Loading AI tools
צלם הונגרי-רומני מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרול פופ דה סטמארי (ברומנית: Carol Popp de Szathmáry או Carol Popp de Szathmári, בהונגרית: קארוי פאפ סטמארי - Szathmáry Pap Károly, 11 בינואר 1812 קולוז'וואר (קלוז') – 3 ביולי 1887 בוקרשט) היה צייר, גרפיקאי, ליתוגרף וצלם הונגרי מטרנסילבניה שהתיישב ברומניה. פופ דה סטמארי היה הצלם האמנותי והתיעודי הראשון בממלכת רומניה ואחד מראשוני הצלמים באירופה. התפרסם גם כצלם של כתבות מלחמה והיה ברומניה האמן הראשון שהנציח בציורים אמנותיים את התלבושות והמנהגים של האיכרים. פופ דה סטמארי היה חבר בחברה הספרותית ההונגרית על שם קישפלודי ובאגודת "שנדור פטפי" בבודפשט.
 | |
| דיוקן עצמי | |
| לידה |
11 בינואר 1812 קולוז'וואר (כיום קלוז'-נפוקה ברומניה), טרנסילבניה, האימפריה האוסטרית  |
|---|---|
| פטירה |
3 ביוני 1887 (בגיל 75) בוקרשט, ממלכת רומניה |
| תקופת הפעילות |
1832–1887 (כ־55 שנים) |
  | |
קארוי פאפ סטמארי נולד ב-1812 בעיר קולוז'וואר, (כיום קלוז' ברומניה), בטרנסילבניה שהיה באותה תקופה חלק ממלכת הונגריה במסגרת האימפריה האוסטרית. הוא היה בנו של דניאל פאפ סטמארי, אציל קטן (בהונגרית -"נמש") ללא אחוזה, ותאולוג, שעבד במכללה הרפורמית בקלוז' ושל סוזנה ,בת לבית ואש (שנפטרה ב-1839). את צוואר האצולה קיבל אחד מהאבות, דניאל נאג' הקרוי גם פאפ בשנת 1666 מידי הקיסר לאופולד הראשון . השם סטמארי מקורו באזור העיר סטמאר שממנו יצאו חלק מאבות המשפחה סבו מצד האב. ז'יגמונד פאפ סטמארי היה בישוף הכנסייה הרפורמית בטרנסילבניה בסביבות 1760.[1] פאפ סטמארי עשה את לימודיו הראשונים במכללה הרפורמית בקלוז', ואחר כך בניגוד לרצון משפחתו שייעדה לו קריירה של כומר, למד סטמארי משפטים עד שנת 1831. לאחר מכן עבד בתפקיד פקידותי בעיר סיביו, בה הכיר את הצייר מיקלוש ברבאש. . באותה תקופה הייתה לו פרשת אהבים עם אריסטוקרטית צעירה רומנייה, מריה וקרסקו, לימים אשתו של הספטאר הוולאכי קוסטאקה גיקה ואשתו השנייה של הנסיך גאורגה ביבסקו. בעקבות קשר רומנטי זה ביקר סטמארי הצעיר לראשונה בוולאכיה בשנת 1831. בהמשך נסע ללימודי אמנות ברומא והתיידד שם עם הצייר הרומני המתחיל קונסטנטין לקה. לאחר מכן, החל משנת 1834 למד באקדמיה לאמנות בווינה אצל פטר פונדי (1842-1792) ויוהאן טרמל (1852-1816). אחר כך בין 20 בספטמבר 1835 ובין יוני 1837 ושוב בשנים 1838-1837 יצא למסעות לימודים ברחבי איטליה.[2]ערך מסעות לימודים גם בגרמניה ובשווייץ.
רצונו להשתלם הביא אותו גם לפריז, בה נשאר עד שנת 1840. התלהב במיוחד מהתמונות ממרוקו שצייר דלקרואה בשנת 1832 בצבע מים. ב-1837 הוא הצטרף יחד עם הצייר והליטוגרף דני ראפה, לחלק מהמסלול של מסע מדעי צרפתי-רוסי אל דרום האימפריה הרוסית. בראש המסע עמד הנסיך אנטול דמידוב. בהזדמנות זו צייר סטמארי סדרה של תמונות שפורסמו בספרו של דמידוב "מסע בקרים".[2] ב-1839 סטמארי שב לבקר בפירנצה וברומא, העתיק שם מיצירות רפאל, טיציאנו, רובנס פופ דה סטמארי נסע גם מזרחה, לסין ובאישור הצאר ניקולאי הראשון של רוסיה, גם בסיביר. במהלך מסעותיו ביצע צילומים אמנותיים רבים. עבד גם בשרות הסולטאן העות'מאני. בשנת 1843 הוא ערך דאגורטיפים ראשונים ואחרי כמה ניסויים גם כמה טלבוטיפים,(קלוטייפים), הראשון ביניהם צילום של בוקרשט. אחרי שהציג בפני השליט הוולאכי אלכסנדרו דימיטריה גיקה את פעולת הדגרוטייפ וצילם את צלומו הידוע "איש הדואר" התמנה בשנת 1843 לצייר חצר הנסיכות בוולאכיה ואחר כך גם לצלם החצר.
למשך חמישים שנה שרת פופ דה סטמארי כצייר וצלם חצר תחת חמישה שליטים רומנים: שליטי ולאכיה אלכסנדרו דימיטריה גיקה, גאורגה ביבסקו ובארבו שטירביי, נסיך רומניה אלכסנדרו יואן קוזה והנסיך ואחר כך המלך של רומניה, קרול הראשון. בחצרו של אלכסנדרו דימיטריה גיקה צייר פופ דה סטמארי בהתחלה דויוקנאות מיניאטוריים [3] אחר כך תמונות גדולות של השליט - במרכבתו, באספה הכללית, ובכנסייה המטרופוליטנית של בוקרשט. בשנים 1841–1843 הוא שב גם לעיר הולדתו, קולוז'וואר. יצר באותה תקופה ציורים וליטוגרפיות עם דיוקנאות חברי הדיאטה של טרנסילבניה, ביניהם הרוזן יוז'ף טלקי, הברון סמואל ברוקנטל, הברון יוזף בדאוס. הרוזן בתלן ביקש ממנו לפתוח בעיר בית ספר לציור שיעניק שיעורים בחינם. אך אחרי שבשנת 1843 עלו לכס המלכות בוולאכיה גאורגה ביבסקו ואשתו, מריצ'יקה לבית ווקרסקו, החליט הצייר להיענות להזמנתם, לחזור לבירת ולאכיה ולהשתקע בה באופן קבוע. בבוקרשט שכר האמן משטפאן גרצ'אנו סטודיו לצילום ברחוב "פודו מוגושואיי", קאליה ויקטוריאי של ימינו, בקומת הקרקע של "בית בוסל" ממול לכנסיית סרינדאר ובית התיאטרון הלאומי העתידי. הסטודיו היה ככל הנראה הגדול ברומניה והעסיק 20 עובדים.[4] כיום נמצא במקומו התיאטרון לבובות "צנדריקה". סטמארי הצטיין ביצירת דיוקנאות של אנשים ודיוקנאות עצמיים, צילומים מן ההווי העממי הכפרי. צייר גם תמונות בסגנון בידרמאייר בצבע מים. השאיר גם תמונות של השליט ביסקו ושל אשתו, כשזו לבושה בתלבושת עממית, בשנת 1845 נסע במרכבה שהועמדה לרשותו על ידי השליט כדי לצייר נופים ואנשים בעמק האולט, בין רמניקו ולצ'ה ובין קראיובה, ייתכן על מנת להעשיר את הארכיון האתנוגרפי של הנסיכות.[2] בשנת 1847 האמן התלווה לפסנתרן והמלחין המהולל פרנץ ליסט במסעו דרך הנסיכות מולדובה ובוקובינה לקייב. אותו הכיר עוד משנת 1839 בעת שהותו באיטליה. המלצותיו של ליסט עזרו לו גם הן לפתוח לפניו את דלתות החצרות המלכותיות באירופה.
חודש לפני פריצת מהפכת 1848 בבוקרשט, השיג סטמארי אישור מן האע'א של העיר, ינשו מאנו, כדי לארגן תערוכת תמונות עם הגרלה, אירוע תרבותי יוצא דופן בזירה הרומנית. לא נודע עוד אירוע דומה עד אז, פרט לתערוכות סוף שנת הלימודים של התלמידים בכיתת הציור של האקדמיה מיכאיליאנה ביאשי.[2] אחרי הדחתו של ביבסקו ב-1848, על כס המלכות עלה אחיו, בארבו שטירביי, שאת הכתרתו צייר סטמארי בפרופרוט בשלושה ציורים, שעבורם קיבל מקדמה בשווי 400 זהובים. בשנת 1851 קיבל סטמארי מהסולטאן העות'מאני כמתנה טבעת שערכה כ-10,000 פיאסטר, כאות תודה והוקרה על תמונה היסטורית שצייר בשנת 1849 ושהציגה את הצבא העות'מאני באחד הקרבות שלו.
בעת מלחמת קרים (1856-1853) היה פופ דה סטמארי אחד מצלמי המלחמה הראשונים בתולדות העיתונות, לצידם של רוג'ר פנטון, ויליאם הווארד ראסל ולודוויג אנגרר. הקדים את רוג'ר פנטון על ידי צילום זירת המלחמה בשנה הראשונה של העימות הצבאי. באפריל 1854 ניצל ממטח יריות על קרוניתו מכיוון התותחנים העות'מאנים באזור אולטניצה, על יד הדנובה. פופ דה סטמארי צילם באותם ימים נופים, ביצורים ושדות קרב, לוחמים ומפקדיהם משני צידי המתרס -הרוסי והטורקי. הוא הציג אלבומים שכללו 100 מצילומיו מן המלחמה, כולל מהמחנה בסיליסטרה ושל הגנרלים הרוסים, בתערוכה העולמית בפריז בשנת 1855. האלבום שלו זכה שם להערכה רבה וזיכה אותו בפרסים. האמן העניק את עבודותיו כמתנה למלכת ויקטוריה, לנפוליאון השלישי, לפרנץ יוזף, לדוכס הגדול של סקסה-ויימאר-אייזנך ולמלך של וירטמברג ב-1858 הפך האמן לבעל בית דפוס בבוקרשט יחד עם ולנשטיין. ב-1860 הוציא לאור בבוקרשט את כתב העת "Ilustrațiunea" ("האיור") וב-1860 הדפיס את האלבום "רומניה הציורית" (La Roumanie pittoresque)[1]
סטמארי הנציח בעבודותיו אירועים חשובים מתולדות רומניה. כך ב-29 בספטמבר 1857 צייר בליתוגרפיה את פתיחת ישיבת הדויוואן ה"אד הוק" של ולאכיה. ב-1859 צייר התרחשויות קשורות לאיחוד הנסיכויות הרומניות, למשל את אנשי הצבא המולדביים ששהו על גבעת קולנטינה בבוקרשט. בדצמבר 1859 האמן נתבקש על ידי ראש הממשלה הוולאכי יון גיקה ליצור את שלט הנסיכות של השליט אלכסנדרו יואן קוזה. בנוסף בשנת 1860 בסדנה הליתוגרפית שפתח בבוקרשט ערך סטמארי מפות טופוגרפיות של הנסיכויות הרומניות המאוחדות ושל טרנסילבניה. לפי העיתון ההונגרי שהופיע בבוקרשט Bukuresti Magyar Közlöny"" קיבל תמורת מפת רומניה סכום של 12000 זהובים.[1]
ב-16 באוקטובר 1863 סטמארי התמנה באופן רשמי לצייר וצלם של שליט רומניה, אלכסנדרו יואן קוזה. צייר את אשתו, הנסיכה אלנה קוזה, לבושה בשמלת "מלאקוף" אופנתית.[1] הוא ליווה פעמיים את השליט בביקורים רשמיים באיסטנבול, פעם ב-1860 כשזה קיבל מהסולטאן אבדילאזיז את האישורים לבחירתו כשליט, ובמרץ 1864 שהציג בפניו את חוקתו החדשה.[3] האמן הנציח, ברישומים שבוצעו כנראה בסתר, את המפגש בין שני המנהיגים בנוכחות פואד פאשה. באיסטנבול סטמארי פגש את הצייר האיטלקי א. פרציוזי שהיה ידוע בכרומוליתוגרפיות שלו על המזרח. פרזציוזי נתן לו רעיונות לגבי ביצוע יצירות דומות ברומניה. בביקור מאוחר יותר ברומניה ב-1868, שיתף פרציוזי פעולה עם סטמארי בכמה עבודות משותפות. המסעות שערך סטמארי בעקבות זאת ברחבי הנסיכויות הרומניות בשנים 1866–1868 היו פוריות מאוד. בעזרת המצלמה והמכחול יצר שוב תמונות אותנטיות של ההוויי הרומני באולטניה, במחוזות ארג'ש, מוסצ'ל, פוטנה וניאמץ. כדי לשחזר בדיוק את אווירת הירידים צירף לתמונה אפילו את התווים המוזיקליים של קריאות המוכרות הצועניות בשוק.
סטמארי הפך לאחד המנהיגים של הקהילה ההונגרית והקהילה הקלוויניסטית רפורמית, במיוחד בשנים 1855–1869 כשנמצא בקשרי ידידות עם הפסטור הרפורמי קוש.[1] השתתף בשנת 1860 בהקמת העיתון "בוקורשטי מגיאר קזלן" (Bukuresti Magyar Közlöny' - "העיתון ההונגרי של בוקרשט"), ביטאון של האיגוד התרבותי הראשון של ההונגרים בבוקרשט.
אחרי שנת 1850, ושוב בשנת 1861 ושוב ב-1872 נסע סטמארי למזרח התיכון, מרותק על ידי הנופים ומזג האוויר, ביקר באסיה הקטנה, בדיארבקיר, בעלבכ בלבנון, בסוריה ובבגדאד ובחורסבאד. צייר במשך המסעות את ההמונים המצטופפים בירידים ובשווקים, במסגדים ובפונדקים, הנציח במצלמתו גם את האמיר בבעלבכ ואת ניסיף אללה בבגדאד, יצר תמונות של שני קשישים בחורסבאד וכו'. בסך הכל במשך מספר שנים צייר במזרח כאלף תמונות בצבע מים. פרט לביקוריו בחצרות המלכים והקיסרים, השתתף סטמארי בשנת 1873 בתערוכה הבינלאומית בווינה ובדרך החזרה לרומניה יצר שוב רישומים וציורים בעלי ערך אתנוגרפי בחבל בוקובינה. ב-1874 הציג 63 עבודות בתערוכה בקלוז',רובן על נופים מרומניה.
בשנים 1878-1878 לצידם של ניקולאיה גריגורסקו, הנציה ומיריה, גם סטמארי נרתם להנצחת תמונות ממלחמת העצמאות של רומניה שהייתה חלק מהמלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) באותן השנים.
ב-1878 ביקר שוב בווינה, באנגליה ובהולנד. בהזדמנות זו העניק למלכת הולנד אלבום תמונות מרומניה. באנגליה קנה מכשיר שנקרא "לוקסוגרף" שבישר את ה"מד-חשיפה" והיה מודד את חשיפת הסרטים הפוטוגרפיים. בשנים 1879–1880 ביקר סטמארי בבולגריה. תמורת מספר יצירות קיבל גם מנסיך בולגריה, אלכסנדר לבית בטננברג, תשלום בשווי 560 נפוליאונים.[2] רק בשנת 1880 זכה לקבל את האזרחות הרומנית.[1] יצירתו החשובה האחרונה הייתה אלבום כרומוליצוגרפי עם צילומי המרכבות האלגוריות שצעדו בבוקרשט ב-10 - 11 במאי 1881 בעת חגיגות הכתרתו של קרול הראשון למלך רומניה.
יצירות חשובות מעזבונו מוצגות באוספים הציבוריים הרומנים.
פופ דה סטמארי נפטר בבוקרשט בשנת 1887. הובא לקבורה בבית הקברות האוונגלי (לותרני) בבוקרשט. הוא היה נשוי חמש פעמים, לפחות שלוש פעמים לנשים גרמניות. מנישואיו הרביעים לאנה בטגר (Böttger) מדרזדן, נולד לו בן, קארוי שאנדור סטמארי, שנודע ברומניה כצייר אלכסנדרו סטמארי (Alexandru Satmary) (נפטר ב-1933) . אלכסנדרו סאטמרי היה נשוי לאחות הפסלת הרומניה צ'ציליה שטורק-קוצסקו.[1]
Radu Moţoc Portretul ca manifestare artistică în Ţările Române mai 2007
Journal of the International Association of Research Institutes in the History of Art april-june 2013
(13 בדצמבר 2013)
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
