שדרות ירושלים (יפו)

שד' **ירושלים**
Jerusalem ‎Blvd.
	המזרקה בכיכר עיריית יפו ועליה מצבת זיכרון לזכר דימיטר פשב, חסיד אומות העולם שהציל יהודים בבולגריה
	המזרקה בכיכר עיריית יפו ועליה מצבת זיכרון לזכר דימיטר פשב, חסיד אומות העולם שהציל יהודים בבולגריה
מידע כללי
על שם	ירושלים, בירת ישראל
הקמה
תקופת הבנייה	?–1915
מיקום
מדינה	ישראל
עיר	תל אביב-יפו
רובע	7
שכונה	שכונת נוגה, צהלון, שיכוני חיסכון, פרדס דכה, שכונת נוזהא, יפו א' (דקר), יפו ג' (נווה גולן), יפו ד' (גבעת התמרים)
קואורדינטות	32°03′00″N 34°45′32″E
	מפת מיקום; מפה מפורטת; מפת מיקום; מפה דינמית; (למפת גוש דן רגילה) שדרות ירושלים שדרות ירושלים שדרות ירושלים מפת דרום __ תל אביב ויפו; [‌למפה דינמית של גוש דן וסביבותיו‌] ממזרח: __ רמת גן, __ גבעתיים; מדרום: __ פארק אריאל שרון, __ חולון, __ בת ים; ממערב: הים התיכון

שדרות ירושלים היא שדרה ארוכה החוצה את יפו ומהווה ציר תנועה ראשי בה. ראשיתה ברחוב יחזקאל קויפמן לחופה הדרומי של תל אביב, ואחריתה בשדרות העצמאות בואכה חוף הים של בת ים. השדרה שרטטה את הגבול בין האזורים החקלאיים במזרח יפו, לבין האזור של "יפו החדשה" במערב העיר שהיה צמוד אל חוף הים. במהלך שנותיה מילאה השדרה תפקיד חשוב בהתפתחות העירונית של יפו, ולאורכה של השדרה מבנים ואתרים שהם נקודות ציון בהיסטוריה העירונית שלה.

המונח "שדרות ירושלים" מפנה לכאן. לערך העוסק בשדרות בעיר ורשה, ראו "שדרות ירוזולימסקייה".

עובדות מהירות מידע כללי, על שם ...

סגירה

בתקופת השלטון העות'מאני

השדרה הוקמה בשנת 1915 על ידי המושל העות'מאני של יפו חסן בק בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, במקביל לרחוב יפת הצר והצפוף שהיה הרחוב הראשי היחידי שחצה את העיר. בשנותיה הראשונות הוליכה השדרה מלב פרדסי יפו והסח'נאות במזרח יפו אל לב העיר. תחילתה של השדרה הייתה ברחוב שנקרא בשעתו "נתיב הגמלים" (ולאחר מכן "דרך שכם", "דרך עלי מוסתקים" - רחוב אילת של ימינו), שהייתה חלק מהדרך ההיסטורית יפו-שכם. לתכנון השדרה הזמין הסולטאן הטורקי את האדריכל והמהנדס היהודי גדליהו וילבושביץ, שהתבקש לתכנן שדרה שתזכיר את השדרות שתכנן הברון ז'ורז'-אז'ן אוסמן בפריז וגם תשולב עם הפרדסים שהיו מסביב. באותן שנים כיהן היהודי בן ציון גיני כמהנדס העירייה.^[1]

השדרה הוקמה בבהילות ובכפייה בידי יהודים וערבים אשר נתפסו ברחובות, וגם החומרים לבנייתה נשדדו מן היישוב בכח הזרוע. תושבי יפו זכרו לימים כיצד חסן בק "הרחיב את הרחוב הראשי לנטוע בו שדרה ... נחטפו אנשים ברחוב ל'שוכרה' - עבודת כפייה לטובת הממשלה - והוטל עליהם לעבוד יומם ולילה כדי להחיש את נטיעת השדרה. עקרו אז עצים מגודלים שעיטרו פרדסים ונטעום שם, את המשתלה של האחים טובקין אשר בשכונה הריקו ללא כל תשלום, והציגום ככלי ריק".^[2] העצים הגיעו מבית הספר החקלאי מקווה ישראל ונשתלו בידי תלמידיו. מנהל בית הספר, אליהו קראוזה, השתתף במספר מטלות עבור חסן בק, ככל הנראה מתוך הערכה כלפיו ועל מנת לשמור על קשרים טובים עם השלטון.^[3]

עד נסיגת העות'מאנים מיפו באוקטובר 1917, במהלך המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, נקראה השדרה "שדרות ג'מאל פשה"^[4] על שמו של השליט העות'מאני ג'מאל פשה, שהיה מושל וילאייט (מחוז) בסוריה אשר כלל גם את יפו.

בתקופת המנדט הבריטי

בתקופת השלטון הבריטי הוסב שמה של השדרה ל-"שדרות המלך ג'ורג'" (King George's Avenue), על שם המלך ג'ורג' החמישי שמלך באות העת באימפריה הבריטית.^[5]^[6]

בשנת 1920 רכשה ‘חברת המפעל הארצישראלי בע"מ’ קרקע לצד השדרה ששטחה היה כ- 15,5 דונמים במחיר 32,000 לירות מצריות לבניית נדל"ן. היא פרסמה בעיתונות כי מכרה שתי חלקות ל’בנק אנגלו־פלשתינה' ולבנק נוסף. החברה הייתה שותפות יהודית ערבית בין ‘האחים ליטוינסקי’ לסלים זריפה ובניו, פרדסנים עשירים מיפו. מייסד החברה היה יעקב אלחנן ליטוינסקי, מראשוני ‘אחוזת בית’.^[7] בראשית שנת 1921 החלה חברת ‘הבונה’ להקים את בניין הפסאג' שנודע לימים כ’פסאג' זריפה' (שדרות ירושלים 6). מדובר היה בבניין שנבנה מבטון מזוין בייעוץ הנדסי של המהנדס היהודי ארפד גוט שהגיע לארץ באותה העת וסייע גם בבניית הקזינו בתל אביב. ‘חברת המפעל הארצישראלי’ בנתה גם את הבניין הסמוך. מדובר בבניין המפואר ויוצא הדופן בעיצובו שנודע בשם ‘בית פלסטין אנטרפרייז’ ולימים בשם ‘בית השק"ם’ (שדרות ירושלים 8). הוא נבנה מלכתחילה עם שתי קומות, וקומה נוספת נבנתה בהמשך.^[7]

עד שנות ה-30 סימנה השדרה את גבולה המזרחי של יפו. ממזרח לה השתרעו הפרדסים של יפו, בתי הפרדסנים, ומספר בתי באר שנהרסו בהמשך לצורך הקמת בתי שיכונים עבור עולים חדשים לאחר קום המדינה. ממערב לשדרה, לעבר יפו העתיקה וחוף הים, החלו להתפתח שכונות יפו החדשה. השכונה הערבית הראשונה שהוקמה הייתה "שכונת אל נוזהא", שהשתרעה משני עברי השדרה שבפי הערבים נקראה "אל נוזהא" (הטיילת).

בשנת 1935 נחנכה כיכר העירייה יחד עם בניין העירייה החדש בפינת "דרך ירושלים" (כיום דרך בן צבי) שהייתה חלק מהדרך ההיסטורית יפו-ירושלים.

בזמן המנדט הבריטי הוקמו בשדרה מעגלי תנועה במפגשי הרחובות שהקנו לשדרה מראה אירופאי. לפי התכנון של הבריטים הייתה אמורה יפו להיות עיר רבת כיכרות, בסגנון ערים באירופה.

במהלך שנות ה-30 הכין האדריכל הבריטי הנרי קנדל תוכנית מתאר ראשונה לעיר יפו. התוכנית של קנדל נפסלה, ובשנת 1946 הוכנה תוכנית מתאר בקהיר על ידי ממשלת המנדט הבריטי בחסות עיריית יפו הערבית. המתכנן היה האדריכל המצרי עלי אלמאליגי מסעוד, שהוזמן באמצעות הנציגות הבריטית במצרים לעצב את העיר, ותכנן את הרחבת העיר מזרחה על השטח שבו היו הפרדסים. אלמאליגי מסעוד תכנן שדרות רחבות עם כיכרות עגולות או מרובעות במפגשים ביניהן, רעיון של עיר גנים בריטית או צרפתית. בסופו של דבר, יושם הרעיון רק על שדרות ירושלים. במרכז השדרה הוקם פארק מסוגנן, שאליו הגיעו משפחות ועוברי אורח. הוקמו גדרות עם עמודים, באותו הסגנון שבו עוצבו שדרות רוטשילד בתל אביב.

לאחר הקמת מדינת ישראל

בתקופת כיבוש העיר יפו נקראה השדרה בשם רחוב מספר 1. מיד לאחר מלחמת העצמאות אוחדו הערים תל אביב ויפו תחת עירייה אחת, וכיוון שבתל אביב כבר היה רחוב המלך ג'ורג', שונה שמה של השדרה בשנת 1949 והיא נקראה על שם העיר ירושלים (את שמן של "שדרות ירושלים" בתל אביב הוחלט לשנות ל"שדרות הר ציון") וזאת, משום שהדרך לירושלים יצאה מן השדרה שביפו. עצי הפיקוס ודקל וושינגטניה המעטרים את השדרות ניטעו על ידי הסטודנטים של בית הספר החקלאי מקוה ישראל.^{[דרושה הבהרה]}

תוכנית עיר הגנים שתוכננה לעיר בתקופת השלטון הבריטי נגנזה, ובשנת 1954 החלה עיריית תל אביב בתכנון מחדש של יפו. באזור הדרום-מזרחי של השדרה הוקמו שכונות עבור עולים חדשים, על השטח שבו עמדו בעבר הפרדסים.

את השדרה קטעו בעבר כמה מעגלי תנועה, שנהרסו לאחר קום המדינה, כגון הכיכר שהייתה במרכז השדרה מול בניין העירייה במספר 45.

לאחר קום המדינה הוחלט להמשיך את סלילת השדרה לכיוון דרום וחיבורה אל שדרות העצמאות בבת ים. המשך השדרה הוקם ללא חנויות ובו שיכוני עולים. המשך סלילת השדרה התחיל בקרן הרחובות רחוב ארליך, והרחובות אדם מיצקביץ' ורחוב נס לגויים מול בית החולים צהלון, בדיוק במקום בו ניצב בעבר מעגל תנועה שנהרס לאחר קום המדינה.

בתקופת מלחמת ששת הימים, בשנת 1967, נהרס הפארק ששכן במרכז השדרה לצורך חפירת שוחות, והוקמו מספר מקלטים ושירותים ציבוריים לצדם.

בשנת 2008 נערכו חפירות הצלה ארכאולוגיות בכמה קטעים בחלקה הצפוני של השדרה במימון רשות העתיקות וחברת נת"ע - נתיבי תחבורה עירוניים כדי להכשיר את הקרקע לקראת סלילת הרכבת הקלה בתל אביב. בין הממצאים שנמצאו שרידים של מחיצות ששימשו לגינות בשדרה שהקים המושל הטורקי - ג'מאל פאשה וגם תותח מתקופת נפוליאון בונפרטה.

ביולי 2015 צוינו מלאת 100 שנים מאז הנחת אבן הפינה ותחילת סלילת השדרה.

שדרות ירושלים נחסמו בשנת 2019 לתנועת כלי רכב, מרחוב ד"ר ארליך וצפונה למען הפיכתו למדרחוב המשולב עם הרכבת הקלה. הרכבת הקלה החלה לפעול ברחוב החל מאוגוסט 2023.

כיום השדרה עוברת בתחומן של כמה שכונות: "שכונת נגה" (ליד אולם נגה), "פרדס דכה", "שכונת נוזהא", "צהלון", "שיכוני חיסכון", יפו א' (דקר), "יפו ג' (נווה גולן)", ויפו ד' (גבעת התמרים),

צפון השדרה

בתחילת השדרה כמה בניינים חשובים והיסטוריים. בבית מס' 1 ברחוב (בקרן הרחובות אפ"ק 1 ואילת 2) נמצא בניין בנק אנגלו-פלשתינה (יפו), שבו שכן לאחר מלחמת העולם הראשונה בנק אנגלו-פלשתינה. ב-1 בינואר 1933 עבר הבנק לתל אביב. עד שנת 2015 שכן בבניין הסניף הראשי ביפו של ממשיכו, בנק לאומי לישראל, אז עבר הסניף למתחם חצרות יפו.

בין בניין הדואר לבין "קולנוע צליל", במספר 8, נמצא בניין שנבנה בשנות ה-20 של המאה הקודמת. הבניין יוצא הדופן בעיצובו נודע בשם ‘בית פלסטין אנטרפרייז’ ולימים בשם ‘בית השק"ם’. הוא נבנה מלכתחילה עם שתי קומות, וקומה נוספת נבנתה בהמשך. חשיבות הקמת הבניין הייתה בכך שהוא היווה חלק מן המאמץ שהיה בתחילת שנות ה-20 לביסוס מרכז מסחרי יהודי בתפר שבין יפו לתל אביב. כוונת היזמים הייתה למשוך מסחר יהודי מתוך סמטאות יפו, אשר עדיין הייתה המרכז המסחרי הראשי באותן שנים, לקרבת תל אביב שגדלה והלכה. בקומת הקרקע פעל בית מסחר לתפירה עילית בבעלותו של יצחק יהודה כהן. הבניין שימש את שלטונות המנדט והיה בו סניף של רשת הכל בו והמעדניות Spinney's, ובהמשך ישבה בו הנהלת השק"ם. הבניין מתוכנן להפוך לבית מלון בוטיק לאחר תהליך שימור.^[8]

בסמוך אליו במספר 4 (בית אלכאשף) שכנה גם קנטינת שק"ם, בבית המיועד כיום לשימור.

במספר 9 הוקם ב-1922 בית הקולנוע "נביל", לימים אולם נגה, שהיה קולנוע, ביתה הזמני של האופרה הישראלית החדשה ובית תיאטרון גשר.

המבנה במספר 11 ששימש לפני קום המדינה כתחנה ראשית של כירכרות, ומעליו הוקם מועדון הופעות עם "גג פתוח". המבנה הוכרז לשימור, במסגרת הקמתו של מדרחוב בת-עמי מצידו המזרחי. בשנת 1990 הוא שופץ, ונוספו לו כיסוי של אכסדרת עמודים עם מגדל תצפית קטן שאליו עברו דוכני הפלאפל וחנות הפרחים ששכנו ממול במרכז השדרה.

במספר 12 (פינת רחוב הדואר) נמצא בית הדואר המרכזי של יפו, שבו ישבה בעבר הנהלת השירות הבולאי. הבניין הוקם בשנת 1931 בתכנון האדריכל הבריטי אוסטן סיינט בארב הריסון, שגם תכנן את בניין הדואר המרכזי בירושלים במבנה דומה.

סביב כיכר העירייה

בעבר היה מעגל תנועה ובתוכו מזרקה, מול הבניין בו שכן בעבר בניין עיריית יפו במספר 45. זוהי כיכר העירייה, שנקראת כיום על שם חסיד אומות העולם דימיטר פשב שהציל יהודים בבולגריה. כיום משמש בניין העירייה למגורים. לאחר קום המדינה הועתקה המזרקה לצידה המזרחי של השדרה, הוקמו סביבה גן ציבורי ומקלט, ומעגל התנועה נהרס. בשנת 2008 נהרסו גם הגן הציבורי והמקלט, לטובת רחבה ענקית ובניין המרכז הרפורמי "משכנות רות דניאל", במספר 47. עד שנת 1970 שכן בשטח זה "לונה פארק - יפו" שעבר לאחר מכן אל גני התערוכה בצפון העיר (ראו בערך - לונה פארק תל אביב). מולו, במספר 49, בצידה הדרומי של הכיכר נמצא מגדל דחף (בניין "מגדלות יפו" לשעבר), וממול בצידה המערבי של הכיכר במספר 38 נמצא בית הכנסת המרכזי של יפו שהוקם כמבנה של "הבנק הערבי" בשנת 1929.

דרום השדרה

במספר 82 נמצא מסגד נוזהה במרכז שכונת נוזהה (אל נוזהא) שנבנה ב-1933 בכספי תרומתו של חאג' עלי חמיס. המבנה שימש גם את הספרייה המוסלמית הגדולה בארץ, ואת בית הדין השרעי של יפו. המסגד פעיל גם כיום, ושופץ בשנת 2016 ביחד עם סביל שהוקם בכניסה אל המסגד.

בסוף האזור המסחרי בשדרה, במספר 111 (בית איברהים זאפטה) שוכן מטה עמותת שר-אל. בסמוך אליו בית החולים צהלון (דג'אני) במספר 100 (פינת רחוב ארליך), שגם תוחם את שכונת צהלון ממזרח שנקראת על שמו. בצמוד אל בית החולים צהלון במספר 110 הוקם בניין משרדים של עיריית תל אביב. במרכז השדרה ממול שכן מבנה באר מים גדול, שנהרס כדי לפנות מקום להולכי רגל ושבילי אופניים.

בתי קולנוע

בשדרות פעלו אולמות בתי קולנוע אחדים, ובהם קולנוע אלהמברה בבית מס' 39, שהשתכן בו לאחר מכן "תיאטרון אלהמברה", וכיום "המרכז הסיינטולוגי - יפו". במספר 41 עמד "קולנוע פארוק" (שנהרס בחלקו לאחר קום המדינה לצורך בניין מגורים), ובמספר 10 היה "קולנוע ראשיד" (שנקרא בהמשך "קולנוע צליל", וכיום "מועדון התיאטרון").

ממול, בבית מספר 5 בתחילתו של מדרחוב בת עמי, נמצא "קולנוע נוגה" (קולנוע נביל) אשר שימש כביתה של האופרה הישראלית החדשה עד שעברה בשנת 1994 למשכן לאמנויות הבמה בשדרות שאול המלך. מאז שנת 1999 הוא משמש כביתו של תיאטרון גשר. מתחם נוגה - הכולל כיכר עירונית, מדרחוב (שפעם היה מקורה), מזרקה, ברזייה וערוגות בושם - תוכנן בשנת 1990 על ידי האדריכל קלמן כ"ץ כחלק מתוכנית כוללת לשדרות ירושלים. הכיכר, המעוצבת ברוח יפואית, נוצרה למעשה "יש מאין", שכן לפניה היה במקום כביש.

לאורך הציר ההיסטורי של השדרה שכנו 3 כיכרות ראשיות. בתחילת השדרה שכן בית נבולסי (יפו) שחסם את השדרה, ולמעשה חסם אותה על ידי כיכר. במהלך שנות ה-70 נהרס, לצורך חיבור השדרה אל רחוב קויפמן ואל הטיילת. משם המשיכה השדרה אל כיכר סלמה, שהייתה "העתק מוקטן" של כיכר דיזנגוף בתל אביב, ובהמשך אל כיכר עיריית יפו.

לפני קום המדינה הוקמו במרכז השדרה מבני השנאה (טרנספורמציה), בארות מים, מבני שירותים, וכמה קיוסקים. לאחר קום המדינה הוקמו דוכנים של חנות פרחים ולידה דוכן פלאפל במרכז השדרה בסמוך אל מתחם תיאטרון גשר. במהלך השנים האחרונות ישנה מגמה להזיז את המבנים במרכז השדרה אל הצדדים, כדי לאפשר שטח פתוח להולכי רגל ולמסלולי אופניים. בנוסף לכך, נהרסים מבני השנאה היסטוריים שהיו מתוכננים להיות בתהליך של שימור למורת רוחם של אדריכלים ושל אנשי סביבה ושימור אתרים כדי לפנות מקום עבור הולכי רגל ושבילי אופניים.

שנאי החשמל ההיסטורי

במרכז השדרה הוקמו כמה שנאי חשמל. הראשון והבולט מביניהם עמד בתחילת השדרה כאשר הוקמה העיר תל אביב, והיה דומה במראהו לשנאי ברחוב אילת הסמוך.

באר המים

במרכז השדרה, מול בית החולים דג'ני, עמד מבנה גדול של "באר מים" ששימש לפני קום המדינה להשקיית העצים בשדרה ואספקת מים אל הפרדסים שהיו ממזרח לשדרה. בהמשך דרומה יותר שכנה בעבר באר מים קטנה יותר (מול גן דוידוף), שנהרסה לאחר פתיחת ציר חיים הלר ומחלף וולפסון.

המזרקה

בשנת 1935 הוקמה המזרקה המפורסמת בכיכר העירייה. לאחר קום המדינה הוזזה המזרקה אל צידה המזרחי של השדרה, והוקמה מחדש בסגנון אירופאי עם עמודי תאורה מעוצבים כאשר מאחוריה הוקם גן ציבורי. לאחר מכן נהרס הגן יחד עם עמודי התאורה, לצורך הקמת כיכר ציבורית בשם כיכר דימיטר פשב שהיה חסיד אומות העולם מבולגריה.

הפביליון

בשנת 1916, זמן קצר לאחר הקמת השדרה הוקם במרכזה, מול בית מספר 22, פביליון עבור מופעי תזמורת, בדומה לפביליון שהיה קיים בכיכר העיר של פתח תקווה באותן שנים. בשנת 2020 התקבלה הצעה לשחזר את הפביליון.

הקטע המרכזי של השדרה כולה מוצל על ידי עצי פיקוס השדרות משני צדדיה כאשר בקטע הראשון ישנם גם שורת דקלים באמצעה. החלק הדרומי של השדרה נסלל לאחר קום המדינה ללא צמחייה רבה או עצים, ולאחר שיקום ושיפוץ השדרה ניטעו בו עצי אשל.

ב-2019 השדרה נסגרה למען עבודות על הקו האדום של הדנקל וב-2022 נפתחה מחדש כמדרחוב. החל מאוגוסט 2023 עוברת לאורכה הרכבת הקלה, בתחנות שלמה, בלומפילד, ארליך, איסקוב, הבעש״ט ומחרוזת.

בניין הדואר המרכזי ביפו (נובמבר 2011) שתוכנן על ידי האדריכל אוסטן סיינט בארב הריסון, בסגנון המדמה אבלק
בניין עירית יפו לשעבר (1935–1948) בשדרות ירושלים 45 (נובמבר 2011)
תיאטרון "גשר", לשעבר קולנוע "נוגה" (נובמבר 2011)
תחנת ההשנאה (טרנפורמציה) בשדרות ירושלים שתוכננה על ידי האדריכל ריכארד קאופמן
תיאטרון אלהמברה לשעבר (נובמבר 2011)
בית החולים צהלון - לשעבר בית החולים דג'אני (אוקטובר 2011)
שד' ירושלים (אוקטובר 2011)
מועדון התיאטרון בשדרות ירושלים, לשעבר - קולנוע "צליל" (פברואר 2012)
בניין בנק אפ"ק לשעבר בשדרות ירושלים פינת רחוב אפ"ק (נובמבר 2011; נהרס באוקטובר 2016)
לוחית זיכרון על בניין בנק אפ"ק לשעבר בשדרות ירושלים מס' 1 (מרץ 2012)
בניין הנהלת השק"ם לשעבר בשדרות ירושלים 8 (נובמבר 2011). בשלבי שיפוץ להפיכתו למלון בוטיק
משכנות רות דניאל בשדרות ירושלים 47 (נובמבר 2011)
חצרות יפו בשדרות ירושלים
סביל מודרני בשדרות ירושלים
הרכבת הקלה בתל אביב, הקו האדום. שדרות ירושלים, יפו (כיוון נסיעה לבת ים). 2023