Loading AI tools
פמיניסטית, מבקרת ספרות ופעילה חברתית, יהודיה-אמריקאית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנט קולודני (21 באוגוסט 1941 – 11 בספטמבר 2019) הייתה פמיניסטית, מבקרת ספרות ופעילה חברתית, יהודיה-אמריקאית. הייתה פרופסור לספרות ותרבות אמריקאית באוניברסיטת אריזונה בטוסון. מחקריה התרכזו במיוחד בחוויותיהן של נשים ברצועות הספר בארצות הברית והשלכת הדימויים הנשיים על הנוף האמריקני. בנוסף, כתביה עוסקים בהיבטים של הפמיניזם לאחר שנות השישים; השינוי בנושאים המרכזיים בלימודים אמריקאים; והבעיות שעומדות בפני נשים ומיעוטים באקדמיה האמריקאית.
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
 | |
| לידה |
21 באוגוסט 1941 ניו יורק, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
11 בספטמבר 2019 (בגיל 78) טוסון, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| השכלה | |
| מעסיק |
אוניברסיטת אריזונה, אוניברסיטת ייל, המכון הפוליטכני רנסליר |
| פרסים והוקרה |
מלגת גוגנהיים (1978) |
  | |
קולודני נולדה בעיר ניו יורק לאסתר ריפקינד קולודני ודוד קולודני.[1] את התואר הראשון שלה עשתה בברוקלין קולג׳, שם סיימה את לימודיה בהצטיינות יתרה. בשנת 1962. לאחר סיום לימודיה, היא מצאה משרה כעורכת בשבועון ניוזוויק. בשנת 1964 התפטרה כדי להמשיך בלימודיה. היא הסבירה שרצתה ללמד אנשים לחשוב באופן ביקורתי ורצתה להיות מסוגלת לפרסם את רעיונותיה שלה, ולא רק לדווח על רעיונותיהם של אחרים. היא השלימה את לימודיה הגבוהים באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, וקיבלה את הדוקטורט בשנת 1969.[2] משרת ההוראה הראשונה שלה, באוניברסיטת ייל, נקטעה אחרי שנה כשקולודני נאלצה לעבור לקנדה עם בעלה שעזב את ארה״ב בתקופת מלחמת וייטנאם (כיון שבקשתו להכיר בו סרבן מטעמי מצפון נדחתה). היא קיבלה משרה באוניברסיטת קולומביה הבריטית, והייתה בין אלו שפיתחו את תוכנית הלימודים הבין תחומית המוכרת הראשונה של מערב קנדה בלימודי נשים לפני שחזרה לארצות הברית בשנת 1974 כדי ללמד באוניברסיטת ניו המפשייר.[3]
בניו המפשייר כתבה את ספרה המחקרי החשוב הראשון בתחום ביקורת אקולוגית פמיניסטית: (The Lay of the Land: Metaphor as Experience and History in American Life and Letters" (1975". בעוד שהספר זכה לביקורות חיוביות והיה פורץ דרך בתחום הביקורת האקולוגית הפמיניסטית (האקוקריטיזם), קולודני לא קיבלה קידום וקביעות במחלקה לאנגלית באוניברסיטת ניו המפשייר. יותר מאוחר היא תבעה את אוניברסיטת ניו המפשייר באשמת אפליה על רקע מין ואנטישמיות.[4] הסדר מיוחד זיכה אותה בסכום הפיצויים הגדול ביותר אי פעם בתביעה מסוג זה.[3] בכסף שקיבלה הקימה קולודני את הקרן המשפטית של כוח המשימה למלחמה באפליה למען האיגוד הלאומי ללימודי נשים (NWSA), (ארגון שהייתה שותפה בהקמתו), וכיהנה כמנהלת כוח המשימה בשנים 1980–1985. כיום נקרא כוח פמיניסטיות נגד אפליה אקדמית ב-NWSA.
קולודני לימדה במספר אוניברסיטאות, ביניהן אוניברסיטת מרילנד והמכון הפוליטכני רנסלייר. לאחר מכן מונתה לדיקנית מדעי הרוח באוניברסיטת אריזונה בטוסון. לאחר כהונתה כדיקנית שנמשכה בין השנים 1988–1993, קיבלה קתדרה כפרופסור לספרות ותרבות אמריקאית בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת אריזונה.
בשנת 1993 נבחרה כחברה לכל החיים באקדמיה הנורווגית למדעים ומדעי הרוח.[5]
ספריה זכו בפרסים רבים, הן בארצות הברית ומחוצה לה. במהלך הקריירה האקדמית שלה, קולודני קיבלה מענקים ומלגות מטעם העמותה הלאומית למדעי הרוח, קרן פורד, מלגת גוגנהיים, מלגת רוקפלר למדעי הרוח ואחרים. היא יצאה לגמלאות מאוניברסיטת אריזונה ביולי 2007 והמשיכה בחיים מקצועיים פעילים כיועצת בנושאי מדיניות להשכלה גבוהה וכמלומדת ספרות ותרבות אמריקאית. היא נפטרה ב־11 בספטמבר 2019 בטוסון, אריזונה.[6]
שני ספריה הראשונים של קולודני היו (1975 ,The Lay of the Land: Metaphor as Experience and History in American Life and Letters" (University of North Carolina Press" ו-"והארץ שלפניה" (The Land Before Her: Fantasy and Experience of the American Frontiers, 1630-1860 (University of North Carolina Press, 1980)); שני מחקרים אלו עוסקים בנושאים סביבתיים ובהרס ההיסטורי של האדמה. קולודני פרסמה ספר נוסף המבוסס על ניסיונה המנהלי כדיקנית באקדמיה, "לאכזב את העתיד: דיקנית מתבוננת על השכלה גבוהה במאה העשרים ואחת" (Failing the Future: A Dean Looks at Higher Education in the Twenty-First Century, Duke University Press, 1998), המפרט כיצד נשים ולא-לבנות/ים הן עדיין הזר בקמפוסים בארצות הברית. הספר בוחן גם את מעמדם של מדעי הרוח בהשכלה הגבוהה, את ערך הקביעות ואת הצורך שבאקדמיה תהיה מדיניות ידידותית למשפחה. זהו ספר על חדשנות חינוכית הנחוצה במאה העשרים ואחת.
קולודני ידועה גם בזכות שני מאמרים שפורסמו בשנת 1980: "לרקוד בשדה המוקשים": (Some Observations on the Theory, Practice, and Politics of a Feminist Literary Criticism" (Feminist Studies, Spring 1980)) ו-"מפה לקריאה מחודשת: מגדר ואינטרפרטציה של טקסטים ספרותיים" (A Map for Re-Reading: Gender and the Interpretation of Literary Texts" (New Literary History, Spring 1980)).
מבין אלה, "לרקוד בשדה המוקשים" הוא הידוע ביותר, והוא נחשב למאמר הנקרא ביותר בביקורת ספרות פמיניסטית אמריקאית".[2] המאמר תורגם לשפות רבות והודפס מחדש ברחבי העולם.
בשנת 2007 פרסמה קולודני יצירת מופת אבודה של הספרות האמריקאית הילידית, "חייו ומנהגיו של האיש האדום" (The Life and Traditions of the Red Man), מאת ג'וזף ניקולאר, שפורסמה במקור בשנת 1893. ספרו של ניקולאר מתחקה אחר ההיסטוריה של בני עמו שבט הפנובסקוט (the Penobscot Nation) מרגעי הבריאה הראשונים ועד הגעתו של האדם הלבן. ההוצאה המחודשת של יצירה חשובה זו כוללת גם היסטוריה של שבט הפנובסקוט והקדמה אקדמית לטקסט. נקבע כי התמלוגים מהספר יועברו לפנובסקוט.
בשנת 2012 פרסמה קולודני את "בחיפוש אחר קשר ראשון" (In Search of First Contact: The Vikings of Vinland, the Peoples of the Dawnland, and the Anglo-American Anxiety of Discovery (Duke University Press)). ספר זה נחשב לתרומה גדולה לתחום לימודים אמריקניים. באמצעות סיפורים של ילידים אמריקאים ואירו-אמריקאיים, הוא בוחן את הקשרים הראשונים בין עמי העולם החדש והישן. הוא גם מתייחס לתחרות בין לייף אייריקסון וכריסטופר קולומבוס על התואר "המגלה הראשון".
בספרה הראשון, "מצב העניינים: מטאפורה כחוויה והיסטוריה בחיים ומכתבים אמריקאים" (The Lay of the Land: Metaphor As Experience and History in American Life and Letters), חוקרת קולודני את הקולוניזציה של אמריקה, הן במציאות והן בתחום המטאפורה. היא בוחנת את השימוש החוזר בסמל של הארץ כאשה בחיים ובספרות(Kolodny, ix).
קולודני טוענת בהקדמה שההשלכה של דימויים נשיים על הארץ הייתה חיונית לקולוניזציה שלה. היא תוהה האם היה צורך להתייחס לארץ כמטפחת, ומעניקה חיק אימהי בגלל האיום המנוכר, ואולי אפילו מסרס, של הלא נודע?" (9) על ידי התייחסות לארץ כאשה, המתיישבים יכלו להפיג חלק מהפחד והמסתורין של הארץ הלא מוכרת. כך היא הפכה לדמות אימהית מטפחת, שקיימת כדי לספק מחיה, או לדמות פסיבית בתולית, הקיימת רק כדי שישלטו בה, מינית או בכל צורה אחרת. כאשר מטאפורות אלו קיימות, הייתה לקולוניליסטים מסגרת דרכה יכלו לראות את המרחבים העצומים של צפון אמריקה כפחות מנוכרים ומפחידים. באמצעות ניתוח יצירותיהם של סופרים גברים, כמו פיליפ פרנאו, ג'יימס פנימור קופר וג'ון ג'יימס אודובון, קולודני עוקבת אחרי ההשלכות של המטפורה של הארץ כאשה.
פרקים שונים של הספר מתכתבים עם תקופות כרונולוגיות שונות שלאחר גילוי אמריקה והקולוניזציה שלה ודפוסי חשיבה מטפוריים שונים כפי שבאו לידי ביטוי בספרים שנסקרו. בפרק 2, "סקירת הארץ הבתולה: מסמכי החקירה וההתיישבות, 1500–1740", ישנה השוואת הארץ לגן עדן בתולי, פרק 3, "הרס שדות השפע: המאה השמונה עשרה", דן באידיאלים האגרריים והפסטורליים הרומנטיים שצבעו את נוף אמריקה, במיוחד בהשוואתה לארצות אידיאליות כמו אליסיום וארקדיה, וההשלכות שעלו מאידיאלים אלו. כגון ניצול הארץ ושינויה.
פרק 4: "שרים את עברה ושרים את שבחיה: המאה התשע-עשרה", בוחן את תפקיד הדימוי הכפול: אמא ופילגש בארץ, כמו גם את התסכול מהדחף לחיי כפר לאחר העלמות הספר האמריקאי וניצחון התעוש בצפון בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית.
לבסוף, פרק 5, "הגשמה עם גן העדן: המאה העשרים", עוסק בגידול התיעוש והכמיהה לחזור ולשלוט בנשיותה היפה והמופלאה של היבשת החדשה." (139)
ניכרות השפעות פרוידיאניות ופסיכואנליטיות בטקסט במיוחד ב"דינמיקה הפסיכוסקסואלית של גן העדן הבתולי" (קולודני, "הארץ שלפניה", 3). ואפשר גם למצוא בו גוונים של אקופמיניזם.
בהקדמה לספר זה (The Land Before Her: Fantasy and Experience of the American Frontiers, 1630-1860), קולודני מסבירה כי מטרת המחקר היא לשרטט את התגובות הפרטיות של נשים לצורות ולזמנים השונים של רצועות הספר האמריקאי, ולהתחקות אחר המסורת של הצהרות פומביות של נשים בנושא המערב." (קולודני, "הארץ שלפניה", xi) לכן גישתה לנושא דומה לזאת שב"מצב העניינים" ("נוף כסמל ... תחום" [xii]), אך מכיוון אחר. בכתבים שבחנה היא הבחינה בתמה שונה מזאת של הכותבים הגברים:
כמו בעליהם ואביהם, גם נשים משתפות במניעים הכלכליים שמאחורי ההגירה; וכמו הגברים, גם נשים חלמו להפריח את השממה. אך הדגשים שונים ... בניגוד להתבטאויות הגבריות על גן העדן החדש, נשים כתבו כי הספר היה בשבילן מקום מפלט שיאפשר חיי משפחה אידיאלים. נראה כי ניצול ושינויים עצומים שהתחוללו ביבשת לא היו חלק מהפנטזיות של הנשים. הן חלמו, בצניעות רבה יותר, על מציאת בית וקהילה משפחתית בתוך הגן המטופח. (xii – xiii)
בטקסטים של הנשים אין כמעט בטוי של הנשים לנוכחות הכובשת של רצועות הספר שקולודני מצאה אצל הסופרים הגברים עליהם דנה ב"מצב העניינים". אין גיבורים מנצחים מהסוג של ס דניאל בון או דייבי קרוקט ; במקום זאת, הנרטיבים של הן התמקדו בניצחון חיי המשפחה והסדר הטוב בארץ פראית.
הספר מאורגן באופן כרונולוגי, בדומה ל"מצב העניינים". החלק הראשון שכותרתו "ספר ראשון: משבי להסתגלות, 1630-1833", ומתחקה אחר כתיבתן של נשים על תולדותיהן כשעברו מהשבי באופן מילולי (בסיפורה של מרי רולנדסון על כיבושם של אינדיאנים) ופיגורטיבי (התחושה של להיות כלואה בארץ חדשה ומוזרה) להסתגלות הודות לכישורי הישרדות שלהן. דוגמה אחת היא רבקה בון, אשתו של דניאל בון.
ספר שני, "מקידום לספרות, 1833-1850", עוקב אחרי הניסיונות לעודד נשים לעבור מערבה, מכתבים של סופרים גברים ועד לנרטיבים של הנשים עצמן.
החלק השלישי והאחרון, "ספר שלישי: השתלטות מחדש על גן עדן, 1850–1860", מתעד את ניסיונותיהן של נשים ליצור סדר מוכר בארץ שעדיין אינה מוכרת.
שני הספרים הללו מתייחסים לז׳אנר של הפמיניזם הנקרא אקופמיניזם, דוקטרינה חברתית ופוליטית המייצגת קשר בין שעבוד נשים לבין הרס הטבע. אקופמיניסטיות מאמינות כי תרבות המבוססת על שליטה בנשים קשורה ישירות לרעיונות חברתיים המקדמים את ההתעללות הסביבתית בכדור הארץ.
לשני ספרים אלו יש קשר לאקופמיניזם, ובמיוחד ל"מצב העניינים". הפמיניזציה של הארץ והדימויים של הארץ כדמות נשית פסיבית ומעניקה, מבטאים רעיונות חברתיים שעליהם מוחה האקופמיניזם. באופן דומה, הארץ שלפניה מדגים את אותם רעיונות מנקודת מבט שונה באידיאל של הגן הביתי, או שינוי הטבע.
ייתכן שהמאמר הידועה ביותר של קולודני הוא "לרקוד בשדה המוקשים" משנת 1980 זהו ניסיון חלוצי לסקור את עשר השנים הראשונות לחקר הספרות הפמיניסטית, וגם לנתח את עיקר הטענות התאורטיות.[7] המאמר היה נתון לביקורת בשנים שחלפו מאז פרסומו הראשוני, אך עדיין ניתן לראות בו מדריך לנושאים החשובים והמתודולוגיות הפמיניסטיות ".[4]
אף על פי שהיא לא משתמשת במונח, קולודני מדגישה במאמר קונסטרוקטיביזם חברתי. באמצעות תאוריה זאת, ישויות חברתיות נתפסות תמיד במצב של שינוי כאשר החברה עצמה משתנה, והיחסים בין הישויות משתנים.[4]
ב"לרקוד בשדה מוקשים" מיישמת קולודני תאוריה זאת על הקאנון הספרותי, אותן יצירות ספרות שנחשבות מתאימות למחקר. אבל קאנון כזה נוצר על ידי מבקרים שערכיהם בסוגיות האסתטיקה אינם נייטרליים. הפרשנות הביקורתית נוצרת על ידי האינטראקציה בין שני אובייקטים: הטקסט והקורא. לפי קולודני, יכולתו של הקורא לקרוא כל טקסט נתון מעוצבת על ידי המוסכמות וההנחות החברתיות של זמנן ומקומן; הקריאה הופכת למוצר חברתי. אך גם הטקסט עצמו אינו טהור; גם הוא מעוצב על ידי קשרים חברתיים ומנהגים. לכן כל פרשנות ביקורתית היא בהכרח תוצר של שתי צורות של הבניה חברתית. "הקורא והטקסט נוצרים — ומשיכים להיווצר מחדש."[4] יש לקחת בחשבון את האופי הדינמי של הטקסט ושל הקורא כאחד כאשר בוחנים יצירה כלשהי או את הביקורת הקיימת עליה.
למאמר של קולודני מתווה תאורטי ברור. לאור התפיסה הקונסטרוקטיביסטית החברתית כי ערכים אסתטיים, הנבחרים כחלק מהקאנון הספרותי, הם למעשה תוצרים של מוסכמות וערכים חברתיים, קולודני טוענת כי ביקורת פמיניסטית צריכה לגלות כיצד ערך אסתטי נבחר מלכתחילה (קולודני 2147) ואז להעריך את דפוסי הקריאה שנבנו מבחינה חברתית המובילים לאותו שיפוט ערכי. "לאחר שמתחבטים עם חילוקי דעות ערכיים, על הפמיניזם לשקול את התהליכים העומדים בבסיס השיפוט הערכי."[4] "לרקוד בשדה המוקשים" מתוה גרעין בן שלושה חלקים המוסכמים על ידי מרבית החוקרות הפמיניסטיות בנות זמננו כחיוניים. ראשית, כל הבניה של קאנון ספרותי היא קונסטרוקציה חברתית; שנית, באופן תת-מודע קוראים מתייחסים לטקסטים מנקודת מבט מסוימת; ושלישית, יש לבחון מחדש בצורה מודעת ובביקורתיות את ההטיה הלא-מודעת הזו הקיימת אצל כל הקוראים.
ראשית, קולודני כותבת, "היסטוריה ספרותית ... היא בדיונית." (קולודני 2153) הכוונה לגיבוש המסורתי של הקאנון הספרותי וההיסטוריה הספרותית כמבנה חברתי. היסטוריות ספרותיות מגדירות את הטקסטים העיקריים, והמשניים ומתעלמות מטקסטים אחרים בגלל הערכים והמוסכמות החברתיים שלהם, ולא מתוך שום ערך אסתטי של הטקסט עצמו. לדוגמה, הקאנון הספרותי המערבי נוצר ברובו על ידי גברים לבנים ומשכילים, ולכן המיקוד של הקאנון הוא על יצירות של גברים לבנים משכילים. הקאנון מגלם ומנציח את האידאולוגיה הדומיננטית של התקופה ויש לזה השלכות מעבר לערכים אסתטיים. לתת עדיפות לטקסטים של קבוצה מסוימת משמעותה להתעלם מטקסטים שנוצרו על ידי קבוצות חברתיות אחרות. בשנים האחרונות יש קריאת תגר על האופי המונוליטי של הקאנון, ויצירות של חלקים מעולם הספרות שהתעלמו בעבר (נשים, להט״בים, ומיעוטים אתניים) זוכות לדריסת רגל מסוימת בקאנון.
שנית, קוראי הטקסטים "עוסקים ... לא בטקסטים אלא בפרדיגמות ." (2155) כשם שטקסטים וקאנונים הם הבניות חברתיות, כך גם נקודות התצפית של הקוראים בכל טקסט נתון. מבקר הספרות סטנלי פיש, כינה את נקודות התצפית הללו קהילות פרשניות. קולודני טוענת כי אנו מנכסים משמעות מתוך טקסט ... על פי ההנחות והאמונות שלנו (מודעות או לא) שאנו מביאים אליו." (2155)
קולודני שואפת לבטל את חוסר המודעות של הקורא"[8] בחלק השני של התאוריה שלה:
מכיוון שהקריטריון על פיו אנחנו נותנים ערך אסתטי לטקסטים אינו מהימן, בלתי ניתן לשינוי, או אוניברסלי, עלינו לבחון מחדש לא רק את האסתטיקה שלנו, אלא את ההטיות הטבועות בנו, והאמונות שמרכיבות את הביקורת שלנו ומעצבות את התגובות האסתטיות שלנו. (קולודני 2158)
שלושת עקרונות תאורטיים אלו נתמכים אז על ידי מושג הפלורליזם. פלורליזם בהקשר זה מתייחס למאמץ מודע לא להגביל את עצמו לגישה ביקורתית אחת בעת קריאת טקסט. מטרת הפלורליזם כאן היא להשתמש בגישות ביקורתיות מרובות ולקבל הערכה מלאה יותר של מגוון המשמעויות שקיימות בטקסט בודד. קולודני מתייחסת באופן ספציפי לפלורליזם פמיניסטי, אשר נותן תוקף ל"פרשנויות מרובות לטקסטים שונים"[8] בהתאם לתועלת שיש בגישה הפלורליסטית לטקסט. שיטת קריאה זאת מאפשרת שוויון לגישות שונות וגם בחינה ביקורתית שלהן, מה מה שעוזר ליצור את "המודעות הביקורתית הרחבה" תומך העיקרון השלישי של קולודני, כפי שתוארה לעיל.
המאמר מדגיש את המצב האמיתי של נשים בנות זמננו. קולודני סבורה כי אין להגביל פמיניזם ומחקרי נשים לספרים או קורסים מסוימים. "רעיונות הם חשובים כיוון שהם קובעים את הדרכים בהן אנו חיות, או רוצות לחיות, בעולם" (Kolodny 2164); לכן רעיונות אינם אמורים להתקיים בוואקום, אלא יש לקחת אותם לעולם באמצעות אקטיביזם.
חוקרות מסוימות מתחו ביקורת על "לרקוד בשדה מוקשים". הידועה מהן הופיעה במאמר שקולודני כתבה ביחד עם ג'ודית גרדינר, אלי בולקין, ורנה פטרסון שנקרא "מחלף לביקורת פמיניסטית: על 'לרקוד בשדה מוקשים'", שפורסם בכתב העת Feminist Studies בשנת 1983.
גם בולקין וגם פטרסון מאמינות שקולודני אמנם מתייחסת לנשים במאמרה, אך זאת רק קבוצה מסוימת של נשים — לבנות, מעמד בינוני והטרוסקסואלי. פטרסון כי "למרות השפה והכוונה של המאמר הוא מייצג עמדות קלאסיות, לבנות והטרוסקסיסטיות הנפוצות בביקורת הספרות הפמיניסטית והנוגדות את המיטב של המחשבה הפמיניסטית ואת מטרות תנועת הנשים" (פטרסון, 654). זאת ביקורת נפוצה על הגל השני של הפמיניזם שנטה להתעלם מבעיותיהן של נשים לא לבנות ולא-הטרוסקסואליות לטובת תרבות פמיניסטית הטרוסקסואלית לבנה והומוגנית. עם זאת, תמיכתה של קולודני במושג הפלורליזם יש בה כדי לקזז טענה זאת. היא אמנם לא אומרת בפירוש שגישות ביקורתיות אלטרנטיביות צריכות להגיע ממוצא אתני או מיניות שונות, אך אין סיבה לא להכליל אותן, להפך ההכלה רק תגדיל את היקף "המודעות הביקורתית הרחבה"[8] שהוזכר לעיל.
גרדינר, לעומת זאת, לא מסכימה עם קולודני לגבי הפלורליזם. אף על פי שאין אידאולוגיה אחת שאליה שייכות כל התאוריות הפמיניסטיות, טוענת גרדינר, ישנם כמה מושגים אידאולוגיים חזקים המגדירים תחומי פמיניזם. דוגמאות לכך יכללו פמיניזם ליברלי, פמיניזם סוציאליסטי ואקופמיניזם. לדעתה של גרדינר, האמונות האידאולוגיות החזקות המשותפות לקבוצות אלה מגבילים את רגישותן לפלורליזם. (גרדינר 634)
ספרה של קולודני משנת 1998, "לאכזב את העתיד: דיקנית מתבוננת על ההשכלה הגבוהה במאה העשרים ואחת" (Failing the Future: A Dean Looks at Higher Education in the Twenty-First Century), אינו יצירת ביקורת ספרותית, אלא ספר ביקורת מוסדי. לאחר שכיהנה כדיקנית למדעי הרוח במשך חמש שנים באוניברסיטת אריזונה, כתבה קולודני את הספר הזה כדי לתאר כמה מהבעיות העומדות בפני מוסדות אקדמיים. אלה כוללים את היכולת של המחוקקים והמנהלנים לקבל החלטות לא מושכלות לגבי קיצוצים בתקציב מבלי להבין את ההשפעה של קיצוצים כאלה על חינוך איכותי; שלל בעיות הקשורות לתהליכי קביעות וקידום, שלדעת קולודני, עדיין משקפים גישה אנטגוניסטית לנשים או למיעוטים אתניים; בעיה עם הטרדה אנטי-פמיניסטית ואנטי- אינטלקטואלית; חוסר תמיכה זמינה לסטודנטים הורים לילדים; העובדה שנשים ואלו שאינם לבנים עדיין נחשבים לזרים ברחבי הקמפוס ובמוסדות האוניברסיטאיים; והשפעתה של תוכנית לימודים מיושנת מול מגוון דמוגרפי גדל וצרכי למידה משתנים של הסטודנטים. קולודני מפרטת מספר שינויים שניתן לבצע לשיפור התנאים, תוך הבנה שכל שינוי מהותי יחייב סכום כספי משמעותי לא פחות, ויצריך השקעה מחודשת של הממשלה בהשכלה גבוהה.
אנט קולודני, ברשת החברתית GoodreadsSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
