אנט קולודני

אנט קולודני (באנגלית: Annette Kolodny; ‏21 באוגוסט 1941 – 11 בספטמבר 2019) הייתה פמיניסטית, חוקרת ומבקרת ספרות ותרבות יהודיה-אמריקאית. היא נחשבת לחלוצה בתחום האקופמיניזם.

אנט קולודני
Annette Kolodny

לידה	21 באוגוסט 1941 ניו יורק, ארצות הברית
פטירה	11 בספטמבר 2019 (בגיל 78) טוסון, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
השכלה	ברוקלין קולג' אוניברסיטת קליפורניה בברקלי
מעסיק	אוניברסיטת אריזונה, אוניברסיטת ייל, המכון הפוליטכני רנסליר
פרסים והוקרה	מלגת גוגנהיים (1978)

ביוגרפיה

נולדה בעיר ניו יורק ב-21 באוגוסט 1941. אמה, אסתר ריפקינד קולודני, הייתה מורה ואביה, דוד קולודני, היה רופא שיניים.^[1] לזוג היו שתי בנות נוספות והמשפחה התגוררה בברוקלין. קולודני למדה בברוקלין קולג׳, שם סיימה תואר ראשון ב-1962 כחברה באחווה היוקרתית פי בטא קפא.^[1] לאחר סיום לימודיה עבדה בתפקיד זוטר בשבועון ניוזוויק, אך עזבה לאחר שנה כאשר חשה שכאישה, לא תוכל להתקדם שם.

קולודני המשיכה ללימודים גבוהים באנגלית וספרות אמריקאית באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, והשלימה דוקטורט בשנת 1969.^[2]

משרת ההוראה הראשונה שלה הייתה באוניברסיטת ייל, שם הכירה את דניאל פיטרס, לימים בעלה. לאחר שנה עזבה את ייל והזוג עבר להתגורר בקנדה, בשל החשש של פיטרס מפני גיוס לצבא בתקופת מלחמת וייטנאם.^[1] קולודני החלה ללמד ספרות באוניברסיטת קולומביה הבריטית, והייתה בין מפתחי תוכנית הלימודים המוכרת הראשונה בלימודי נשים בקנדה. תוכנית זו הפכה למודל המקובל בקנדה ובארצות הברית.^[3]

בשנת 1974 שבה לארצות הברית והחלה ללמד באוניברסיטת ניו המפשייר.^[4] ב-1975 הוציאה לאור את ספרה המחקרי החשוב הראשון בתחום ביקורת אקולוגית (אנ') פמיניסטית, אקופמיניזם. בעוד שהספר זכה לביקורות חיוביות והיה פורץ דרך בתחום, קולודני לא קיבלה קביעות באוניברסיטת ניו המפשייר. בתגובה תבעה את האוניברסיטה בגין הפרה של חוק זכויות האזרח משנת 1964, באשמת אפליה מינית ואנטישמיות.^[1] לאחר חמש שנים, היא קיבלה סכום לא ידוע של פיצויים, שלדברי עורכי דינה היה הגבוה ביותר עד אז בתביעות מסוג זה.^[1] בכסף שקיבלה ייסדה קרן להגנה משפטית על נשים הנאבקות באפליה באקדמיה, במסגרת האיגוד הלאומי ללימודי נשים (NWSA) (אנ').^[4]

בשנים הבאות לימדה במספר אוניברסיטאות, ביניהן אוניברסיטת מרילנד והמכון הפוליטכני רנסלר. ב-1988 מונתה לדיקנית הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת אריזונה. בתפקידה זה הציגה שורה של חידושי מדיניות שנועדו לשפר את הצלחתם של נשים ומיעוטים באקדמיה, הן כסטודנטים והן כסגל.^[5] ב-1993 פרשה מכהונתה כדיקנית והמשיכה ללמד באוניברסיטה, כפרופסור לספרות ותרבות אמריקאית.^[1] ביולי 2007 יצאה לגמלאות מאוניברסיטת אריזונה כפרופסור אמריטה^[6], והמשיכה בחיים מקצועיים פעילים כחוקרת ויועצת בנושאי מדיניות להשכלה גבוהה.

במהלך הקריירה האקדמית שלה, קולודני הרצתה בכנסים ובאוניברסיטאות ברחבי העולם, ומאמריה וספריה תורגמו לעשרות שפות.^[6] ספריה זכו בפרסים רבים, בארצות הברית ומחוצה לה. היא קיבלה מענקים ומלגות מטעם העמותה הלאומית למדעי הרוח, קרן פורד, מלגת גוגנהיים, מלגת קרן רוקפלר למדעי הרוח, ועוד. בשנת 2002, האגודה לשפות מודרניות העניקה לה את מדליית ג'יי בי האבל (אנ') למפעל חיים בלימודי ספרות אמריקאיים. באותה שנה האיגוד ללימודים אמריקאיים (אנ') ייסד את פרס אנט קולודני ללימודי סביבה, המוענק מדי שנה למאמר בעל האוריינטציה הסביבתית הטובה ביותר.^[7][8]

קולודני נפטרה ב־11 בספטמבר 2019 בטוסון, אריזונה.^[9]

מחקריה

ספרה הראשון היה "תוואי השטח: מטפורה כחוויה והיסטוריה בחיים ובכתבים אמריקאים". המחקר יצא לאור ב-1975 ועסק בקולוניזציה של אמריקה, הן במציאות והן בתחום המטאפורה. קולודני בחנה את השימוש החוזר באישה כסמל של הארץ, בין היתר ביצירותיהם של סופרים כמו פיליפ פרנאו, ג'יימס פנימור קופר וג'ון ג'יימס אודובון, וטענה שההשלכה של דימויים נשיים בהקשר הזה הייתה חיונית לקולוניזציה. הארץ הלא נודעת תוארה כדמות אימהית מטפחת, שקיימת כדי לספק מחיה, או לדמות פסיבית בתולית, הקיימת רק כדי שישלטו בה, מינית או בכל צורה אחרת. המטאפורות הללו העניקו למתיישבים מסגרת דרכה יכלו לראות את המרחבים העצומים של צפון אמריקה כפחות מנוכרים ומפחידים, ויכלו להפיג חלק מהחשש והמסתורין של הארץ הלא מוכרת.^[10]

ספרה השני, "הארץ שלפניה: הפנטזיה והניסיון של הגבולות האמריקאיים, 1630-1860", פורסם ב-1980. מחקר זה עסק ביחסן של נשים ברצועות הסְפָר האמריקאי לארץ. בכתבים שבחנה הבחינה קולודני בתמה שונה מזו של הכותבים הגברים: כמו בעליהם ואביהם, גם נשים היו שותפות במניעים הכלכליים שמאחורי ההגירה; וכמו הגברים, גם נשים חלמו להפריח את השממה. אך הדגשים היו שונים - נשים כתבו כי הסְפָר היה בשבילן מקום מפלט שיאפשר חיי משפחה אידיאליים. בטקסטים של הנשים אין כמעט ביטוי לנוכחות הכובשת שקולודני מצאה אצל הסופרים הגברים, ואין גיבורים מנצחים מהסוג של דניאל בון או דייבי קרוקט. במקום זאת, הכותבות חלמו, בצניעות רבה יותר, על מציאת בית, טבע וקהילה, על ניצחון חיי המשפחה והסדר הטוב בארץ פראית.^[11]

מחקריה אלה של קולודני ביטאו רעיונות של אקופמיניזם, דוקטרינה חברתית ופוליטית הקושרת בין שעבוד נשים לבין הרס הטבע. הדוגלים בזרם מאמינים כי תרבות המבוססת על שליטה בנשים קשורה ישירות לרעיונות חברתיים המקדמים את ההתעללות הסביבתית בכדור הארץ.

מלבד "הארץ שלפניה", פרסמה קולודני ב-1980 גם שני מאמרים: "לרקוד בשדה המוקשים" ו"מפה לקריאה מחודשת: מגדר ואינטרפרטציה של טקסטים ספרותיים". מבין אלה, "לרקוד בשדה המוקשים" הוא הידוע ביותר, והוא נחשב למאמר הנקרא ביותר בביקורת ספרות פמיניסטית אמריקאית. המאמר תורגם לשפות רבות והודפס מחדש ברחבי העולם. המאמר עוסק בקונסטרוקטיביזם חברתי ומיישם את התאוריה על ביקורת ספרותית וקאנון ספרותי. קולודני טענה כי הקאנון הספרותי הינו תוצר של הבניה חברתית. לדוגמה, הקאנון הספרותי המערבי נוצר ברובו על ידי גברים לבנים ומשכילים, ולכן הוא משקף את נקודת מבטם. שנית, טענה כי קוראים ניגשים לטקסטים מתוך הנחות מוקדמות ופרדיגמות חברתיות, ולכן נדרשת בחינה ביקורתית מחודשת, תוך הכרה בהטיות לא-מודעות. קולודני מציעה פלורליזם פמיניסטי – גישה המקבלת פרשנויות שונות ומקדמת הבנה רחבה יותר של טקסטים. היא מדגישה שחשוב לשלב רעיונות פמיניסטיים ואקטיביזם בעולם הממשי, ולא להותירם במרחב האקדמי בלבד.^[12][13]

ב-1998 פרסמה ספר המבוסס על ניסיונה המנהלי כדיקנית באקדמיה, "לאכזב את העתיד: דיקנית מתבוננת על השכלה גבוהה במאה העשרים ואחת", בו היא מתארת כמה מהבעיות העומדות בפני מוסדות אקדמיים. אלה כוללים את היכולת של המחוקקים והמנהלים לקבל החלטות לא מושכלות לגבי קיצוצים בתקציב מבלי להבין את ההשפעה של קיצוצים כאלה על חינוך איכותי; שלל בעיות הקשורות לתהליכי קביעות וקידום, שלדעת קולודני, עדיין משקפים גישה אנטגוניסטית לנשים או למיעוטים אתניים; חוסר תמיכה זמינה לסטודנטים הורים לילדים; העובדה שנשים ומיעוטים עדיין נחשבים לזרים ברחבי הקמפוס ובמוסדות האוניברסיטאיים; והשפעתה של תוכנית לימודים מיושנת מול מגוון דמוגרפי גדל וצרכי למידה משתנים של הסטודנטים. קולודני מפרטת מספר שינויים שניתן לדעתה לבצע לשיפור המצב.^[14]

בשנת 2007 פרסמה קולודני יצירת מופת אבודה של הספרות האמריקאית הילידית, "חייו ומנהגיו של האיש האדום", מאת ג'וזף ניקולאר, שפורסמה במקור בשנת 1893. ספרו של ניקולאר מתחקה אחר ההיסטוריה של בני עמו משבט הפנובסקוט (אנ'), מרגעי הבריאה הראשונים ועד הגעתו של האדם הלבן. ההוצאה המחודשת של יצירה חשובה זו כוללת גם היסטוריה של שבט הפנובסקוט והקדמה אקדמית לטקסט. נקבע כי התמלוגים מהספר יועברו לשבט.^[15]

ב-2012 הוציאה לאור את "בחיפוש אחר קשר ראשון: הוויקינגים של וינלנד, עמי ארץ השחר וחרדת הגילוי האנגלו-אמריקאית". ספר זה נחשב לתרומה משמעותית לתחום הלימודים האמריקאיים. באמצעות סיפורים של ילידים, קולודני בוחנת את הקשרים הראשונים בין עמי העולם החדש והישן. היא אף מתייחסת לתחרות בין לייף אייריקסון וכריסטופר קולומבוס על התואר "המגלה הראשון".^[16]

מחקרה האחרון של קולודני עסק בשורשי העליונות הלבנה בארצות הברית, והושלם כשלושה שבועות לפני מותה.^[1]