איימרה (עם)

איימרה (Aymara או Aimara, ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏) הם עם ילידי בהרי האנדים ואזור האלטיפלאנו באמריקה הדרומית. האיימרה מאכלסים אזור זה עוד מהתקופה הפרה-קולומביאנית. האיימרה נכבשו על ידי האינקה בסוף המאה ה-15 (או תחילת המאה ה-16), ולאחר מכן על ידי הספרדים במאה ה-16. בעקבות מלחמות העצמאות באמריקה הספרדית (אנ') (1808–1833) האיימרה הפכו לנתיני המדינות החדשות בוליביה ופרו. לאחר מלחמת האוקיינוס השקט (1879–1883) צ'ילה סיפחה שטחים בהם חיה אוכלוסיית איימרה. כיום האיימרה חיים בבוליביה, פרו צ'ילה וארגנטינה ומונים כ-2.3 מיליון איש.

איימרה
Aymara

נשות איימרה בלבוש מסורתי
נשות איימרה בלבוש מסורתי
אוכלוסייה
2,324,675
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
בוליביה בוליביה 1,598,807 (2012)[1] פרו פרו 443,248 (2007)[2] צ'ילה צ'ילה 156,754 (2017)[3] ארגנטינה ארגנטינה 20,822 (2010)[4]
שפות
איימרה ספרדית
דת
נצרות קתולית, נצרות פרוטסטנטית, פצ'אמאמה, דתות ילידיות נוספות
קבוצות אתניות קשורות
קצ'ואה אורו

היסטוריה

עד שלטון האינקה

האזורים בהם חיים האיימרה

מקורם של האיימרה נתון במחלוקת. לפי ממצאים ארכאולוגיים, האיימרה חיו בהרי האנדים ובשטחים שהיום נמצאים במערב בוליביה מזה 800 שנה לפחות (יש הטוענים שהאיימרה חיו באזור מזה 5,000 שנה, אך ככל הנראה מדובר בקבוצות ילידיות קדומות שאינן האיימרה). לפי בלשנים שפת האיימרה הייתה מדוברת לפחות עד מרכז פרו של היום וסבורים שהאיימרה התפתחו כעם באזור זה. לפי האנתרופולוג ג'ון ויקטור מורה (אנ') היו לפחות שבע ממלכות איימרה (אנ'). לא ידוע היכן היו ערי הבירה של הממלכות. האיימרה דחקו את רגלי בני האורו מאזור אגם טיטיקקה ואגם פופו (אנ'). ב-1463 כבשו האינקה תחת שלטונו של פאצ'אקוטי (שלט בשנים 1471–1438) את אזור טיוואנאקו ושטחים נוספים באלטיפלאנו בהם חיו האיימרה. האיימרה התמרדו ב-1483, והמרד דוכא על ידי טופאק אינקה יופאנקי, בנו של פאצ'אקוטי. האיימרה הצליחו לשמור על אוטונומיה מסוימת גם תחת שלטון האינקה.

מהשלטון הספרדי עד היום

הספרדים הגיעו למערב אמריקה הדרומית ב-1532, הביסו את האינקה ועד 1538 כבשו גם את שטחי האיימרה. תחילה האיימרה שמרו על מנהגיהם, אך במהרה החלו להרגיש את השפעת השלטון הספרדי הקולוניאלי. בתקופה הקולוניאלית האיימרה התחלקו ל-11 שבטים. רבים מהם עבדו בכרייה ובחקלאות. הם אימצו שיטות עבודה רבות של הספרדים כמו שימוש במחרשות, בבהמות עבודה וסירות עץ לדייג וגידול חיטה, שעורה תרבותית, כבשים ובקר. יחד עם זאת, האיימרה המשיכו גם בעבודותיהם המסורתיות כמו גידול גידולים מקומיים, דיג ברשתות וגידול אלפקות^[5]. בשנת 1629, על רקע הניצול הקולוניאלי הספרדי במכרות, בחקלאות ובשדות הקוקה, האיימרה יחד עם קבוצות נוספות פתחו במרד נגד הספרדים. מרד נוסף, משמעותי אף יותר, הונהג ברובו על ידי האיימרה ב-1780. האיימרה כמעט כבשו את לה פאס, אך לאחר אבדות רבות הספרדים הצליחו לדכא את המרד ב-1782. המרידות נגד השלטון הספרדי נמשכו לסירוגין עד לעצמאות פרו בשנת 1821 אז הפכו האיימרה לנתיני פרו^[5]. ב-1825 בוליביה הכריזה על עצמאותה וגם שם הפכו האיימרה לנתינים. בעקבות המהפכה הבוליביאנית ב-1952 (אנ') האיימרה החלו להשתלב בחברה הכללית ורבים מהם עזבו את קהילותיהם.

כיום רבים מהאיימרה עוסקים בחקלאות, בנייה, עבודה במכרות ובמפעלים ורבים אף השתלבו בעבודות הדורשות השכלה. כיום שפת האיימרה היא שפה רשמית בבוליביה והממשלה מפעילה תוכניות סיוע לאיימרה^[5]. כיום רוב האיימרה גרים באזור אגן אגם טיטיקקה, באזור שמתפרש מהאגם דרך נהר דסאגואדרו (אנ') ועד אגם פופו (אנ') באזור העיר אורורו, ומרכזם נמצא בלה פאס ובאל אלטו הסמוכה ללה פאס.

תרבות

ויפאלה (אנ')- דגל האיימרה (וקבוצות נוספות)

דגל האיימרה נקרא ויפאלה (אנ'). הדגל מורכב משבעה צבעים שמסודרים בריבועים בקווים אלכסוניים (הדגל מייצג מספר קבוצות ילידיות; קבוצות שונות מיוצגות על ידי סדר צבעים שונה). האיימרה דוברים שפה שנקראת אף היא איימרה. רבים מביניהם דוברים ספרדית כשפה שנייה ואף ראשונה, תלוי באזור בו הם חיים. קבוצה בת כ-1,000 איש במרכז פרו דוברת שפה קרובה לזו של האיימרה. ישנם מומחים שמכנים שפה זו איימרה מרכזית ואת השפה הנפוצה יותר, זו המדוברת באזור אגן אגם טיטיקקה, איימרה דרומית. האיימרה מבדילים בין איימרה בוליביאנים ואיימרה צ'ילאנים.

התרבות העירונית של האיימרה התפתחה בעיקר בשכונות הפועלים בלה פאס. לבוש הנשים המסורתי כולל את כובע הבאולר (לפי המסורת, הכובעים נשלחו לעובדי רכבת אירופאים שעבדו באזור. כשאלו גילו שהכובעים קטנים מידי עבורם מסרו אותם לילידים^[6]), שמיכת האגואיו (אנ'), חצאית, מגפיים, תכשיטים ועוד. לבוש זה הפך למזוהה עם נשות האיימרה.

האיימרה מגדלים מזה מאות שנים את צמח הקוקה. הצמח משמש את היאטירי (אנ'), המרפאים העממיים, וכן משמש כמתנה לאל השמש אינטי ואלת האדמה פצ'אמאמה כחלק מטקסים מסורתיים. במהלך המאה ה-20, במסגרת המאבק בייצור והפצה של קוקאין, השלטונות פעלו בניסיון לעקור את גידול הקוקה. ניסיון זה לא צלח. הקוקה עדיין מהווה מרכיב חשוב בתרבות האיימרה.

צ'אירו (אנ') הוא מאכל איימרה מסורתי שנפוץ באזור לה פאס. המאכל מורכב מצ'וניו (אנ') (מחית תפוחי אדמה), תפוחי אדמה, בצל, גזר, תירס לבן, בקר וגרעיני חיטה ומתובל בכוסברה ותבלינים נוספים.

דת ומיתולוגיה

טקס איימרה מסורתי. לפי האיימרה הלמה חיה שמיימית

מיד לאחר הכיבוש הספרדי כמרים ישועים ודומיניקנים החלו בפעילות מיסיונרית בקרב האיימרה. רבים מהאיימרה קיבלו על עצמם את הנצרות באופן סמלי בלבד והמשיכו לדבוק בדתם. כיום דתם של רוב האיימרה מורכבת משילוב של קתוליות ושל אמונות ופרקטיקות מסורתיות. אמונתם כוללת רפואה מסורתית, ניבוי עתידות וכשפים. אמונתם בחיים לאחר המוות קרובה לזו המקובלת בנצרות^[5]. הלמה נחשבת חיה חשובה בדת האיימרה. לפי האמונה, הלמה היא ישות שמיימית השותה את מי האוקיינוס. השתן שהיא מטילה יורד בצורת גשם חזרה לארץ. לפי האסכטולוגיה של האיימרה, באחרית הימים הלמות תחזורנה למוצאן בלגונות ובמעיינות^[7].

פוליטיקה

האיימרה וקבוצות ילידים נוספות הקימו כמה ארגונים במטרה להשיג כוח פוליטי ויותר עצמאות. ארגון בולט היה ארגון הגרילה "טופאק קאטארי" (אנ'). מנהיג הארגון הצהיר שכוונתם להקים מדינה ילידית עצמאית שתקרא קויאסויו (אנ'), כשם המחוז הדרום-מזרחי של אימפריית האינקה שהיה מיושב ברובו על ידי האיימרה. ארגון בולט אחר היא התנועה למען הסוציאליזם (אנ') שהוקמה על ידי מגדלי הקוקה והנשיא לשעבר איבו מוראלס (נשיא בוליביה הראשון ממוצא ילידי).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא איימרה בוויקישיתוף

• איימרה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מידע על שפה ותרבות האיימרה (באנגלית) ו(בספרדית)
• Safeguarding intangible cultural heritage of Aymara communities in Bolivia, Chile and Peru, סרטון בערוץ "UNESCO", באתר יוטיוב, 2009

הערות שוליים

1. Censo de Población y Vivienda 2012 Bolivia. Instituto Nacional de Estadística
2. Censos Nacionales 2007: XI de Poblacion y VI de Vivienda. Instituto Nacional de Estadística e Informática (INEI)
3. Sintesis de Resultados Censo 2017. Instituto Nacional de Estadísticas
4. Censo Nacional de Población, Hogares y Viviendas 2010. Instituto Nacional de Estadística y Censos
5. Skutsch, Carl, ed. (2005). Encyclopedia of the World's Minorities. New York: Routledge. p. 160. ISBN 1-57958-468-3.
6. Pateman, Robert (2006). Bolivia (Cultures of the World, Second). p. 70. ISBN 9780761420668.
7. Montecino Aguirre, Sonia (2015). "Llamas". Mitos de Chile: Enciclopedia de seres, apariciones y encantos (in Spanish). Catalonia. p. 415. ISBN 978-956-324-375-8.