Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שרנהורסט הייתה סיירת מערכה או אוניית מערכה[2] של הקריגסמרינה, הצי הגרמני במלחמת העולם השנייה. האונייה נקראה על שמו של הגנרל הפרוסי גרהרד פון שרנהורסט, וכהנצחה לסיירת הגרמנית שרנהורסט שהוטבעה במלחמת העולם הראשונה בקרב איי פוקלנד. לשרנהורסט הייתה אונייה אחות, הגנייזנאו, ושתיהן התפרסמו בכמה מבצעים מוצלחים של הצי הגרמני במלחמת העולם השנייה, ובאיום שהיוו על בעלות הברית. שתי האוניות נקראו, בחיבה או באיבה, "האחיות המכוערות".
![Thumb](#/media/קובץ:Bundesarchiv_DVM_10_Bild-23-63-07,_Schlachtschiff_"Scharnhorst".jpg) | |
| סיירת המערכה "שרנהורסט" בשנת 1939 | |
 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | סיירת מערכה |
| צי | קריגסמרינה |
| דגל הצי |
.svg){kind=small} |
| סדרה | גנייזנאו[1] |
| אוניות בסדרה | שרנהורסט, גנייזנאו |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
Kriegsmarinewerft Wilhelmshaven  |
| הוזמנה | 25 בינואר 1934 |
| הושקה | 3 באוקטובר 1936 |
| תקופת הפעילות | 7 בינואר 1939 – 26 בדצמבר 1943 (5 שנים) |
| אחריתה | הוטבעה על ידי אוניות הצי המלכותי הבריטי בקרב כף הצפון, 26 בדצמבר 1943 |
| מיקום |
72°16′00″N 28°41′00″E |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם השנייה (המערכה בנורווגיה) |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | 31,552 טון, הדחק מקסימלי: 38,900 טון |
| אורך | 235.4 מטר, 229.8 מטר בקו המים |
| רוחב | 30 מטר |
| שוקע | 39.9 מטר בתפוסה מלאה |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 32 קשרים |
| גודל הצוות | 1,968 (1.900 מלחים, 60 קצינים) |
| טווח שיוט | 13,150 ק"מ במהירות 19 קשר |
| הנעה | 12 דודי קיטור המזינים 3 טורבינות קיטור בהספק 160,060 כוח סוס |
| צורת הנעה | 3 מדחפים בעלי שלושה להבים וקוטר 4.80 מטר |
| כמות הדלק | 6,108 טון |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
חגורת שריון (לאורך קו המים) - 350 מ"מ |
| חימוש |
9 תותחים 283 מ"מ (11.1 אינץ') |
| מטוסים | שלושה מטוסים אראדו Ar 196, עם מעוט |
  | |
שרנהורסט הוטבעה ב-26 בדצמבר 1943 בקרב כף הצפון.
בנייתה של שרנהורסט החלה ב-14 בפברואר 1934 בווילהלמסהאפן. ב-5 ביולי הופסקה העבודה לצורך תכנון מחדש של האונייה, והתחדשה ב-15 ביוני 1935. האונייה הושקה ב-3 באוקטובר 1936, ושמה ניתן לה על ידי אלמנתו של מפקד הסיירת הגרמנית "שרנהורסט" ממלחמת העולם הראשונה.[3] לאחר כניסתה לשירות עברה האונייה מבחנים בים עד יולי 1939, שלאחריהם הוחזרה למבדוק שם עברה התאמות שונות, ביניהן התאמת תורן חדש והחלפת החרטום בחרטום המותאם יותר להפלגה באוקיינוס האטלנטי הסוער. למרות התאמה זו, הבולט היה נמוך יחסית, והאונייה הייתה "רטובה" כאשר הגלים היו גבוהים.
שריונה של שרנהורסט ומידותיה היו דומים לאלה של אוניית מערכה אך חימושה היה קל יותר מזה של אוניות מערכה רגילות - תותחיה היו בני 11 אינץ' (283 מ"מ), לעומת תותחי 14 ו-15 אינץ' (355 מ"מ ו-381 מ"מ, בהתאמה) שאפיינו את אוניות המערכה של התקופה. למרות שתותחיה של שרנהורסט היו בעלי טווח ארוך ויכולת חדירה גבוהה (בשל מהירות הלוע הגבוהה שלהם) לא הייתה האונייה יכולה לעמוד מול התותחים הכבדים יותר של אוניות המערכה. הצי הבריטי סיווג את שרנהורסט כסיירת מערכה (Battlecruiser), ואילו הצי הגרמני ראה בה Schlachtschiffe, אוניית מערכה. הגרמנים תכננו במשך המלחמה להחליף את תותחי האונייה, ולו היה הדבר יוצא אל הפועל הייתה שרנהורסט הופכת לאחת מאוניות המערכה הטובות בעולם. ואולם, בשל מגבלות שנבעו מסדרי עדיפויות שונים והלחץ המלחמתי לא הוחלפו התותחים.
אוניית האחות של שרנהורסט, גנייזנאו, הושקה במאי 1938, כשבעה חודשים לפניה. שתי האוניות היו דומות מאוד זו לזו ונחשבו פאר היצירה הימית. הן פעלו יחד ברוב מבצעיהן ולפיכך נודעו בשם "האחיות המכוערות". נתוניה הטכניים של שרנהורסט היו טובים מעט יותר מאלה של אחותה,[4] והיא נודעה בגרמניה בשם "שרנהורסט בת המזל".
ב-21 בנובמבר 1939 יצאו ה"אחיות" למשימתן המבצעית הראשונה: גיחה לים בין איסלנד ואיי פארו. המטרה הייתה לפגוע באוניות בריטיות המשייטות באזור זה, להמשיך מערבה כדי לסייע לאוניית המערכה הגרמנית דויטשלנד, שנתקלה בבעיות טכניות והייתה בדרכה חזרה לגרמניה ולהגן על אוניות סוחר גרמניות.[5] ב-23 בנובמבר נתקלו האוניות הגרמניות באוניית הסוחר החמושה רוואלפינדי (Rawalapindi) של הצי הבריטי. האוניות הגרמניות דרשו מהספינה הבריטית להיכנע, אך רב החובל של רוואלפינדי סירב. לאונייה הבריטית לא היה כל סיכוי מול האוניות הגרמניות, והיא הוטבעה תוך 15 דקות.[6] מתוך צוות של 272 קצינים ומלחים ניצלו 38 איש, שנאספו על ידי האוניות הגרמניות. סיירות הקרב הבריטיות ריפאלס והוּד יחד עם אוניית המערכה וורספייט הפליגו במהירות לאזור הקרב, אך סופה שהתחוללה באזור הסתירה את האוניות הגרמניות מהכוח הבריטי, והן הצליחו לחזור לווילהלמסהאפן ב-27 בנובמבר. שתי האוניות סבלו מתקלות שונות, ושהו בנמל לתיקונים עד פברואר 1940.
ב-18 בפברואר יצאה שרנהורסט, יחד עם גנייזנאו, הסיירת הכבדה אדמירל היפר ושלוש משחתות למבצע נורדמרק.[7] המטרה הייתה לפגוע בתעבורה הימית הבריטית בין נורווגיה לבריטניה. השייטת הגרמנית הגיעה עד איי שטלנד אך לא גילתה אוניות סוחר ושבה לבסיסה ב-20 בפברואר.[8]
ב-7 באפריל 1940 החלו אוניות הצי הגרמני שנועדו למבצע וסריבונג, הפלישה לנורווגיה (המבצע נקרא כך על שם הנהר וזר בגרמניה), להיערך על החוף הגרמני של הים הצפוני. שרנהורסט ואחותה גנייזנאו נועדה להשתתף בכוח החיפוי העיקרי לכוחות הנחיתה, שעמדו לתקוף בנרוויק ובטרונדהיים.
השייטת הגרמנית יצאה לדרכה במזג אוויר קשה, שגרם נזקים לאונייה והאט את התקדמותה. ב-9 באפריל לפנות בוקר גילה מכ"ם האונייה מטרה, שהתבררה כסיירת המערכה הבריטית רינואון, שהייתה מלווה בתשע משחתות. האוניות הגרמניות והבריטיות פתחו באש זו על זו; רינואון וגניזנאו ספגו מספר פגיעות.[9] המכ"ם של שרנהורסט לא פעל עקב תקלה, והאוניות הגרמניות נצטוו, ככלל, להימנע מקרבות עם אוניות שטח בריטיות. לפיכך, ניתקו האוניות הגרמניות מגע לאחר כשעתיים, גם בשל תקלות רבות שהתגלו אצלן, ובהן הצפת צריח התותחים הקדמי במים עקב הים הסוער ותקלות בטורבינות. השייטת הגרמנית נעה מערבה ללב ים, כדי לחמוק ממרדף אפשרי, ושבה לנמל ב-12 באפריל. שרנהורסט שהתה בנמל כחודש לתיקון התקלות השונות.
לקראת סוף חודש מאי היה ברור שבעלות הברית הפסידו את המערכה. הבריטים החלו לפנות את כוחותיהם בדרך הים במבצע alphabet (אלפבית) בין 5 ביוני ל-8 ביוני, והצי הגרמני נערך למבצע "יונו"[10] כדי לפגוע בשיירות הפינוי. גנייזנאו הייתה אוניית הדגל של השייטת הגרמנית שנערכה למטרה זו, ויחד עמה היו בשייטת שרנהורסט, הסיירת הכבדה אדמירל היפר, ארבע משחתות וחמש אוניות סיוע. השייטת יצאה מקיל ב-4 ביוני, והגיעה סמוך לחופי צפון נורווגיה ב-8 ביוני. בדרכן הטביעו האוניות הגרמניות שלוש אוניות סוחר בריטיות, והניחו לאוניית בית חולים אחת לשוט לדרכה.[11]
ב-8 ביוני אחר הצהריים זיהתה שרנהורסט עשן במזרח. הייתה זו נושאת המטוסים הבריטית אה"מ גלוריוס (Glorious), שהייתה מלווה בשתי משחתות. הכוח הבריטי הפליג בנפרד מהכוח הבריטי המרכזי שהיה מצפון לו; לא ברור מדוע התיר הפיקוד הבריטי לאונייה להפליג לבדה.[12] מפקד השייטת הבריטית הורה לאחת המשחתות לבדוק את זהות האוניות הזרות, ומשהתקרבה פתחו האוניות הגרמניות באש. הכוח הבריטי לא היה מוכן כלל לקרב; נושאת המטוסים הפליגה במהירות נמוכה יחסית, כשרק חלק מדוודיה פועלים, ומטוסיה מאוחסנים מתחת לסיפון ולא מוכנים להמראה. בתוך שעה הטביעו האוניות הגרמניות את נושאת המטוסים ואת שתי המשחתות; 1,519 קצינים ומלחים, בהם אנשי צוות אוויר, טבעו בים, ורק 39 ניצלו על ידי אונייה נורווגית שאספה אותם מאוחר יותר.
אחת המשחתות הבריטיות הצליחה לירות טורפדו שפגע קשה בשרנהורסט. בדופנה נפער חור בגודל 6 על 14 מטרים, ולמעלה מ-2,500 טון מים חדרו לאונייה. 48 מלחים נהרגו, והאונייה נטתה על צידה ושקעה 3 מטרים במים.
מפקד השייטת הגרמנית, אדמירל וילהלם מרשל (Marschall) חשש מתגובה בריטית והורה לחזור לטרונדהיים. שרנהורסט הפגועה הצליחה להגיע לשם למחרת אחר הצהריים, ולהתחיל בתיקונים. מפציצים בריטיים תקפו אותה שם כמה פעמים, ללא תוצאות. גם בדרכה חזרה לגרמניה, לשם יצאה ב-20 ביוני, הותקפה שרנהורסט על ידי מטוסים בריטיים ואוניות שטח ניסו לפגוע בה, אך המודיעין הגרמני הצליח להתריע על כך בזמן וההתקפות נכשלו. גם גנייזנאו נפגעה קשות מטורפדו שנורה על ידי צוללת בריטית, ושתיהן נזקקו לתיקונים ארוכים, שנמשכו עד סוף שנת 1940.
שני הצדדים ראו בקרב כישלון. הבריטים איבדו נושאת מטוסים חיונית ושתי משחתות, ומספר רב של אנשי צוות אוויר שהיו נחוצים מאוד. מאידך, הגרמנים לא הצליחו למנוע את פינוי הכוחות הבריטיים ולא הצליחו לפגוע בכוחות הרבים שהתפנו משם. מפקד השייטת הגרמנית הודח מתפקידו; מטרתו הייתה לפגוע בשיירות ולא להסתבך בקרב עם אוניות מלחמה בריטיות, והוא חרג מתפקידו.[13]
מטרתן העיקרית של שרנהורסט וגניזנאו הייתה פשיטה על נתיבי הסחר הימי של בריטניה, במטרה לנתק אותה ממקורות האספקה והתגבורת שלה. לאחר שנורווגיה נכבשה יכול היה הצי הגרמני להחזיר אותן למשימה זו. בדצמבר 1940 החלו ההכנות ליציאתן לאוקיינוס האטלנטי. ב-28 בדצמבר נעשה ניסיון ראשון, אך סערה כבדה מנעה את יציאתן לים. ב-22 בינואר יצאו שוב שתי האוניות לים, למבצע "ברלין". על שתי האוניות פיקד אדמירל גינתר ליטיינס (Günther Lütjens). לכוח הגרמני ניתנה הוראה להימנע ממגע עם אוניות מלחמה בריטיות ולהתמקד בתקיפת אוניות סוחר. האוניות הגרמניות נצפו כאשר עברו במיצר בין האיים הדניים זילנד ופין. הצי הבריטי הפליג בכוח גדול (שלוש אוניות מערכה, שמונה סיירות ואחת עשרה משחתות) כדי ללכוד את האוניות הגרמניות. מפקד הצי הבריטי, אדמירל ג'ון טובי, סבר שהאוניות הגרמניות ינסו לפרוץ לאוקיינוס האטלנטי בין איי פארו לאיסלנד, ולכן הפליג לשם. שרנהורסט וגנייזנאו אכן פנו לנתיב זה, אך ב-28 בינואר הבחינו בסיירת בריטית שסיירה שם, ומיהרו לפנות לנתיב אחר. ב-5 בפברואר[14] עברו האוניות הגרמניות דרך מצר דנמרק (Denmark Strait), בין איסלנד לגרינלנד ונכנסו לאוקיינוס האטלנטי.
השיירה הראשונה שאותה ניסו האוניות הגרמניות לתקוף הייתה HX-108, שהפליגה מקנדה לבריטניה. ה"אחיות" זיהו את השיירה ב-8 בפברואר, במרחק של 28 ק"מ מהן. הכוח הגרמני ניגש לתקיפה, אך משהתקרבו אל השיירה הסתבר שבין אוניות המלחמה המלוות הייתה אוניית המערכה הבריטית אה"מ ראמיליס. על פי הוראותיו, הורה ליטיינס לאוניות הגרמניות לנתק מגע. הוא חשש שהבריטים ידעו כעת ש"האחיות" נמצאות בים, אך בפועל הבריטים הבחינו רק באונייה אחת וטעו בזיהויה.[15]
ב-22 בפברואר הוכיחו האוניות הגרמניות את כוחן. באותו יום יירטו שרנהורסט וגנייזנאו שיירה שהייתה בדרכה חזרה מבריטניה לארצות הברית, והטביעו חמש אוניות סוחר (בהן שתי מיכליות) בתפוסה של למעלה מ-25,000 טון.
ה"אחיות" המשיכו בדרכן, כשהן מתדלקות ממיכליות גרמניות שהמתינו להן. הן פעלו באזור שבו לא היה כיסוי אווירי בריטי, ולפיכך לא התגלו. הן המשיכו כעת דרומה, מתוך כוונה ליירט את השיירות הדרומיות, שהפליגו מבריטניה לגיברלטר ולפריטאון שבסיירה לאון. ב-6 במרץ הבחינו האוניות בשיירה נוספת, אך לאחר זמן קצר הסתבר שהשיירה מלווה, גם הפעם, באוניית מערכה. הפעם המדובר היה באוניית המערכה אה"מ מלאיה; למרות שהייתה זו אוניית מערכה מיושנת, שהושקה ב-1915, העדיפו האוניות הגרמניות שלא להיכנס עמה לקרב. אולם, במקום זאת הן הודיעו לצוללות גרמניות שהפליגו בסביבה על מיקומה של השיירה. בלילה שבין 8 ל-9 במרץ תקפו הצוללות U-124 ו-U-105 את השיירה, הטביעו 6 אוניות סוחר ופגעו קשות ב"מלאיה".
ב-16 במרץ תקפו האוניות הגרמניות שש עשרה אוניות סוחר בריטיות ואחרות, בתפוסה כוללת של למעלה מ-80,000 טון; האוניות הוטבעו או נלכדו. לאחר הצלחה זו פנו האוניות הגרמניות לברסט, בצרפת. המטרה הייתה לאפשר לאוניות תיקונים דרושים, אך גם ליצור הסחה שתאפשר לסיירות הכבדות אדמירל היפר ואדמירל שר לעבור גם הן לאוקיינוס. כמו כן, אוניית המערכה ביסמרק והסיירת הכבדה פרינץ אויגן היו אמורות לצאת בתוך כמה שבועות לגיחה לאוקיינוס האטלנטי, וה"אחיות" היו אמורות להמתין להן בצרפת. אדמירל ליטיינס עצמו היה אמור לפקד על ביסמרק ופרינץ אויגן. ב-22 במרץ נכנסו שתי ה"אחיות" לברסט, לאחר שהשלימו מסע בן יותר מחודשיים ולמעלה מ-17,800 מיל ימי (קרוב ל-33,000 ק"מ), בו הטביעו ולכדו, יחד ולחוד, 22 אוניות בתפוסה של למעלה מ-113,000 טון.
ערך מורחב – מבצע קרברוסהפיקוד הגרמני תכנן להשתמש בברסט כנקודת יציאה לאוניות הגרמניות, שתוכלנה להצטרף לאוניות אחרות בים. אולם, המרחק הקצר מברסט לבריטניה הפך את שתי האוניות ליעד קל יחסית למפציצי חיל האוויר המלכותי. שמונה ימים לאחר שהגיעו לברסט הופצצו האוניות בפעם הראשונה (30 במרץ 1941); עשרות גיחות הפצצה נערכו נגד שתי האוניות, אך רובן לא השיגו את מטרתן.
ב-1 ביוני נכנסה לנמל ברסט הסיירת הכבדה פרינץ אויגן, לאחר שתקלה במנועיה הכריחה אותה לפנות לנמל. שרנהורסט עצמה סבלה מבעיות במנועיה, והתיקונים ארכו עד חודש יולי. לאחר סיום התיקונים יצאה האונייה לניסויי ירי ומנוע ליד לה רושל; שם נפגעה בפעם הראשונה מחמש פצצות חודרות שריון שהוטלו מהאוויר ונזקקה לתיקונים נוספים, שנמשכו עד דצמבר 1941.
ב-27 במאי 1941 טובעה אוניית המערכה ביסמרק על ידי הצי הבריטי. היטלר החל לאבד את אמונו בצי הגרמני, מחד, ומאידך החל הפיקוד הגרמני לחשוש מפלישה בריטית צפויה לנורווגיה, שכדי להדוף אותה היה צורך בכוח ימי משמעותי באזור. מעבר לכך, היה ברור ששהייתן של האוניות בברסט מסכנת אותן יותר ויותר. בשל כל הסיבות הללו, הוחלט על החזרתן לגרמניה, במבצע "קרברוס".[16]
הפיקוד הימי סבר שנתיב החזרה הרצוי צריך להיות דרך האוקיינוס האטלנטי ומצר דנמרק, אך היטלר העדיף חזרה מהירה דרך תעלת למאנש. היו בכך סיכונים רבים; בנתיב זה היו האוניות תחת כיסוי מכ"ם בריטי וחשופות לכוחות ים ואוויר בריטיים לכל אורך הדרך, וכן למוקשים ימיים רבים שהונחו על ידי הבריטים. אולם, היטלר עמד על שלו. אוניות שולות מוקשים נשלחו לפנות את הנתיב, ספינות טורפדו עמדו הכן לליווי האוניות, והלופטוואפה הקצה מספר רב של מטוסים להבטחת כיסוי אווירי.
בליל ה-11 בפברואר 1942 יצאו שלוש האוניות הגרמניות מברסט, בליווי שש משחתות. הבריטים הופתעו, ולא ידעו על יציאתן של האוניות לים עד שעברו כמה שעות. למרות שגם הבריטים העריכו שהגרמנים יעברו בתעלה ולא דרך מצר דנמרק, הם סברו שהגרמנים ינסו לחצות את הקטע הצר ביותר בתעלה (מצר דובר) בלילה, כדי להימנע מסיכון; בפועל העדיפו הגרמנים לצאת בלילה כדי להפתיע את הבריטים, ולחצות את המצר בשעות היום. התגובה הבריטית לא הייתה מתואמת, והגרמנים הצליחו להגיע לווילהמלסהאפן ב-13 בפברואר בשעות הבוקר. למרות שמטוסים וספינות בריטיות לא הצליחו לפגוע בהן, נפגעו שרנהורסט וגנייזנאו בדרכן ממוקשים. שתי האוניות עברו תיקונים ממושכים, עד תחילת 1943.
הבריטים ראו ביציאתן של ה"אחיות" מברסט כישלון חמור, אולם בפועל הוסר האיום שהיוו אוניות אלו על התעבורה באוקיינוס האטלנטי. בבריטניה נקרא המבצע "The Channel Dash" - "המאוץ בתעלה".
לאחר הטבעתה של ביסמרק סר חינו של הצי הגרמני בעיני היטלר. הוא היה מאוכזב יותר ויותר מאוניות השטח שלו, וכובד המשקל הלך ועבר לצוללות. אוניות השטח הכבדות הועברו לצפון, כנגד איום הפלישה לנורווגיה וכדי לפגוע בשיירות לברית המועצות.
גנייזנאו נפגעה קשות בהפצצה אווירית ב-26-27 בפברואר 1942, ולמעשה יצאה מהשירות. בפעם הראשונה, התפרק צמד ה"אחיות", ושרנהורסט נותרה לבדה. האונייה עברה תיקונים ושיפוצים רבים, ובתחילת 1943 הייתה מוכנה ליציאה צפונה, כדי להיות חלק משייטת שתאיים על השיירות, יחד עם אוניית המערכה טירפיץ. במרץ 1943 הגיעה שרנהורסט לאלטנפיורד, בצפון נורווגיה.
במהלך המלחמה ניסו הצדדים השונים להשתלט על האי סבאלברד (שפיצברגן) שמצפון לנורווגיה. עיקר חשיבותו של האי הייתה לצורך הקמת תחנות לחיזוי מזג האוויר.[17] שני הצדדים הקימו תחנות חיזוי על האי. בניסיון להשמיד תחנת חיזוי שהוקמה על ידי בעלות הברית על האי, יצאה שייטת ובה טירפיץ ושרנהורסט, יחד עם תשע משחתות, כדי להפגיז את מתקני החוף של בעלות הברית ולחפות על נחיתתם של חיילים גרמניים באי. המבצע נקרא Sizilien (סיציליה), ונמשך מה-6 בספטמבר 1943 ועד 9 בו. השייטת הפגיזה את המתקנים על האי והנחיתה בו כוח חיילים, אך לאחר כמה ימים נסוגו החיילים והאוניות; מול העליונות הימית המוחלטת של בעלות הברית לא היו הגרמנים יכולים לתספק את הכוח שעל האי.
ערך מורחב – קרב כף הצפון
ב-25 בדצמבר 1943 יצאה שרנהורסט בדרכה צפונה, כדי ליירט שתי שיירות שהיו בדרכן אל ומברית המועצות. אל שרנהורסט נלוו חמש משחתות, והשייטת כולה הייתה בפיקוד קונטר-אדמירל אריך ביי. הבריטים, בפיקודו של אדמירל ברוס פרייזר, ציפו לשרנהורסט והעריכו שתצא לתקוף את השיירה. הליווי לשיירה שהפליגה לברית המועצות היה מורכב מאוניית מערכה אחת, אה"מ דיוק אוף יורק, סיירת קלה וארבע משחתות; ליווי השיירה השבה מברית המועצות כלל סיירת כבדה אחת, אה"מ נורפוק (Norfolk), שתי סיירות קלות ומספר משחתות. הבריטים ידעו על יציאתה של שרנהורסט גם מפיצוח שידורים גרמניים וגם מתצפיות של סוכנים שצפו על הנמל.[18]
בחצות הלילה שבין 25 ל-26 בדצמבר התקרבו שתי השיירות לביירנייה. לקראת הבוקר הורה מפקד השייטת הגרמנית, אדמירל ביי, למשחתות להתפרס לצורך סריקת הים וחיפוש השיירה. ביצוע לקוי של הוראותיו גרם לכך שהמשחתות איבדו את הקשר עם שרנהורסט. ב-8:30 בבוקר גילו הסיירות הבריטיות את האונייה הגרמנית על מסכי המכ"ם שלהן; שרנהורסט לא הייתה מודעת לכך. כשעה לאחר מכן פתחו האוניות הבריטיות באש. הן השיגו כמה פגיעות באונייה הגרמנית: אחת מהן הייתה פגיעה קריטית במכ"ם של שרנהורסט. בלילה הארקטי ששרר איבדה האונייה הגרמנית את יכולתה להשיב אש יעילה. הגרמנים ניתקו מגע ופנו לדרום מזרח במהירות גבוהה; מאוחר יותר ניסתה שוב שרנהורסט לפנות צפונה כדי לתקוף שוב את השיירה, ושוב נהדפה על ידי המלוות הבריטיות. אחר הצהריים ניסתה שרנהורסט שוב לתקוף את השיירה. הפעם הצליחה אוניית המערכה הבריטית "דיוק אוף יורק" לסגור את הטווח, ובמטח השני של תותחיה הצליחה לשתק שניים מצריחי התותחים הראשיים של שרנהורסט. בשעה 18:00 כבר היו תותחיה הראשיים של האונייה הגרמנית משותקים; ב-18:20 נפגע אחד מהדוודים הראשיים, ומהירותה של שרנהורסט ירדה ל-10 קשר, דבר שאיפשר למשחתות הבריטיות להתקרב אליה ולירות טורפדו. למרות הנזק הכבד שספגה, המשיכה שרנהורסט לירות בכל התותחים שנותרו תקינים. ב-19:37 ירתה המשחתת ג'מאיקה מטח טורפדו קטלני, וכמה דקות לאחר מכן התהפכה שרנהורסט וטבעה. האוניות הבריטיות אספו מן המים 36 מלחים גרמניים (מתוך צוות של 1,968), אך לא התעכבו לאסוף יותר, מחשש להיפגע על ידי צוללות גרמניות.
מאוחר יותר באותו ערב אסף אדמירל פרייזר את קציניו על אוניית המערכה דיוק אוף יורק, ואמר להם: "רבותי, הקרב נגד שרנהורסט הסתיים בניצחוננו. אני מקווה, שאם מישהו מכם ייאלץ להוביל את אונייתו לקרב נגד יריב חזק בהרבה, כי אז יוכיח את האומץ והתעוזה שהוכיחה שרנהורסט הערב".
ב-3 באוקטובר 2000 נמצאו שרידיה של שרנהורסט על קרקעית הים, בעומק כ-300 מטרים, במרחק של כ-130 ק"מ מצפון-צפון מזרח לכף הצפון.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
