Loading AI tools
משורר, סופר ופעיל ציוני צרפתי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנדרה ספיר (בצרפתית: Henry Paul André Spire; 28 ביולי 1868 – 29 ביולי 1966) היה משורר, סופר ופעיל ציוני צרפתי.
 | |
| אנדרה ספיר בשנת 1927 | |
| לידה |
28 ביולי 1868 ננסי |
|---|---|
| פטירה |
29 ביולי 1966 (בגיל 98) פריז |
| מדינה |
צרפת  |
| פעילות בולטת | משורר, סופר, פעיל ציוני |
| השכלה | ד"ר למשפט |
| השקפה דתית | יהודי |
  | |
אנרי פול אנדרה ספיר נולד בעיר נאנסי שבחבל לוריין בצרפת, למשפחה יהודית בורגנית אשר ראשוניה השתקעו באזור כבר בראשית המאה ה-17. אביו, אדוארד ספיר היה תעשיין אמיד שניהל מפעל לכפפות שהוקם על ידי משפחת אימו של ספיר, מרי ברונט ספיר.[1] בילדותו הירבה לעסוק בפעילות ספורט, שחייה, שייט, גלישה, ורכיבה על סוסים ועל אופניים שזה מקרוב הומצאו. הוא היה נער חזק, מלא שמחת חיים ולעיתים אלים, כאשר הושמעו לעברו הערות גנאי בשל יהדותו.[2] הוא למד ספרות ומשפטים בבית הספר החופשי למדעי המדינה (École libre des sciences politiques).[3] בשנת 1887 התגייס לשנת שירות בצבא הצרפתי ביחידת פרשים ונחשב לרוכב נועז. סיים את שירותו הצבאי בדרגת סגן משנה. עבר להתגורר בפריז וסיים תואר ראשון במשפטים בשנת 1891 ודוקטוראט במשפטים בשנת 1895.[4] בשנת 1894 התקבל ל"מועצת המדינה" (Conseil d'État),[5] למשרת מבקר, לאחר שעמד בהצלחה בבחינות הכניסה שהיו מפורסמות בקושי לצלוח אותן.[2]
חודשים ספורים לאחר כניסתו לתפקיד פרצה פרשת דרייפוס אשר חשפה בבת אחת עד כמה הייתה האנטישמיות נפוצה בצרפת באותה עת. ספיר נטל חלק פעיל בפרשה, נלחם באנטישמיות, וביקר בחריפות את אזלת ידם של היהודים המתבוללים במאבק. הוא אף הזמין לדו-קרב חרבות עיתונאי בעל טור בעיתון "לה ליברה פארול" (La Libre Parole) הלאומני והאנטישמי, על כך שטען כי מינויים של יהודים ל"מועצת המדינה" לא הושגו בזכות כישוריהם, אלא הודות להשפעה בלתי חוקית. ספיר נפצע בחתך עמוק בזרועו בדו-קרב.[2] למרות הביקורת שהפנו נגדו דוברי היהדות המתבוללת בצרפת, הפך ספיר ללוחמני בדעותיו.
האירועים בצרפת סביב פרשת דרייפוס ושערוריית פנמה הניעו את ספיר לפעילות חברתית ענפה. בשנת 1896 הקים יחד עם עמית לעבודה במועצת המדינה, את ארגון הצדקה "אגודת המבקרים" (Société des Visiteurs) שפעלה כביטוח סוציאלי בסיוע לפועלים הסובלים מאבטלה, מחלות או פציעות. לאחר מכן נטל חלק בתנועת ה"שיתוף הרעיוני" (Cooperation des Idées) שם פגש את ההיסטוריון הצרפתי דניאל הלוי(אנ'). ביחד יסדו השניים בפריז, בשנת 1898, אוניברסיטה עממית (Université populaire) למעוטי יכולת ופועלים .[6][7][8] במסגרת התעניינותו בפרשת דרייפוס הירבה לבקר בספריה שניהל המשורר הצרפתי שארל פגי שהייתה מקום מפגש לתומכיו של דרייפוס.[2] ספיר התיידד עם פגי וביקש את חוות דעתו על שיריו הראשונים. רק כעבור שנים, בשנת 1905, פרסם פגי, בכתב העת שלו "מחברות החמישה עשר" שירים מפרי עטו של ספיר (הקובץ "ואתה צוחק" -Et vous riez) בהם הביע אכזבה מתנועת הפועלים.[9][10]
בשנת 1898 עזב ספיר את משרתו במועצת העם ועבר למשרד העבודה שם עסק בבעיות האבטלה. בשנת 1902 נשלח על ידי משרד העבודה הצרפתי לבדוק את סדנאות היזע בלונדון ואת מצבם של הפועלים באנגליה. במסעו זה התוודע לשכונת וויטצ'אפל, בה התגוררו בעוני מחפיר מהגרים יהודים רבים ממזרח אירופה. ב-1903 הוא פרסם דו"ח מקיף על ניצול הפועלים שחיו במשכנות עוני צפופים וביצעו את עבודתם בתנאים לא תנאים בבתים הדלים בהם התגוררו. הוא כתב מאמרים על רשמיו מהביקור בלונדון ועל רשמיו מהמפגש עם היהודים. הוא כינה את וויטצ'אפל - גטו - והתחיל להתקרב לרעיון הציוני במטרה לסייע בפתרון למצוקתם של היהודים.[2] לאחר שובו מלונדון הוא עזב את משרד העבודה והצטרף לצוותו של שר החקלאות ג'ין דופוי (Jean Dupuy) בממשלתו של וולדק רוסו (Waldeck-Rousseau). הוא התקדם עד לתפקיד מפקח כללי במשרד החקלאות ופרש מהמשרד בשנת 1926.[11]
בשנת 1904 התוודע ספיר לראשונה לדמותו של ישראל זנגוויל לאחר שהתרשם עמוקות מסיפורו "חד גדיא" שהתפרסם ב"מחברות החמישה עשר" של פגי בפריז.[12] באותה עת הורדה תוכנית אוגנדה מסדר היום של ההסתדרות הציונית וכתוצאה מכך ייסד ישראל זנגוויל יחד עם מנהיגים נוספים את "ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית" (ITO) שמטרתה הייתה ""להשיג טריטוריה על בסיס אוטונומי לאלה מבין היהודים שאינם יכולים או שאינם רוצים להישאר בארצות מגוריהם".[13] ספיר החל בפעילותו הציונית בהצטרפו אל הארגון שבראשות ישראל זנגוויל, שם מונה לחבר בהנהגת הארגון, לקח חלק בהסברה ופרסם מאמרים רבים.
בשנת 1905, לאחר המהפכה ברוסיה, פליטים יהודים רבים נמלטו כתוצאה מפוגרומים ורדיפות. ספיר תמך בהתארגנותם של יהודי רוסיה להגנה עצמית לנוכח הפוגרומים, ומאוחר יותר הקים ארגון לצעירים יהודים שטיפל במהגרים יהודים מרוסיה.[11][9] בשנת 1908 נסע לאיטליה והחל לכתוב עבודה על ישראל זנגוויל אותה פרסם בתחילה בקטעים בעיתונות ואחר כך בספר. קובץ שיריו "בדרכי האבסורד" (Vers les routes absurds) יצא לאור ב-1911.[2] באותה שנה השתתף ספיר בקונגרס הציוני העשירי שהתקיים בבזל. בדברים שכתב בעת שהותו בבזל תקף בחריפות את המתבוללים המתכחשים לזהותם היהודית באומרו "התבוללות היא מוות, ציונות היא חיים".[11] בשנת 1912 ייסד את "ארגון הצעירים היהודים" (AJJ) שטיפל במהגרים יהודים מרוסיה. בשנת 1913 הרחיב את עבודתו על ישראל זנגוויל הוסיף לה פרקים על אוטו וויינינגר וג'יימס דרמסטטר (James Darmesteter) ופרסם אותה בשם "כמה יהודים" (Quelques Juifs).[2]
אחיו של ספיר, פול, שניהל את המפעל המשפחתי, גויס לצבא עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ספיר לא גויס בשל גילו ועל כן הופקד בידיו ניהול העסק. מאורעות המלחמה אילצו את ספיר להעתיק את מיקומו של המפעל. עם זאת, תוך כדי המלחמה, כאשר מצבו של העסק המשפחתי התייצב ועיסוקיו הציבוריים איפשרו זאת, החל ספיר לתעד את מצב הקהילות היהודיות ברחבי העולם (אירופה, אפריקה ואסיה). הוא חשף עדויות על מעשי זוועה שביצע הצבא הרוסי נגד יהודים בפולין, תיעד רדיפות יהודים ברומניה ובמקומות נוספים במרכז אירופה, ואסף מסמכים דו"חות ונתונים סטטיסטיים, אשר חלקם הגיעו אליו מידי ישראל זנגוויל.[2] ממצאי מחקרו זה פורסמו בספרו "היהודים והמלחמה" שיצא לאור בשנת 1917. הוא המשיך לנהל את העסק, עד שנת 1922, במקביל לעבודתו בממשלה ולפעילותו הציבורית. בתוקף תפקידו במשרד החקלאות עסק בשיקום אזורים חקלאים שנהרסו במלחמה.[2] לאחר הצהרת בלפור יסד בשנת 1918 את "ליגת ידידי הציונות" ושנה לאחר מכן ייצג את הציונים הצרפתים בוועידת השלום בפריז.[14][15] בשנת 1920 הוזמן על ידי ד"ר חיים ויצמן לביקור משותף בארץ ישראל על מנת לסייע במשא ומתן על קו הגבול עם סוריה.[4] אולם בעקבות מחלוקת עם ויצמן, חדל ספיר לעסוק בפעילות ציונית רשמית.[4][11]
ב-11 ביולי 1920 אירח ספיר, לארוחה בביתו שבפרוור הפריזאי ניי-סיר-סן, את ג'יימס ג'ויס ורעייתו נורה. לארוחה הוזמנו אורחים נוספים ביניהם המשורר האמריקאי עזרא פאונד ואשתו, וכן סילביה ביץ' בעלת חנות הספרים "שייקספיר אנד קומפני", אשר פגשה שם לראשונה את הסופר האירי. בהמשך קשריהם הוציאה סילביה ביץ' לאור את הגרסה הראשונה והמלאה של יצירתו המונומנטלית של ג'ויס - "יוליסס".[16][4][17][18]
בשנת 1925 יצא בשליחות משרד החקלאות לרומניה, בסרביה וצ'כוסלובקיה לבדוק אפשרות הגירת עובדי חקלאות מארצות אלה לצרפת. במסגרת זאת הגיעו עובדים יהודים רבים אשר יושבו בדרום צרפת. ספיר עסק בפעילות זאת עד שנת 1933.[4][2] במסגרת עבודתו הספרותית הרחיב שוב את חיבורו על ישראל זנגוויל שנפטר ב-1926. הוא הוסיף לספר דמויות נוספות ופרסם אותו בשנת 1928 בשם "כמה יהודים וחצי יהודים" (Quelques Juifs et demi-Juifs).[2]
טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה, החל משנת 1933, סייע ספיר ליהודים רבים מגרמניה ומאוסטריה להימלט לצרפת מאימת המשטר הנאצי.[4] בשנת 1936 נפטרה אשתו גבריאל לוסיאן מארי .[1] הוא נשא אישה שנייה- תרז - ב-1940. עם כיבוש צרפת על ידי הנאצים בשנת 1940 נאלצו ספיר ואשתו להימלט ולמצא מקלט בארצות הברית.[19] עם בואם לניו-יורק נולדה בתם מארי ברונט. בניו-יורק עסק ספיר בהוראת ספרות צרפתית במספר אוניברסיטאות ומוסדות חינוך, המשיך בפעילות פוליטית, סייע לפליטים, ונטל חלק בכנסים רבים. חלק מהמוסדות בהם לימד מומנו על ידי צבא צרפת החופשית של הגנרל דה-גול ועל ידי הממשלה הגולה של בלגיה. במסגרת פעילותו הציונית שיתף פעולה עם נחום גולדמן בקונגרס היהודי העולמי.[2] סמוך להכרזת העצמאות של ישראל הוא תמך ב"תנועת השחרור הלאומית העברית" של הילל קוק.[11] הוא שב לצרפת בשנת 1946. בתקופה זו השלים כתיבת עבודה בשם "הנאה פואטית והנאה שרירית – חיבור על התפתחותן של טכניקות פואטיות" (Plaisir poétique et plaisir musculaire, essai sur l'évolution des techniques poétiques) שראתה אור בשנת 1949 בבית ההוצאה הפריזאי (José Corti).[2][20]
ספיר נפטר בביתו בשנת 1966 בגיל 98. הרב דוד פיירוורקר ערך את טקס הלווייתו.
ספיר נחשב למעורר התחיה בספרות היהודית בצרפת במאה ה-20 וכן כתאורטיקן וחדשן ספרותי.[21] שירתו מלאה תשוקה והומור, נלחמת למען חירות וצדק ובזה לעשירים ולמוגי הלב. מחזור שיריו העיקרי " שירים יהודיים" (Poèmes juifs ראה אור בשנים 1919, 1959) מצליף במתבוללים וקורא להתקוממות יהודית. ביצירתו "סמאל" (1921) הוא מפתח חזיון דרמטי של טוב מול רע, גורל האדם מול אושרו. ספיר מוגדר כמשורר טוטאלי שחייו שלו עצמו הם שיר ארוך על אהבה, כעס ומאבק. ספיר עסק בכל נושא בשירתו המגוונת, והרבה לכתוב בסגנונות שונים תוך שילוב כישוריו הרבים בצימאונו לחיים ולצדק. המשוררים הצרפתים, מאבות הסוריאליזם, גיום אפולינר ופול אלואר(אנ') החשיבו את ספיר כאביהם הרוחני. עם זאת, למרות ההיקף הגדול של שירתו ואיכותן הגבוהה של רבות מיצירותיו, נשכח ספיר בחלוף השנים ושירתו אינה נלמדת במערכת החינוך או באוניברסיטאות בצרפת.[4]
אנדרי ספיר (1868-1966), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
