תחושתיות

תחושתיות או סנטיינטיות (sentience)^[1] היא היכולת להרגיש מצוקה או רווחה נפשית או פיזית. לתחושתיות יש תפקיד מרכזי בשיח על זכויות בעלי החיים, משום שהיא אחת הדרכים מהן נטענת חובה מוסרית של בני האדם ביחס לבעלי חיים, כיצורים שיכולים להרגיש סבל או הנאה.

פילוסופים מהמאה ה-18 השתמשו במושג זה על מנת להבחין בין היכולת לחשוב בהיגיון לבין היכולת להרגיש. בפילוסופיה המזרחית, תחושתיות היא יכולת להרגיש דברים באופן מטפיזי, ואנו נדרשים להתייחס בכבוד ובדאגה לכל יצור בעל יכולת זו.

תחושתיות וזכויות בעלי חיים

מקובל לייחס סנטיינטיות לבעלי החוליות, דהיינו בעלי חיים עם מערכת עצבים מרכזית שמורכבת ממוח, חוט שדרה ומערכת עצבים הקפית. במחלקת בעלי החוליות נכללים גם דגים וזוחלים. חרקים ורכיכות הם חסרי חוליות ולרוב אינם נחשבים סנטיינטיים. חוק צער בעלי החיים הישראלי מגדיר את בעלי החיים שהוא חל עליהם כ"בעל חוליות למעט אדם"^[2].

בשיח על זכויות בעלי חיים מקובל לראות בהם יצורים בעלי תודעה ובעלי תחושה (sentient beings), המסוגלים לחוות הנאה וכאב. למשל, בסרט ארת'לינגס נאמר:

"מובן מאליו שבעלי החיים הללו אינם בעלי צרכים הדומים לאלו שיש לבני האדם; ברור שהם אינם מבינים כל מה שבני האדם מבינים; ואף על פי כן, לנו ולהם יש צרכים משותפים ואנו והם מבינים חלק מאותם דברים. כולנו זקוקים למזון ולמים, למחסה ולידידות, לחופש תנועה ולהימנעות מכאב."

תומכי רווחת בעלי חיים בדרך כלל טוענים כי כל יצור חי זכאי, לכל הפחות, להגנה מפני סבל מיותר. כבר במאה ה-18 כתב הפילוסוף ג'רמי בנת'ם מאמר על עקרונות המוסר, ובו כלל השוואה בין עבדות לבין התעללות בבעלי חיים:

"הפילוסופים הצרפתים כבר קבעו כי צבעו השחור של העור אינו סיבה להשליך אותו ללא פיצוי או לענות אותו (כפי שפורט בחוקי הקודקס השחור של לואי הארבעה עשר) ... והרי סוס או כלב מבוגרים הם בעלי חיים הרבה יותר רציונליים וחברותיים מתינוק בן יום או שבוע או אפילו חודש. אבל נניח אפילו, שהדבר הוא שונה, מה זה יוכיח? השאלה איננה: האם הם יכולים לחשוב? או, האם הם יכולים לדבר? אלא היא: האם הם יכולים לסבול?"

במאה ה-20 פותחו גישות המקנות זכויות לבעלי חיים על סמך תחושתיות על ידי פילוסופים דוגמת פיטר סינגר וגארי פרנציון. הגישה לפיה בעלי חיים הם יצורים בעלי יכולת להרגיש כאב, הובילה, בין השאר, את האיחוד האירופי לכלול סעיף מיוחד באמנת אמסטרדם (1997) בו נכתב שבעלי חיים הם יצורים בעלי תחושה, וכל מדינות האיחוד מחויבות להקדיש תשומת לב מלאה לצרכיהם ולרווחתם.

תחושתיות ופילוסופיית התודעה

בפילוסופיה של התודעה, תחושתיות היא היכולת לחוות אירועים תפיסתיים באופן סובייקטיבי, בדומה לקווליה. יכולת זו שונה ממרכיבים אחרים של התודעה, בהם יצירתיות, אינטליגנציה, מודעות עצמית והתכוונות. תחושתיות היא רק אחד ממרכיבי התודעה.

פילוסופים אחדים, למשל קולין מקגין (אנ'), מאמינים כי לעולם לא יימצא הסבר מדעי לתחושתיות. לפי גישה זו, היבטים אחרים של התודעה כפופים לחקר מדעי, אבל תחושתיות וחוויות סובייקטיביות לא יכולות לקבל הסבר רציונלי. לעומתם, פילוסופים אחרים, בהם דניאל דנט, המתנגד לזכויות בעלי החיים, טוענים כי כל ההיבטים של התחושתיות יוסברו בסופו של דבר על ידי המדע.

קישורים חיצוניים

• אתיקה סביבתית, מאת זאב שטסל, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2009.
• התפיסה המשתנה של בעלי חיים כבעלי תחושות ורגשות, מאת איאן ג'. ה. דנקן, מאמר שפורסם בכתב העת "חיות וחברה".
• חושים (פילוסופיה), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. תרגום המילה Sentience ל"תחושתיות" מופיע בספר 'אתיקה, רגשות ובעלי-חיים: על מעמדם המוסרי של בעלי-חיים", מאת זאב לוי ונדב לוי, ספריית פועלים ואוניברסיטת חיפה, 2002.
2. חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ״ד–1994