Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המהפכות הגרמניות של 1848–1849 (בגרמנית: Deutsche Revolution 1848/1849), ששלב הפתיחה שלהן נקרא גם מהפכת מרץ (בגרמנית: Märzrevolution), היו בתחילה חלק ממהפכות 1848 שפרצו במדינות רבות באירופה. הייתה זו סדרה של הפגנות ומרידות מתואמות חלקית במדינות הקונפדרציה הגרמנית, כולל האימפריה האוסטרית. המהפכות, שהדגישו את הפאן-גרמניזם, הפגינו אי שביעות רצון עממית מהמבנה הפוליטי המסורתי, האוטוקרטי ברובו, של שלושים ותשע המדינות העצמאיות של הקונפדרציה שירשו את השטח הגרמני של האימפריה הרומית הקדושה לשעבר לאחר פירוקה כתוצאה מהמלחמות הנפוליאוניות. תהליך זה החל באמצע שנות ה-40 של המאה ה-19.
| ערך ללא מקורות | |
 | |||||||||||||
| מהומה מהפכנית בברלין, 1848 | |||||||||||||
| תאריכים | מרץ 1848 – 23 ביולי 1849 (כשנה) | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | הקונפדרציה הגרמנית | ||||||||||||
| תוצאה | המהפכה דוכאה אך השיגה כמה הישגים: הקמת צי כלל-גרמני, התפטרות קלמנס פון מטרניך, כינון חוקה (שמרנית אמנם), שחרור האריסים הגרמנים מהמשטר הפיאודלי ועוד מספר רפורמות בחלק מהמדינות. | ||||||||||||
| |||||||||||||
.jpg)
גורמי מעמד הביניים היו מחויבים לעקרונות ליברליים, בעוד שמעמד הפועלים חיפש שיפורים קיצוניים בתנאי העבודה והחיים שלהם. כאשר מעמד הביניים ומעמד הפועלים של המהפכה התפצלו, האצולה השמרנית ניצחה אותם. הליברלים נאלצו לגלות כדי להימלט מרדיפות פוליטיות, שם נודעו כאנשי ארבעים ושמונה. רבים היגרו לארצות הברית, והתיישבו בין ויסקונסין לטקסס.
היסודות למרד של 1848 הונח כבר בפסטיבל המבאכר של 1832, כאשר התסיסה הציבורית החלה לגדול לנוכח מיסוי כבד וצנזורה פוליטית. ה-Hambacher Fest ראוי לציון גם עבור הרפובליקנים שאימצו את צבעי השחור-אדום-זהב המשמשים את הדגל הלאומי של גרמניה כיום כסמל לתנועה הרפובליקנית ולאחדות בין העם דובר הגרמנית.
הפעילות לרפורמות ליברליות התפשטה ברבות מהמדינות הגרמניות, שבכל אחת מהן פרצו מהפכות מובהקות. הם קיבלו השראה גם מהפגנות הרחוב שהובילו פועלים ובעלי מלאכה בפריז, צרפת, מ-22 עד 24 בפברואר 1848, שהביאו להתפטרותו של לואי פיליפ, מלך הצרפתים ולגלותו בבריטניה. בצרפת נודעה מהפכת 1848 בשם מהפכת פברואר.
המהפכות התפשטו מצרפת ברחבי אירופה; הם פרצו זמן קצר לאחר מכן באוסטריה ובגרמניה, החל מההפגנות הגדולות ב-13 במרץ 1848 בווינה. ההפגנות הביאו להתפטרותו של הנסיך פון מטרניך מתפקיד השר הראשי של פרדיננד הראשון, קיסר אוסטריה, וליציאתו לגלות בבריטניה. בגלל תאריך ההפגנות בווינה, המהפכות בגרמניה נקראות בדרך כלל מהפכת מרץ (בגרמנית: Märzrevolution).
מחשש לגורלו של לואי פיליפ, כמה מלכים בגרמניה קיבלו חלק מדרישות המהפכנים, לפחות באופן זמני. בדרום ובמערב התקיימו אסיפות עממיות גדולות והפגנות המוניות. הם דרשו חופש עיתונות, חופש התכנסות, חוקות כתובות, חימוש העם ופרלמנט.
ב-1848 הייתה אוסטריה המדינה הגרמנית השולטת. לאחר התמוטטות האימפריה הרומית הקדושה, שפורקה על ידי נפוליאון ב-1806, ירשה אותה קואליציה רופפת של מדינות הידועה בשם הקונפדרציה הגרמנית בקונגרס וינה ב-1815. אוסטריה כיהנה כנשיאה של קונפדרציה זו. קנצלר אוסטריה, קלמנס פון מטרניך, שלט בפוליטיקה האוסטרית מ-1815 עד 1848.
ב-13 במרץ 1848, סטודנטים באוניברסיטה ערכו הפגנת רחוב גדולה בווינה, והיא סוקרה על ידי העיתונות ברחבי המדינות דוברות הגרמנית. בעקבות ההפגנות החשובות, אך קלות יחסית, נגד המאהבת המלכותית לולה מונטז בבוואריה ב-9 בפברואר 1848 (ראה להלן), התרחש המרד הגדול הראשון של 1848 בארצות גרמניה בווינה ב-13 במרץ 1848. הסטודנטים המפגינים בווינה היו רגועים והתעודדו על ידי הדרשה של אנטון פוסטר, כומר ליברלי, ביום ראשון, 12 במרץ 1848, בקפלה באוניברסיטה שלהם. הסטודנטים המפגינים דרשו חוקה ואספה מכוננת שנבחרה על ידי זכות בחירה כללית לגברים.
הקיסר פרדיננד והיועץ הראשי שלו מטרניך הפנו את החיילים לדכא את ההפגנה. כאשר המפגינים עברו לרחובות הסמוכים לארמון, החיילים ירו על הסטודנטים והרגו כמה מהם. מעמד הפועלים החדש של וינה הצטרף להפגנות הסטודנטים, ופתח במרד מזוין. הדיאט של אוסטריה תחתית דרש את התפטרותו של מטרניך. ללא כוחות שנרתמו להגנתו של מטרניך, פרדיננד נענה בחוסר רצון והדיח אותו. הקנצלר לשעבר יצא לגלות בלונדון.
פרדיננד מינה שרים חדשים, ליברלים למיניהם. ממשלת אוסטריה ניסחה חוקה בסוף אפריל 1848. העם דחה זאת, מאחר שנשללה מהרוב זכות הצבעה. אזרחי וינה חזרו לרחובות בין 26 ל-27 במאי 1848, והקימו בריקדות כדי להתכונן למתקפה של הצבא. פרדיננד ומשפחתו ברחו לאינסברוק, שם בילו את החודשים הבאים כשהם מוקפים באיכרים הנאמנים של טירול. פרדיננד הוציא שני מניפסטים ב-16 במאי 1848 וב-3 ביוני 1848, שנתנו ויתורים לעם. הוא המיר את הדיאט הקיסרי לאספה מכוננת שתיבחר על ידי העם. ויתורים אחרים היו פחות מהותיים, והתייחסו בדרך כלל לארגון מחדש ואיחודה של גרמניה.
פרדיננד חזר לווינה מאינסברוק ב-12 באוגוסט 1848. זמן קצר לאחר שובו יצאה אוכלוסיית מעמד הפועלים שוב לרחובות ב-21 באוגוסט כדי למחות על האבטלה הגבוהה ועל צו הממשלה להפחית את השכר. ב-23 באוגוסט 1848 פתחו חיילים אוסטריים באש על מפגינים לא חמושים וירו בכמה.
בסוף ספטמבר 1848 החליט הקיסר פרדיננד, שהיה גם מלך הונגריה פרדיננד החמישי, לשלוח חיילים אוסטריים וקרואטים להונגריה כדי למחוץ שם מרד דמוקרטי. ב-29 בספטמבר 1848 הובסו הכוחות האוסטריים על ידי הכוחות המהפכניים ההונגרים. ב-6 עד 7 באוקטובר 1848 הפגינו אזרחי וינה נגד פעולות הקיסר בהונגריה. כתוצאה מכך, הקיסר פרדיננד הראשון ברח מווינה ב-7 באוקטובר 1848, והתגורר בעיירת המבצר אולומואוץ במוראביה. ב-2 בדצמבר 1848 התפטר פרדיננד לטובת אחיינו פרנץ יוזף.
ערך מורחב – המהפכה הבאדיתלבאדן הייתה חוקה ליברלית מ-1811 עד שהריאקציה בקרב האצולה הביאה לביטול החוקה ב-1825. ב-1830 הפך לאופולד מבאדן לדוכס הגדול. שלטונו הביא רפורמות ליברליות במשפט החוקתי, האזרחי והפלילי ובחינוך. בשנת 1832 הצטרפה באדן לאיחוד המכס הגרמני. לאחר שהתפרסמו ידיעות על ניצחונות מהפכניים בפברואר 1848 בפריז, התרחשו התקוממויות ברחבי אירופה, כולל אוסטריה ומדינות גרמניה.
באדן הייתה המדינה הראשונה בגרמניה שפרצה בה תסיסה עממית, למרות הרפורמות הליברליות. באדן הייתה במקרה אחת המדינות הליברליות בגרמניה. לאחר שהחדשות על ימי פברואר בפריז הגיעו לבאדן, היו כמה מקרים לא מאורגנים של איכרים ששרפו את האחוזות של האריסטוקרטים המקומיים ואיימו עליהם.
ב-27 בפברואר 1848, במנהיים, אספת נבחרים מבאדן קיבלה החלטה שדרשה מגילת זכויות. החלטות דומות התקבלו בווירטמברג, הסן-דרמשטאדט, נסאו ומדינות אחרות בגרמניה. התמיכה העממית החזקה להפתיע בתנועות אלו אילצה את השליטים להיכנע לרבים מה'מרצפורדרונגים' (דרישות מרץ) כמעט ללא התנגדות.
מהפכת מרץ בווינה הייתה זרז למהפכה ברחבי מדינות גרמניה. הועלו דרישות עממיות לממשלה ייצוגית נבחרת ולאיחוד גרמניה. פחד מצד הנסיכים והשליטים של מדינות גרמניה השונות גרם להם להיעתר בדרישה לרפורמה. הם אישרו קדם-פרלמנט, שהתכנס מ-31 במרץ 1848 עד 4 באפריל 1848 בכנסיית פאולסקירכה בפרנקפורט אם מיין, המופקדת על המשימה לנסח חוקה חדשה, שתיקרא "זכויות היסוד והדרישות של העם הגרמני". רוב הנציגים לפרלמנט היו מונרכיסטים חוקתיים.
באדן שלחה שני דמוקרטים, פרידריך קרל פרנץ הקר וגוסטב פון שטרובה, לקדם-פרלמנט. בשל היותם מיעוט ומחמת היותם מתוסכלים מחוסר ההתקדמות, יצאו הקר וסטרוב במחאה ב-2 באפריל 1848. ההסתלקות וההתגברות המהפכנית המתמשכת בגרמניה דרבנו את הפרלמנט לפעול; הם העבירו החלטה הקוראת להקים אספה לאומית כלל-גרמנית.
ב-8 באפריל 1848 הוסכם על חוק המתיר זכות בחירה כללית ושיטת הצבעה עקיפה (דו-שלבית) על ידי האספה. נבחרה אספה לאומית חדשה, וב-18 במאי 1848 ישבו 809 צירים (מתוכם 585) בפאולסקירכה בפרנקפורט כדי לכנס את האספה הלאומית של פרנקפורט. קרל מאתי, עיתונאי מהמרכז הימני, היה בין הנבחרים כסגן לאספה הלאומית של פרנקפורט.
הפרעת הסדר שנוצרה על ידי התועמלנים הרפובליקניים נמשכה בבאדן. מחשש להתפרעויות גדולות יותר, ממשלת באדן החלה להגדיל את צבאה ולבקש סיוע ממדינות שכנות. ממשלת באדן ביקשה לדכא את המרידות על ידי מעצר של יוזף פיקלר, עיתונאי שהיה מנהיג הדמוקרטים של באדן. המעצרים גרמו לזעם ולעלייה בהפגנות. מרד רחב היקף פרץ ב-12 באפריל 1848. ממשלת בוואריה דיכאה את הכוחות המהפכניים בראשות פרידריך הקר בסיוע חיילים פרוסים בקנדרן ב-20 באפריל 1848, וסיימה את מה שנודע בשם מרד הקר.
במאי 1849 התרחשה בבאדן התעוררות מחודשת של פעילות מהפכנית. מכיוון שהדבר היה קשור קשר הדוק למרד בפפאלץ.
כשההתקוממות המהפכנית התחדשה באביב 1849, החלו המרידות באלברפלד שבחבל הריין ב-6 במאי 1849. עם זאת, ההתקוממויות התפשטו עד מהרה למדינת באדן, כאשר פרצה מהומה בקרלסרוהה. מדינת באדן והפפאלץ (אז חלק מממלכת בוואריה) הופרדו רק על ידי הריין. המרד בבאדן ובפפאלץ התרחש ברובו בעמק הריין לאורך גבולם ההדדי, ונחשבים להיבטים של אותה תנועה. במאי 1849 נאלץ הדוכס הגדול לעזוב את קרלסרוהה, באדן ולבקש עזרה מפרוסיה. ממשלות זמניות הוכרזו הן בפפאלץ והן בבאדן. בבאדן התנאים לממשלה הזמנית היו אידיאליים: הציבור והצבא תמכו בתוקף בשינוי חוקתי וברפורמה דמוקרטית בממשלה. הצבא תמך מאוד בדרישות לחוקה; המדינה סיפקה בשפע נשק ומשרד האוצר תמך ברפורמות. בפפאלץ לא התקיימו אותם תנאים.
הפפאלץ כלל באופן מסורתי יותר אזרחים מהמעמד הגבוה מאשר אזורים אחרים בגרמניה, והם התנגדו לשינויים המהפכניים. בפפאלץ, הצבא לא תמך במהפכה, והיא לא הייתה מאורגנת היטב. כשממשלת ההתקוממות השתלטה בפפאלץ, הם לא מצאו מדינה מאורגנת לחלוטין או אוצר מלא. הנשק בפפאלץ הוגבל למוסקטים בבעלות פרטית, רובים ורובי ספורט. הממשלה הזמנית של פפאלץ שלחה סוכנים לצרפת ולבלגיה כדי לרכוש נשק אך הם לא הצליחו. צרפת אסרה על מכירה ויצוא של נשק לבאדן או לפפאלץ.
הממשלה הזמנית מינתה לראשונה את יוזף מרטין רייכרד, עורך דין, דמוקרט וסגן באספת פרנקפורט, לראש המחלקה הצבאית בפפאלץ. המפקד העליון הראשון של הכוחות הצבאיים של הפפאלץ היה דניאל פנר פון פנברג, קצין אוסטרי לשעבר שפיקד על המשמר הלאומי בווינה במהלך המרד ב-1848. עד מהרה הוחלף על ידי פליקס רקיליה, גנרל מטה פולני לשעבר בצבא המורדים הפולני בשנים 1830–1831. לבסוף קיבל לודוויק מירוסלבסקי הפיקוד העליון על הכוחות המזוינים בפפאלץ, ופרנץ שנייד קיבל פיקוד שדה על הכוחות.
קציני צבא ראויים לציון נוספים ששירתו את הממשלה הזמנית בעיר קייזרסלאוטרן, היו פרידריך שטרסר, אלכסנדר שימלפניג, קפטן רודולף פון מנטויפל, אלבר קלמנט, הר זיכלינסקי, פרידריך פון בוסט, אויגן אוסוולד, אמנד גואג, גוסטב פון סטרובה, אוטו יוליוס פון שטרובה, קורווין-וירסביצקי, יוזף מול, גוטפריד קינקל, הר מרסי, קרל אמרמן, פרנץ סיגל, מיור נרלינגר, קולונל קורץ, פרידריך קרל פרנץ הקר והרמן פון נאצמר. הרמן פון נאצמר היה הקצין הפרוסי לשעבר שהיה אחראי על הארסנל של ברלין. לאחר שסירב לירות בכוחות המורדים שהסתערו על הארסנל ב-14 ביוני 1848, הפך נאצמר לגיבור של המורדים ברחבי גרמניה. הוא נידון ל-15 שנות מאסר בגין סירוב לפקודות ירי, אך בשנת 1849, הוא נמלט מהכלא וברח לפפאלץ כדי להצטרף לכוחות המורדים שלו. גוסטב אדולף טכאו, קצין פרוסי לשעבר, הצטרף גם הוא לכוחות פפאלץ. ארגון הארטילריה בוצע על ידי לוטננט קולונל פרידריך אנקה. הוא היה חבר בליגה הקומוניסטית וממייסדי אגודת הפועלים של קלן ב-1848, עורך ה-Neue Kölnische Zeitung וועד מחוז רייני של דמוקרטים.
הדמוקרטים של הפפאלץ וברחבי גרמניה ראו בהתקוממות באדן-פפאלץ חלק מהמאבק הגרמני הרחב יותר לזכויות חוקתיות. פרנץ סיגל, לויטננט בצבא באדן, דמוקרט ותומך הממשלה הזמנית, פיתח תוכנית להגנה על התנועה הרפורמית בקרלסרוהה ובפפאלץ. הוא המליץ להשתמש בקורפוס של צבא באדן כדי להתקדם לעיירה הוהנצולרן ולהכריז על רפובליקת הוהנצולרן, ואז לצעוד לשטוטגרט. לאחר שהסית את שטוטגרט ואת מדינת וירטמברג שמסביב, הקורפוס הצבאי צעד לנירנברג והקים מחנה במדינת פרנקוניה. סיגל לא הצליח לתת דין וחשבון על ההתמודדות עם העיר הנפרדת פרנקפורט, ביתה של אספת פרנקפורט, כדי לבסס אופי כלל-גרמני למערכה הצבאית למען החוקה הגרמנית.
למרות תוכניתו של סיגל, ממשלת המורדים החדשה לא יצאה למתקפה. המרד בקרלסרוהה ובמדינת באדן דוכא בסופו של דבר על ידי צבא בוואריה. לורנץ פיטר ברנטנו, עורך דין ודמוקרט מבאדן, עמד בראש ממשלתה, עם כוח אבסולוטי. הוא מינה את קרל אייכפלד לשר המלחמה. מאוחר יותר, אייכפלד הוחלף כשר המלחמה על ידי רודולף פון איירהופר. פלוריאן מורדס מונה לשר הפנים. חברים נוספים בממשלה הזמנית כללו את יוזף פיקלר, עיתונאי ודמוקרט מבאדן. מנהיגי הכוחות החוקתיים בבאדן כללו את קרל בלינד, עיתונאי ודמוקרט בבאדן; וגוסטב פון שטרוב, עיתונאי ודמוקרט נוסף מבאדן. יוהאן פיליפ בקר הופקד כאחראי על המיליציה העממית. לודוויק מירוסלבסקי, אזרח יליד פולין שהשתתף בפעולות הצבאיות במהלך המרד הפולני בשנים 1830–1831, הופקד על המבצע הצבאי בצד הפלאטיני של נהר הריין.
ברנטנו הורה על ענייני היום-יום של המרד בבאדן, ומירוסלבסקי הנחה את הפיקוד הצבאי בצד הפלאטיני. הם לא תיאמו טוב ביניהם. לדוגמה, מירוסלבסקי החליט לבטל את האגרה ארוכת השנים על גשר מנהיים-לודוויגסהאפן מעל נהר הריין. הוא לא נאסף בצד של פפאלץ, אבל ממשלתו של ברנטנו אספה אותו בצד של באדן. עקב חוסר התיאום המתמשך, הפסיד מירוסלבסקי בקרבות בוואגהאוסל ובאובשטדט בבאדן. הוא וחייליו נאלצו לסגת מעבר להרי דרום באדן, שם נלחמו קרב אחרון נגד הפרוסים בעיירה מורג, על הגבול בין באדן לשווייץ. מירוסלבסקי ושאר ניצולי הקרב נמלטו מעבר לגבול לשווייץ, והמפקד יצא לגלות בפריז.
פרידריך אנגלס השתתף במרד בבאדן ובפפאלץ. ב-10 במאי 1848, הוא וקרל מרקס נסעו מקלן, גרמניה, כדי לצפות באירועי האזור. מ-1 ביוני 1848, אנגלס ומרקס הפכו לעורכי העיתון Neue Rheinische Zeitung. פחות משנה לאחר מכן, ב-19 במאי 1849, סגרו השלטונות הפרוסיים את העיתון בגלל תמיכתו ברפורמות חוקתיות.
בסוף 1848, התכוונו מרקס ואנגלס להיפגש עם קרל לודוויג יוהאן ד'אסטר, אז כיהן כחבר בממשלה הזמנית בבאדן ובפפאלץ. הוא היה רופא, דמוקרט וסוציאליסט שהיה חבר בסניף קהילת קלן של הליגה הקומוניסטית. ד'אסטר נבחר כציר לאספה הלאומית הפרוסית בשנת 1848. ד'אסטר נבחר לוועד המרכזי של הדמוקרטים הגרמנים, יחד עם רייכנבך והקסאמר, בקונגרס הדמוקרטי השני שהתקיים בברלין מ-26 באוקטובר עד 30 באוקטובר 1848. בגלל התחייבויותיו לממשלה הזמנית, לא היה ד'אסטר מסוגל להשתתף בפגישה חשובה בפריז מטעם הוועד המרכזי הגרמני. הוא רצה לספק למרקס את המנדט להשתתף בפגישה במקומו. מרקס ואנגלס נפגשו עם ד'אסטר בעיירה קייזרסלאוטרן. מרקס השיג את המנדט ויצא לפריז.
אנגלס נשאר בפפאלץ, שם הצטרף ב-1849 לאזרחים בבריקדות אלברפלד שבחבל הריין, והתכונן להילחם בכוחות הפרוסים שצפויים להגיע נגד המרד. בדרכו לאלברפלד, נטל אנגלס שני ארגזים של מחסניות רובים אשר נאספו על ידי עובדי זולינגן, גרמניה, כאשר אותם עובדים הסתערו על הארסנל בגרפראת, גרמניה. הכוחות הפרוסים הגיעו וריסקו את המרד באוגוסט 1849. אנגלס ועוד כמה נמלטו לקייזרסלאוטרן. בהיותו בקייזרסלאוטרן ב-13 ביוני 1849, הצטרף אנגלס לקבוצת פועלים בת 800 חברים שהוקמה ככוח צבאי על ידי אוגוסט ויליך, קצין צבא פרוסי לשעבר. הוא גם היה חבר בליגה הקומוניסטית ותמך בשינוי מהפכני בגרמניה. כוח ויליך שהוקם לאחרונה השתלב עם קבוצות מהפכניות אחרות כדי ליצור צבא של כ-30,000 איש; הכוח נלחם נגד הכוחות הפרוסים המאומנים ביותר. אנגלס נלחם עם כוח ויליך במשך כל המערכה שלהם בפפאלץ.
הפרוסים הביסו את הצבא המהפכני הזה, וניצולי כוח ויליך חצו את הגבול לשווייץ. אנגלס הגיע לשווייץ רק ב-25 ביולי 1849. הוא שלח הודעה על הישרדותו למרקס ולחברים וחברים בלונדון, אנגליה. אנגלס, פליט בשווייץ, החל לכתוב על חוויותיו במהלך המהפכה. הוא פרסם את המאמר, "המערכה למען החוקה האימפריאלית הגרמנית". בשל הקלות של הצבא הפרוסי בריסוק המרד, מדינות רבות בדרום גרמניה החלו להאמין שפרוסיה, ולא אוסטריה, הולכת להיות המעצמה החדשה באזור. דיכוי המרד בבאדן ובפפאלץ היה סוף המרידות המהפכניות הגרמניות שהחלו באביב 1848.
במרץ 1848 התאספו המוני אנשים בברלין כדי להציג את דרישותיהם ב"פנייה למלך". המלך פרידריך וילהלם הרביעי, שהופתע, נכנע מילולית לכל דרישות המפגינים, כולל בחירות לפרלמנט, חוקה וחופש העיתונות. הוא הבטיח ש"פרוסיה אמורה להתמזג לאלתר לגרמניה".
ב-13 במרץ, לאחר שלא נענו אזהרות המשטרה מפני הפגנות ציבוריות, האשים הצבא קבוצת אנשים שחזרה מפגישה בטירגארטן, והותיר אדם אחד מת ורבים פצועים. ב-18 במרץ התקיימה הפגנה גדולה. לאחר שנורו שתי יריות, מחשש שחלק מ-20,000 החיילים ישמשו נגדם, המפגינים הקימו בריקדות, והתפתח קרב עד שהחיילים קיבלו הוראה כעבור 13 שעות לסגת, והותירו מאות הרוגים. לאחר מכן, פרידריך וילהלם ניסה להרגיע את הציבור שהוא ימשיך בארגון מחדש של ממשלתו. המלך גם אישר לחמש את האזרחים.
בזיכרונותיו, גנרל-פלדמרשל אלפרד פון ולדרזה, שבמרץ 1848 היה סטודנט בן שש עשרה בקורפוס הצוערים המלכותי הפרוסי, נתן תיאור חי של האירועים המהפכניים בברלין:
אותם ימי מרץ של 1848 הותירו בנו החיילים הצעירים את הרושם המתמשך ביותר. מהשפילהוף שעמד לצד השפרה יכולנו לראות את הקמת המחסומים על Marschallbrücke. ההתפרצות החלה בחלקים שונים של העיר בשעה שתיים אחר הצהריים של ה-18. תשומת לבנו הופנתה אליה בשל הנסיבות שנורו יריות לעבר הזקיפים מול הצריפים של גדוד פרנץ, שצמוד לאלו של חיל הצוערים. הדיווח טען שקורפוס הצוערים, אותו מקום גידול של תגובה, היה אמור להתפרק! זה העמיד את הקצינים הבכירים שלנו במצוקה מאוד מביכה; כל הקשר עם העולם החיצון נותק, וגדוד פרנץ, ששוכן לידנו, הורחק, אז היינו צריכים להחליט בעצמנו מה לעשות. גנרל פון בילוב היה איש זקן חלש, לוטננט קולונל ריכטר ומפקדי הפלוגות שלנו היו כולם מבוגרים - רובם השתתפו במלחמת השחרור - וחלקם לא היו טובים כקצינים, כך שלא היה פלא אם הפגין חוסר מרץ או החלטה. זה היה בוויכוח אם לא כדאי לנו להימנע מכל ניסיון התנגדות, כאשר הסגן הבכיר, בסרר פון דהלפינגן, מהפלוגה שלי, איש קטן במיוחד, התבטא במועצת המלחמה והכריז שזה יהיה בושה אם אנחנו נכנע למהפכנים ללא מכה. לאחר מכן הוחלט לצאת למאבק. עמדתנו העיקרית הייתה להיות בקומה הראשונה, אליה הייתה גישה על ידי ארבעה גרמי מדרגות אבן, שכל אחד מהם הוקצה לפלוגה. הנשק שלנו, שכבר הונח במחבוא, הוצא שוב, והתחלנו לחסום את הכניסות לגרמי המדרגות. לצערי לא הייתה לנו תחמושת! חוסר זה הושלם במידה מסוימת על ידי קצינים שהיו אנשי ספורט והיו להם מעט אבקה וירייה לחלק, כך שאולי הירי נעשה על ידי כל אחת מהפלוגות; באמצעות נוקרים שאבטחנו מהצריפים של גדוד פרנץ. עם זאת, הדברים לא היו אמורים להיות רציניים, שכן גדוד של רגימנט השומרים הראשון דחף קדימה למרשלברוקה ומנע כל אפשרות של סכנה עבורנו. רעש הלחימה דעך עכשיו מעט, רק כדי להחיות שוב בערב. הלייברגימנט התקדם אל אלכסנדרפלאץ משער פרנקפורטר, בתוך אותו סוג של לחימה מתמשכת אך לא שיטתית שבה נתקלו גם השומרים.
מוקדם בבוקר של ה-19 – אולי השעה הייתה בערך 4, אחרי הירי השתרר דממה ברחבי העיר – קיבלנו את האזעקה ונאלצנו ללבוש את הגלימות ולסגת עם הרובים ולצעוד לעבר ברלינר שטאדטשלוס (הארמון המלכותי בברלין), בפקודת הגנרל פון פריטוויץ. יצאנו לדרך בדיוק כשהיום פרץ. ב-Königstrasse עברנו שלוש או ארבע בריקדות נטושים; יכולנו לראות שרוב החלונות ברחוב נשברו ושכל הבתים הראו סימני כדורים.
הגענו לשלוס, בראשות הגנרל פון בילוב, בעצמו ברגל, הוכנסנו דרך "פורטל מס' I" אל חצר הטירה, שם נראה גנרל פון פריטוויץ רכוב על ערמון עם כמה קצינים מסביבו. כעת נאלצנו להוריד זרועות והתחלנו כמעט לקפוא באוויר הבוקר הקר. היה לנו נעים מאוד, לפיכך, כאשר לקחו אותנו, צבא אחר צבא, למטבח, ונתנו לנו קפה. בחצר הטירה היה עכשיו מרחב תוסס של שלישים רכובים ואחרים. הרחובות שבהם עברנו, והמקומות הפתוחים מחוץ לשלוס, היו, כמובן, ריקים. עכשיו ראינו עגלות רבות וגופות של חיילים. אסירים הובאו מדי פעם ונלקחו למרתפי הטירה. לאחר המתנה של שעתיים בערך קיבלנו פקודה לצעוד חזרה לפוטסדאם.
ב-21 במרץ צעד המלך ברחובות ברלין כדי להשתתף בהלוויה המונית בבית הקברות פרידריכסהיין לקרבנות האזרחיים של המרד. הוא ושריו וגנרלים לבשו את הטריקולור המהפכני של שחור, אדום וזהב. אסירים פולנים, שנכלאו בשל תכנון מרד בשטחים לשעבר של פולין שנשלטו כעת על ידי פרוסיה, שוחררו ונישאו בתשואות ברחבי העיר. 254 ההרוגים במהלך המהומות הונחו על קטפלקים בז'נדארמנמארקט. כ-40,000 איש ליוו את המפגינים הנופלים אל מקום קבורתם בפרידריכסהיין.
אספה לאומית מכוננת נבחרה ממדינות שונות בגרמניה בסוף אפריל ובתחילת מאי 1848 והתכנסה בפאולסקירכה בפרנקפורט אם מיין ב-18 במאי 1848. הצירים כללו 122 פקידי ממשל, 95 שופטים, 81 עורכי דין, 103 מורים, 17 יצרנים וסוחרים סיטונאיים, 15 רופאים ו-40 בעלי קרקעות. רוב חברי האספה היו ליברלים. הוא נודע בשם "פרלמנט הפרופסורים", שכן רבים מחבריו היו אקדמאים בנוסף לשאר האחריות שלהם. חבר אחד ממעמד הפועלים היה פולני, וכמו עמיתים מטירול, לא התייחסו אליו ברצינות.
החל מ-18 במאי 1848 פעלה אספת פרנקפורט למציאת דרכים לאיחוד מדינות גרמניה השונות וכתיבת חוקה. האספה לא הצליחה להעביר החלטות והתפזרה לוויכוח אינסופי.
ב-22 במאי 1848 ישבה לראשונה אספה נבחרת נוספת בברלין. הם נבחרו על פי החוק מ-8 באפריל 1848, שאיפשר זכות בחירה כללית ושיטת הצבעה דו-שלבית. רוב הצירים שנבחרו לאספת ברלין, הנקראת האספה הלאומית הפרוסית, היו חברי הבורגנים או הבירוקרטיה הליברלית. הם החלו לכתוב חוקה "בהסכם עם הכתר". פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה כפה באופן חד צדדי חוקה מונרכיסטית כדי לפגוע בכוחות הדמוקרטיים. חוקה זו נכנסה לתוקף ב-.5 בדצמבר 1848. ב-5 בדצמבר 1848 פורקה אספת ברלין והוחלפה בבית המחוקקים הדו-בתי לפי החוקה המונרכיסטית. בית המחוקקים הזה היה מורכב מ-Hernhaus ו-Landtag. אוטו פון ביסמרק נבחר ללנדטאג הראשון שנבחר על פי החוקה המלוכנית החדשה.
בדרזדן, בירת ממלכת סקסוניה, יצאו האנשים לרחובות וביקשו מפרידריך אוגוסט השני, מלך סקסוניה לעסוק ברפורמה בבחירות, בצדק חברתי ולכונן חוקה.
המלחין הגרמני ריכרד וגנר עסק בלהט במהפכה בדרזדן, ותמך בתנועה הדמוקרטית-רפובליקנית. מאוחר יותר במהלך מרד מאי בדרזדן בין 3 ל-9 במאי 1849, הוא תמך בממשלה הזמנית. אחרים שהשתתפו במרד היו המהפכן הרוסי מיכאיל באקונין ומנהיג מעמד הפועלים הגרמני שטפן בורן. בסך הכל, כ-2,500 לוחמים איישו את המתרסים במהלך מרד מאי. ב-9 במאי 1849, יחד עם מנהיגי המרד, עזב וגנר את דרזדן לשווייץ כדי להימנע ממעצר. הוא שהה מספר שנים בגלות בחו"ל, בשווייץ, איטליה ופריז. לבסוף הסירה הממשלה את צו המעצר עליו והוא חזר לגרמניה.
מאז האירועים המהפכניים של 1830, נשלטה סקסוניה כמונרכיה חוקתית עם בית מחוקקים שכלל שני בתים ומשרד אחראי. חוקה זו המשיכה לשמש כבסיס לממשלת סקסוניה עד 1918. המהפכה של 1848 הביאה רפורמות פופולריות יותר בממשלת סקסוניה.
בשנת 1849, תושבים סקסונים רבים היגרו לארצות הברית, כולל מיכאל מכמהל. הם השתקעו בגלווסטון, טקסס והקימו את מה שהפך לקהילה הטקסנית הגרמנית. באמצע המאה, חלקם חיו בערים, אך רבים פיתחו חוות משמעותיות במערב בטקסס.
ארץ הריין חלקה היסטוריה משותפת עם הסן הריינית, לוקסמבורג והפפאלץ, בכך שהייתה תחת שליטתה של צרפת המהפכנית ולאחר מכן תחת שליטה נפוליאונית משנת 1795. שלטונו קבע צעדים חברתיים, מנהליים וחקיקתיים שננקטו שסיימו את השלטון הפיאודלי שהפעילו הכמורה והאצולה על האזור בעבר. אדמת חבל הריין אינה הטובה ביותר לחקלאות, אך היערנות הייתה בה באופן מסורתי ענף חזק. המחסור היחסי בחקלאות, חיסול המבנה הפיאודלי בסוף המאה ה-18 ותעשיית העצים החזקה תרמו לתיעוש חבל הריין. עם מקורות פחם סמוכים במארק, וגישה דרך הריין לים הצפוני, הגדה המערבית של הריין בחבל הריין הפכה לאזור התעשייה המוביל בגרמניה במאה ה-19. עד 1848, העיירות אאכן, קלן ודיסלדורף היו מתועשות מאוד, עם מספר תעשיות שונות מיוצגות. בתחילת המאה ה-19, יותר מ-90% מאוכלוסיית חבל הריין עסקו בחקלאות (כולל עצים), אך עד 1933, רק 12% עדיין עבדו בחקלאות.
עד 1848 התפתח מעמד פועלים תעשייתי גדול, הפרולטריון, ובזכות צרפת הנפוליאונית, רמת ההשכלה הייתה גבוהה יחסית והיא הייתה פעילה פוליטית. בעוד שבמדינות אחרות הגרמניות הובילה הבורגנות הזעירה הליברלית את ההתקוממויות של 1848, בארץ הריין הפרולטריון טען את האינטרסים שלו בגלוי נגד הבורגנות כבר ב-1840.
בשנת 1848 שלטה פרוסיה בחבל הריין כחלק מ"מערב פרוסיה", לאחר שרכשה שטחים באזור זה לראשונה בשנת 1614. בתקופת נפוליאון, כפי שצוין לעיל, שולבה ארץ הריין ממערב לנהר הריין בצרפת ובתוכה. מבנים פיאודליים פורקו. אבל, בעקבות תבוסתו של נפוליאון ב-1814, השתלטה פרוסיה על הגדה המערבית של הריין. ממשלתה התייחסה לתושבי ריינלנד כאל נתינים ועמים זרים, והיא החלה להחזיר את המבנים הפיאודליים השנואים. חלק ניכר מהדחף המהפכני בארץ הריין ב-1848 נצבע בתחושה אנטי-פרוסית חזקה. בני הריינלנד שמו לב היטב להכרזתו של פרידריך וילהלם הרביעי ב-18 במרץ 1848 בברלין כי יוקם דיאט מאוחד וכי יופעלו רפורמות דמוקרטיות אחרות.- הבחירות לדיאט המאוחד היו עקיפות. הבחירות נערכו על בסיס זכות בחירה כללית לגברים, והן היו אמורות לבחור את חברי הדיאט. תושבי ריינלנד נותרו מלאי תקווה לגבי התקדמות זו ולא השתתפו בסבב המרידות המוקדם שהתרחשו בחלקים אחרים של גרמניה.
הממשלה הפרוסית טעתה בשקט הזה באזור הריין כנאמנות לממשלה הפרוסית האוטוקרטית. ממשלת פרוסיה החלה להציע סיוע צבאי למדינות אחרות בדיכוי המרידות בשטחיהן ובעריהן, כולל דרזדן, הפפאלץ, באדן, וירטמברג, פרנקוניה וכו'. עד מהרה גילו הפרוסים שהם זקוקים לכוחות נוספים במאמץ זה. בהתחשב בנאמנותו של חבל הריין כמובן מאליו, באביב 1849 קראה ממשלת פרוסיה לחלק גדול מהעתודה של הצבא - הלנדווהר בווסטפאליה וחבל הריין. פעולה זו לוותה בהתנגדות: הפקודה להזעיק את הלנדווהר נגעה לכל הגברים מתחת לגיל 40 שנה, וקריאה כזו הייתה אמורה להיעשות רק בזמן מלחמה, לא בזמן שלום, כאשר היא נחשבה בלתי חוקית. המלך הפרוסי פיזר את הלשכה השנייה של הדיאט המאוחד מכיוון שב-27 במרץ 1849 היא העבירה חוקה לא פופולרית. כל אזרחי ארץ הריין, כולל הבורגנות הקטנה, הבורגנות הגדולה והפרולטריון, קמו כדי להגן על הרפורמות הפוליטיות שלדעתם התמוססו.
ב-9 במאי 1849 התרחשו התקוממויות בעיירות הרייניות אלברפלד, דיסלדורף, איסרלון וזולינגן. המרד בדיסלדורף דוכא למחרת ב-10 במאי 1849. בעיירה אלברפלד גילה המרד כוח והתמדה, כאשר 15,000 פועלים יצאו לרחובות והקימו בריקדות; הם התעמתו עם החיילים הפרוסים שנשלחו לדכא את התסיסה ולאסוף מכסה של מתגייסי לנדווהר. בסופו של דבר אספו הכוחות מאלברפלד כ-40 מתגייסים בלבד. בעיירה הוקמה ועדה לביטחון הציבור, כדי לארגן את האזרחים במרד. בין חברי הוועדה נמנו קרל ניקולאוס ריוט, דמוקרט ועורך דין באלברפלד; ארנסט הרמן הוכסטר, עורך דין ודמוקרט נוסף, נבחר ליושב ראש הוועדה, ואלכסיס היינצמן, עורך דין וליברל שהיה גם התובע הציבורי באלברפלד. בין חברי הממשלה הזמנית של פפאלץ היו ניקולאוס שמיט, שכיהן כשר הפנים, ותיאודור לודוויג גריינר. קרל הקר, פרנץ היינרך ציץ ולודוויג בלנקר היו בין האחרים ממנהיגי מרד אלברפלד.
חברי הוועדה לבטיחות הציבור לא יכלו להסכים על תוכנית משותפת, שלא לדבר על לשלוט בקבוצות השונות שלקחו חלק במרד. מעמדות הפועלים שהתעוררו רדפו אחר מטרותיהם בנחישות חדה. כוחות סמי-צבאיים התארגנו לתמוך במרד. מנהיגים צבאיים של כוחות אלה כללו את אוגוסט ויליך ופליקס טרוצ'ינסקי וקפטן כריסטיאן צין. ב-17 עד 18 במאי 1849, קבוצה של פועלים ודמוקרטים מטריר ומהעיירות השכנות הסתערו על הארסנל בפרום כדי להשיג נשק עבור המורדים. פועלים מזולינגן הסתערו על הארסנל בגרפראת' והשיגו נשק ומחסניות עבור המורדים. פרידריך אנגלס היה פעיל במרד באלברפלד מ-11 במאי 1849 ועד סוף המרד. ב-10 במאי 1849 הוא היה בזולינגן ועשה את דרכו לעבר אלברפלד. הוא השיג שני מארזים של מחסניות מהארסנל בגרפראת ונשא אותם לאלברפלד.
הבורגנות העליונה נבהלה ממעמד הפועלים החמושים שיצאו לרחובות. הם החלו להפריד את עצמם מהתנועה לרפורמה חוקתית ומהוועדה לביטחון הציבור, ותיארו את המנהיגים כטרוריסטים צמאי דם. מנהיגי הוועדה, שרובם היו בורגנים זעירים, החלו להתלבט. במקום לפעול לארגון והכוונה של הפלגים השונים של המחאות, הם החלו לסגת מהתנועה המהפכנית, בעיקר מהרס רכוש. הוועדה לביטחון הציבור ניסתה להרגיע את התנועה הרפורמיסטית ולהדכא את ההפגנות.
בבוואריה, המלך לודוויג הראשון איבד יוקרה בגלל מערכת היחסים הפתוחה שלו עם המאהבת האהובה עליו לולה מונטז, רקדנית ושחקנית שאינה מקובלת על האצולה והכנסייה. היא ניסתה להשיק רפורמות ליברליות באמצעות ראש ממשלה פרוטסטנטי, מה שהרגיז את השמרנים הקתולים במדינה. ב-9 בפברואר 1848 יצאו שמרנים לרחובות במחאה וההפגנה הייתה הראשונה שנערכה באותה שנה מהפכנית. זה היה חריג בין גל המחאות הליברליות. השמרנים רצו להיפטר מלולה מונטז, ולא הייתה להם אג'נדה פוליטית אחרת. סטודנטים ליברלים ניצלו את פרשת לולה מונטז כדי להדגיש את דרישותיהם לשינוי פוליטי. בכל רחבי בוואריה החלו סטודנטים להפגין למען רפורמה חוקתית, בדיוק כפי שעשו סטודנטים בערים אחרות.
לודוויג ניסה להנהיג כמה רפורמות קטנות, אך הן לא הוכיחו שהן מספיקות כדי לשכך את סערת ההפגנות. ב-16 במרץ 1848, לודוויג הראשון התפטר לטובת בנו הבכור מקסימיליאן השני. לודוויג התלונן כי "לא יכולתי לשלוט יותר, ולא רציתי לוותר על כוחותיי. כדי לא להיות עבד, הפכתי לאדון". למרות שהונהגו כמה רפורמות פופולריות, הממשלה חזרה לשליטה מלאה.
בעוד טכנית לא פולין רבתי ולא פומרניה היו מדינות גרמניות, השטחים התואמים בערך של הדוכסות הגדולה של פוזן ופרוסיה המערבית היו בשליטת פרוסיה מאז החלוקה הראשונה והשנייה של פולין בסוף המאה ה-18. מרד פולין רבתי של 1848, הידוע גם בשם מרד פוזנן, היה התקוממות צבאית לא מוצלחת של חיילים פולנים בפיקודו של לודוויק מירוסלבסקי נגד הכוחות הפרוסיים. זה התחיל ב-20 במרץ 1848, והביא לכך שפרוסיה הורידה את מעמד הדוכסות הגדולה לפרובינציית פוזן כמו שאר המחוזות. עם זאת, שני הטריטוריות דוברות הפולנית של פרובינציית פוזן ופרוסיה המערבית שולבו רשמית בגרמניה רק 17 שנים מאוחר יותר, עם הקמת הקונפדרציה הצפון-גרמנית ב-1866.
בהיידלברג, במדינת באדן (דרום מערב גרמניה), ב-6 במרץ 1848, החלה קבוצה של ליברלים גרמנים לתכנן בחירות לאספה הלאומית הגרמנית. הפרלמנט הזה התכנס ב-31 במרץ, בכנסיית פאולסקירכה בפרנקפורט. חבריה קראו לבחירות חופשיות לאספה לכל גרמניה - ומדינות גרמניה הסכימו.
לבסוף, ב-18 במאי 1848, פתחה האספה הלאומית את מושבה בפאולסקירכה. מתוך 586 הנציגים של הפרלמנט הגרמני הראשון שנבחר בחופשיות, רבים כל כך היו פרופסורים (94), מורים (30) או בעלי השכלה אוניברסיטאית (233), עד שהוא כונה "פרלמנט פרופסורים".
היו מעט פוליטיקאים מעשיים. ניתן לזהות כ-400 צירים במונחים של פלגים פוליטיים - בדרך כלל על שם מקומות המפגש שלהם:
בראשותו של הפוליטיקאי הליברלי היינריך פון גאגרן, החלה האספה בתוכניתה השאפתנית ליצור חוקה מודרנית כבסיס לגרמניה המאוחדת.
מלכתחילה הבעיות העיקריות היו אזוריות, תמיכה בסוגיות מקומיות על נושאים פאן-גרמניים וסכסוכים אוסטרו-פרוסיה. יוהאן, ארכידוכס אוסטריה נבחר לראש מדינה זמני ("Reichsverweser"). זה היה ניסיון ליצור מעצמה ביצועית זמנית, אבל זה לא הגיע רחוק מכיוון שרוב המדינות לא הצליחו להכיר בממשלה החדשה. האספה הלאומית איבדה את המוניטין בעיני הציבור הגרמני כאשר פרוסיה מימשה את כוונותיה הפוליטיות בשאלת שלזוויג-הולשטיין ללא הסכמה מראש של הפרלמנט. פגיעה דומה התרחשה כאשר אוסטריה דיכאה מרד עממי בווינה בכוח צבאי.
אף על פי כן, החלו דיונים על החוקה העתידית. השאלות העיקריות שהיה להכריע בהן היו:
עד מהרה החלו האירועים להשתלט על הדיונים. הנציג רוברט בלום נשלח לווינה על ידי עמיתיו הפוליטיים מהשמאל במשימת גילוי עובדות כדי לראות כיצד ממשלת אוסטריה מחזירה את ההישגים הליברליים בכוח צבאי. בלום השתתף בקרבות הרחוב, נעצר והוצא להורג ב-9 בנובמבר, למרות תביעתו לחסינות מפני העמדה לדין כחבר באספה הלאומית.
אף על פי שהישגי מהפכת מרץ הוחזרו לאחור במדינות גרמניה רבות, הדיונים בפרנקפורט נמשכו, ואיבדו יותר ויותר קשר עם החברה.
בדצמבר 1848 "זכויות היסוד לעם הגרמני" הכריזו על שוויון זכויות לכל האזרחים לפני החוק. ב-28 במרץ 1849 התקבלה סוף סוף טיוטת חוקת Paulskirchenverfassung. גרמניה החדשה הייתה אמורה להיות מונרכיה חוקתית, ותפקידו של ראש המדינה ("קיסר הגרמנים") היה אמור להיות תורשתי ומוחזק בידי מלך פרוסיה בהתאמה. ההצעה האחרונה התקבלה ב-290 קולות בלבד בעד, עם 248 נמנעים. החוקה הוכרה על ידי 29 מדינות קטנות יותר אך לא על ידי אוסטריה, פרוסיה, בוואריה, הנובר וסקסוניה.
עד סוף 1848, האריסטוקרטים והגנרלים הפרוסים חזרו לשלטון בברלין. הם לא הובסו לצמיתות במהלך התקריות של מרץ, אלא נסוגו רק באופן זמני. הגנרל פון ורנגל הוביל את הכוחות שכבשו מחדש את ברלין עבור המעצמות הישנות, ופרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה הצטרף מיד לכוחות הישנים. בנובמבר, המלך פיזר את הפרלמנט הפרוסי החדש והציב חוקה משלו שהתבססה על עבודת האספה, אך עם זאת שמרה על סמכותו הסופית של המלך. החוקה, שפותחה בשנים שלאחר מכן, באה לקבוע בית עליון (Herrenhaus), ובית תחתון (Landtag), שנבחרו לפי בחירה כללית אך תחת שיטת הצבעה תלת-מעמדית ("Dreiklassenwahlrecht"): הייצוג היה פרופורציונלי למיסים ששולמו, כך שיותר מ-80% מציבור הבוחרים שלטו רק בשליש מהמושבים.
ב-2 באפריל 1849 נפגשה משלחת של האספה הלאומית עם המלך פרידריך וילהלם הרביעי בברלין והציעה לו את כתר הקיסר על פי חוקה חדשה זו.
פרידריך וילהלם אמר למשלחת שהוא מרגיש כבוד אבל יכול לקבל את הכתר רק בהסכמת חבריו, המלכים הריבונים האחרים והערים החופשיות. אבל מאוחר יותר, במכתב לקרוב משפחה באנגליה, הוא כתב שהוא חש עלבון עמוק מהציע לו כתר "מהביוב", "מבוזה בסירחון המהפכה, נטמא בעפר ובבוץ".
אוסטריה ופרוסיה החזירו את ציריהן מהאסיפה, שהייתה לא יותר ממועדון דיונים. החברים הרדיקליים נאלצו לנסוע לשטוטגרט, שם ישבו בין 6 ל-18 ביוני כפרלמנט ראשוני עד שגם הוא פוזר על ידי חיילי וירטמברג. התקוממויות מזוינות בתמיכה בחוקה, בעיקר בסקסוניה, בפפאלץ ובבאדן היו קצרות מועד, שכן הצבא המקומי, בסיוע חיילים פרוסים, ריסק אותם במהירות. מנהיגים ומשתתפים, אם נתפסו, הוצאו להורג או נידונו לתקופות מאסר ארוכות.
ההישגים של המהפכנים של מרץ 1848 התהפכו בכל מדינות גרמניה ועד 1851, גם זכויות היסוד בוטלו כמעט בכל מקום. בסופו של דבר, המהפכה נכשלה בגלל השסעים בין הפלגים השונים בפרנקפורט, הזהירות המחושבת של הליברלים, כישלון השמאל להרים תמיכה עממית והעליונות הגורפת של הכוחות המונרכיסטיים.
פטריוטים גרמנים מאוכזבים רבים יצאו לארצות הברית, ביניהם קרל שורץ, פרנץ סיגל ופרידריך הקר. מהגרים כאלה נודעו בשם אנשי הארבעים ושמונה.
המהפכה של 1848 נכשלה בניסיונה לאחד את המדינות דוברות הגרמנית מכיוון שאספת פרנקפורט שיקפה את האינטרסים הרבים והשונים של המעמדות השליטים הגרמניים. חבריה לא הצליחו להקים קואליציות ולדחוף למטרות ספציפיות. הקונפליקט הראשון התעורר על מטרות האספה. הליברלים המתונים רצו לנסח חוקה שתציג בפני המלכים, בעוד שהקבוצה הקטנה יותר של חברים רדיקליים רצתה שהאספה תכריז על עצמה כפרלמנט מכונן חוקה. הם לא הצליחו להתגבר על החלוקה היסודית הזו, ולא נקטו בשום פעולה מוחלטת לקראת איחוד או הכנסת כללים דמוקרטיים. האספה סירבה לדיון. בעוד שהמהפכה הצרפתית נשענה על מדינת לאום קיימת, הכוחות הדמוקרטיים והליברליים בגרמניה של 1848 התמודדו עם הצורך לבנות מדינת לאום וחוקה בו-זמנית, מה שהטיל עליהם מס יתר.
כשנפתחה אספת פרנקפורט ב-18 במאי 1848, בחרו הצירים בהיינריך פון גאגרן לנשיא הראשון של האספה. הייתה לו תמיכה חזקה ממפלגת המרכז-ימין היוניוניסטית והשפעה מסוימת על מתונים מהשמאל, כך שיכל לשלוט אולי ב-250 מהצירים של אספת פרנקפורט. גאגרן תמך מאוד באיחוד מדינות גרמניה. עם זאת, הוא התעקש שהאסיפה צריכה להשיג הסכמה של המלכים, שהיו ריאקציוניים ביותר. בנוסף, רק לממלכת פרוסיה היה הכוח הצבאי הדרוש לאיחוד זה. רבים באספה, כולל גאגרן, חששו בכוונותיה של המדינה הפרוסית וממשלתה האבסולוטית. מחשש לאבד את עמדותיהם כמשרתי המלכים, הגיעו הליברלים המתונים במהירות למסקנה שרק משא ומתן יוביל להתקדמות פוליטית. הצבא הפרוסי התעלם מהדרישות לרפורמות ורדף את חברי האספה מפרנקפורט ב-1849.
לאספת פרנקפורט לא היו סמכויות להעלות מיסים והיא הסתמכה לחלוטין על רצונם הטוב של המלכים. מכיוון שרבים מהחברים החזיקו בתפקידים מחוזיים משפיעים, חוסר הרצון שלהם לקרוא לרפורמות קיצוניות או לעצבן את מעסיקיהם גרם לכך שהם לא יכלו לגייס כספים לכוחות מזוינים, ולא לאכוף חוקים שהם עשויים להעביר. כמאה הרדיקלים, שסברו שיש צורך בהתקוממות מזוינת, איבדו עניין ועזבו את האספה כדי לנסות לגייס כוחות ברמה המקומית כדי לחולל מהפכה 'אמיתית'. בלי בירוקרטיה הם לא יכלו לגייס כסף.
חברי האספה היו בעלי מוטיבציה רבה לרפורמה, אך הפערים הגדולים ביניהם הפכו ברורים ועצרו את ההתקדמות; למשל, חסידי גרוסדויטשלנד מול חסידי קליינדויטשלנד, קתולים מול פרוטסטנטים, תומכי אוסטריה מול תומכי פרוסיה. הסכסוך הגדול שגרם להתמוטטות האספה היה הפער בין הדרישות של המתונים לכתוב חוקה דמוקרטית לבין הסתמכותם של הליברלים על משא ומתן עם מלכים ריאקציוניים כדי לייצר רפורמות. קבוצות האינטרס השונות החלו להתאסף מחוץ לאספה כדי להחליט על הטקטיקה שלהם.
בינתיים, שליטי מדינות גרמניה הבינו בהדרגה שעמדותיהם אינן מאוימות עוד. מלך בוואריה פרש מתפקידו, אבל זה היה רק תוצאה של לחץ מלמטה. כשהאיום של התקוממות מזוינת נסוג, הבינו המלכים שהאיחוד לא יתממש. הם לא היו מוכנים לוותר על שום כוח במרדף אחריו. בעוד נסיכים דיכמו את המרידות בשטחיהם, הם הלכו בעקבות פרוסיה, והחזירו את ציריהם הנבחרים מהאסיפה. רק פרוסיה, בכוחה הצבאי המכריע, הצליחה להגן על אספת פרנקפורט מפני התקפה צבאית של הנסיכים. אבל לפרוסיה היו אינטרסים משלה.
האספה הלאומית של פרנקפורט אכן הסכימה לייסד את הרייכספלוטה, הצי הגרמני, ב-14 ביוני 1848, שהיה משמעותי לכוחה העתידי של גרמניה ולהישג ידה.
חוסר האונים של אספת פרנקפורט, לעומת זאת, בא לידי ביטוי בוויכוח על הסכסוך הדני של 1848. כמו אירועים רבים אחרים של 1848, הסכסוך הדני נוצר בהפגנת רחוב. ב-21 במרץ 1848, אנשי קופנהגן הפגינו ברחובות כדי לדרוש חוקה ליברלית. הרוב בדוכסות הולשטיין ובחלק הדרומי של דוכסות שלזוויג היו דוברי גרמנית. עם זאת, הדוכס של שתי הדוכסויות היה פרדריק השביעי, מלך דנמרק, המלך האבסולוטי האחרון של דנמרק. אזרחי קיל והולשטיין לא היו בטוחים במה שקורה בקופנהגן. הם התקוממו כדי לייסד מחוז נפרד ואוטונומי עם יחסים הדוקים יותר עם מדינות גרמניה. ב-24 במרץ 1848 הם הקימו בהולשטיין ממשלה זמנית ואוטונומית חדשה והקימו צבא שלזוויג-הולשטיין של 7,000 חיילים. דעת האיחוד במדינות גרמניה תמכה בסיפוח המחוזות שלזוויג והולשטיין.
פרוסיה שלחה צבא לתמוך בתנועת עצמאות זו, והתעלמה מהאסיפה הלאומית של פרנקפורט כאשר בריטניה ורוסיה הפעילו לחץ בינלאומי כדי לסיים את המלחמה. הפרוסים חתמו על שלום במאלמה, המחייב אותם לסלק את כל החיילים הפרוסים משתי הדוכסויות ולהסכים לכל שאר הדרישות הדניות. שביתת הנשק של מאלמו התקבלה בתדהמה רבה בגרמניה, ונדונה באספה, אך לא היה לה כוח לשלוט בפרוסיה. ב-16 בספטמבר 1848 אישרה האספה הלאומית של פרנקפורט את הסכם מאלמו ברוב קולות. התמיכה הציבורית באספה הלאומית ירדה בחדות בעקבות הצבעה זו, והרפובליקנים הרדיקליים הצהירו בפומבי על התנגדותם לאספה.
לאחר הסחות רבות, האספה הלאומית של פרנקפורט עלתה בסוגיית החוקה הגרמנית. באוקטובר 1848, פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה הוציא באופן חד צדדי חוקה מלוכנית. על פי החוקה המלוכנית החדשה הזו, הוקמה אספה פרוסית. האספה הייתה בית מחוקקים דו-ביתי, שהורכב מ-Hernhaus (בית הלורדים) או בית עליון, שחבריו נבחרו על ידי ממשלות המחוז, ומ-Landtag (דיאט מדינתי), שחבריו נבחרו לפי זכות הבחירה של גברים אך בפועל נבחרו רק באמצעות מערכת מסובכת של ועדות בחירות. אוטו פון ביסמרק נבחר ללנדטאג הראשון הזה. הלנדטאג נוסד כדי לפגוע בסמכותה של האספה הלאומית של פרנקפורט. בניסיון להחזיר לעצמו סמכות מסוימת, באפריל 1849, הציעה עצרת פרנקפורט למלך פרידריך וילהלם הרביעי את הכתר כקיסר גרמניה. הוא דחה את זה, ואמר שיקבל כתר רק בחסדי אלוהים, לא "מהביב".
האספה הלאומית של פרנקפורט נוסדה בחלקה בעקבות האירועים המהפכניים בווינה, אוסטריה, שהביאו לנפילתו של הנסיך מטרניך. תמיכתה החזקה ביותר הגיעה מהמחוזות הדרומיים, שם הייתה מסורת של התנגדות לעריצים המקומיים. לאחר שאוסטריה ריסקה את המרידות האיטלקיות של 1848/1849, ההבסבורגים היו מוכנים להתמודד עם מדינות גרמניה. בהיעדר יכולת לגייס צבא וללא תמיכה רחבה יותר, לא יכלה האספה להתנגד לכוח האוסטרי. האספה הלאומית של פרנקפורט פוזרה ב-31 במאי 1849.
הלאומיות לא הפכה לדרך הרגילה לייסד ולהעניק לגיטימציה למדינות ברחבי אירופה עד לאחר מלחמת העולם הראשונה. באמצע המאה ה-19, למעלה מ-90% מהאוכלוסייה באימפריה האוסטרית ובקונפדרציה הגרמנית היו איכרים. רובם סבלו מהכפשה של צמיתות או מרכיבים מתמשכים של מערכת עבודת הכפייה. מרידות האיכרים בשנים 1848–1849 כללו יותר משתתפים מאשר המהפכות הלאומיות של התקופה. והכי חשוב, הם הצליחו להביא לביטול הסופי של הצמיתות או שרידיה ברחבי הקונפדרציה הגרמנית, האימפריה האוסטרית ופרוסיה. מנהיג תנועת האיכרים האנטי-צמיתים היה הנס קודליך, שהוכר לאחר מכן כבאוארנבפרייר ('משחרר האיכרים').
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
.svg){kind=small}
