Loading AI tools
סופרת ישראלית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אידה פִינְק (11 בינואר 1921 – 27 בספטמבר 2011) הייתה סופרת ישראלית שכתבה בשפה הפולנית. זוכת פרס ישראל לסיפורת לשנת תשס"ח (2008).
פינק נולדה בזברז' (Zbaraż) שבמזרח פולין (כיום אוקראינה) לאב רופא ואם ששימשה מורה בתיכון הפולני המקומי. כבר מגיל 16 גמלה החלטה בליבה להיות סופרת, אולם פרוץ מלחמת העולם השנייה קטע את תוכניותיה ולימודיה, והיא ומשפחתה אולצו לעקור לגטו המקומי. בשנת 1942 ברחה מהגטו היהודי שבעיירת מולדתה, ועד סוף המלחמה ברחה ממקום מקלט אחד למשנהו ועבדה במשקים גרמניים. על חוויותה בעת הבריחה עם אחותה בעזרת מסמכים אריים כתבה בספרה: "נלך בלילות, נישן בימים" (1993).
עם תום המלחמה חזרה לפולין, ונישאה למהנדס ברונו פינק, שהיה גם הוא ניצול שואה.[1]
בשנת 1957 עלתה לישראל יחד עם משפחתה. בשנותיה הראשונות בארץ עבדה פינק במכון יד ושם בגביית עדויות מניצולי השואה. החל משנת 1971 החלו להתפרסם בארץ ובשפה העברית ספרי ילדים וספרים המיועדים לקהל המבוגר פרי עטה.
בשנת 1985 זכתה פינק בפרס הבינלאומי לספרות ע"ש אנה פרנק בהולנד; בשנת 1995 זכתה בפרס ההנצחה על שם יעקב בוכמן ממכון יד ושם; בשנת 1996 הוענק לה תואר יקירת העיר חולון, בשנת 2007 זכתה בפרס ספיר לספרות מתורגמת.
בשנת 2008 (תשס"ח) זכתה אידה פינק בפרס ישראל בספרות, בתחום הסיפורת.
ב-2008 הופק הסרט אביב 41 בבימויו של אורי ברבש המבוסס על שניים מסיפוריה.
אידה פינק הלכה לעולמה בגיל 90. נקברה בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.
ארכיונה מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.[2]
על אף שפינק הייתה סופרת ישראלית, ספריה נכתבו במקורם בשפת ילדותה: השפה הפולנית, ותורגמו לאחר מכן לעברית. ספריה עוסקים בחיים ובטראומת השואה, שאותה חוותה בצעירותה.
פינק החלה לכתוב עוד בפולין לאחר תום המלחמה, והמשיכה את יצירתה לאחר עלייתה ארצה. היא מתמקדת באפיזודות בגורלם של יחידים, ביחסים האישיים ביניהם ובמלחמת ההישרדות היומיומית שלהם בעת תלאותיהם בתקופת השואה. על פי דבריה עצמה, היא התרשמה, לאחר עלייתה לארץ, שלא הייתה כאן התעניינות גדולה בנושא והיה חסך במידע וברקע. רק במשפט אייכמן נחשף הקהל הישראלי לסיפורים הישירים של פליטי השואה. עד אז היה הנושא מדי אבסטרקטי בתודעתם.[3]
מטרתה של פינק איננה לתעד את ההיסטוריה, אלא להנציח את היחיד, את סיפורם האישי של האנשים הקטנים, שלא נועדו להיות גיבורים. לכן אין היא גם מרבה להזכיר שמות של מקומות בסיפוריה. היא נזהרת מהכללות ושיפוט מוסרי של גיבוריה מצד כלשהו ונותנת לסיטואציות ולשיחות לספר את עצמם.[1]
הסיפורים הקצרים משתרעים לעיתים על פני תקופה ארוכה, ולעיתים על פרק זמן של חצי שעה. המספרים גם הם מגוונים, לעיתים גבר, לעיתים אישה, לעיתים בגוף ראשון, לעיתים בגוף שלישי ולעיתים זוהי מקהלה של קולות. פינק ממעטת לגעת ישירות בזוועות הפיזיות. הדגש הוא יותר על הרושם הנפשי של ההתעללויות והייסורים: תחושות של אימה, תימהון, פליאה על עולם שסטה ממסלולו, הרהורים על טבע האדם, ולעיתים אף רגישות ליופי. לשונה של פינק תמציתית, צלולה, קצובה ונמנעת מכל צעקה ופאתוס.[1]
מסיפוריה:
כתבות ומידע מאתרים רשמיים:
על כתביה:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.