הטובות, המדע, והאנושות, לחשוב מדי יום על השאלות הבאות (להלן תמציתן):

• מה החלק היקר ביותר שלנו המאפשר דת, מידות טובות, ואושר שכלי? האין זה ההבנה?
• מה הזכות האצילית ביותר שלאדם? האין זה השימוש החופשי והמלא בהבנתו על מנת לקדם מידות טובות וידע?
• לפיכך, מה אמור להיות עיקר תכלית הממשלה לעודד ולקדם? האין זה ידע, מידות טובות, ודת?
• האפשר לקדם ידע, מידות טובות, ודת, אם האמצעים היחידים לקדמם נלקחים? מה הם האמצעים לקדמם בלתי-אם חירות הכתיבה וההוצאה לאור, מבלי שיצנזרו אותם או יבוזו להם?

ציטטות

"שהרי ספרים אינם חפצים מתים לגמרי, ויש בהם מכוח החיים שפעולתו כפעולתה של הנשמה שמחלציה יצאו. ויתרה מזו, אצורות בהם, כמו בקנקן חתום, העוצמה והתמצית הטהורות ביותר של האינטלקט החי אשר הוליד אותם."

"הריגת אדם כמוה כמעט כהריגת ספר טוב. ההורג אדם הורג יצור בעל תבונה, צלם אלוהים. אבל המשמיד ספר טוב הורג את התבונה עצמה, הורג את צלם אלוהים, אפשר לומר, בעודו בתוך העין."

"וגם אם תשוחררנה כל רוחות הלימוד להשתולל על פני האדמה,^[1] כל עוד האמת נמצאת בשדה הקרב, עוול הוא לפקפק בכוחה באמצעות צנזורה ואיסורים. תיאבק נא האמת מול הכזב — מי שמע שהאמת יצאה וידה על התחתונה בהתמודדות חופשית ופתוחה?"

"אינני יכול להלל את המידה הטובה הנמלטת ומסתגרת בדל"ת אמותיה, חסרת ניסיון ולא־מאומנת, זו שלעולם אינה מגיחה ממבצרה ומישירה מבט אל האויב, כי אם משתמטת מן המרוץ שבו יש לרוץ — גם בחום ובאבק — כדי לזכות באותו זֵר בן־אלמוות."^[2]

"האמת אכן באה פעם אחת אל העולם עם אדונהּ האלוהי,^[3] מושלמת בצורתה ותאווה לעיניים: אבל כשעלה השמימה, ומשתלמידיו אחריו באו למנוחתם האחרונה, מיד צץ ועלה עַם מרושע של רמאים. הללו — בדומה למה שמספרים על הטִיפוֹן המצרי^[4] וחֶבֶר הקושרים שלו, ועל מה שעוללו לאוזיריס הטוב — לקחו את האמת בטהרת בתוליותה, ביתרו את גופה היפהפה לאלף חתיכות, ופיזרו אותן לארבע רוחות השמים. ומאז ואילך, חבריה מוכי־היגון של האמת, כשהעזו להופיע, בדומה לאיזיס שחיפשה בקפדנות אחר גופו המרוסק של אוזיריס, סרקו את הארץ כולה ואספו איבר אחרי איבר, ככל שהצליחו למצוא. עדיין לא מצאנו את כולם, רבותיי חברי שני הבתים, ולא נצליח עד ביאתו השנייה של אדונֶיה."

"הבו לי את החירות לדעת, לדבר ולהתדיין על פי צו מצפוני, לפני כל חירות אחרת."

לקריאה נוספת

• אריאופגיטיקה, תרגם מאנגלית אביעד שטיר, הוצאת שלם 2013.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: אראופגיטיקה (אנגלית)
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אראופגיטיקה

• הטקסט המלא של אראופגיטיקה, בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• יובל אלבשן, הבו לי את החירות לדעת, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2013
• נועם רייזנר, בגנות הצנזורה במאה השבע-עשרה. זמנים 131, קיץ 2015, עמ' 108–110.
• איילת לנגר, סקירה על המהדורה העברית של הספר, המרחב הציבורי 9, אוניברסיטת תל אביב, 2014, עמ' 143-147.

הערות שוליים

1. ראו אל האפסים ד 14
2. ראו השנייה אל טימותיוס ד 7–8, הראשונה אל הקורינתים ט 24–25.
3. ראו הבשורה על-פי יוחנן א 17
4. הכוונה לאל סת.