Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קבוקי (ביפנית: 歌舞伎) הוא סוגה תיאטרלית מסורתית ביפן. המחזה כולל לרוב ריקוד ודרמה, והוא מתאפיין בססגוניותו ובאיפור המתוחכם שעוטים השחקנים.
 | |||
| תיאטרון הקבוקי איצ'ימורה-זא | |||
 מורשת תרבותית בלתי מוחשית | |||
|---|---|---|---|
| |||
| מידע כללי | |||
| סוג |
סוגה בימתית  | ||
| על שם |
kabukimono | ||
| מדינה |
 יפן | ||
| מייסדים |
איזומו נו אוקוני | ||
| הקמה ובנייה | |||
| תקופת הבנייה | ?–1603 | ||
| תאריך פתיחה רשמי |
1603 | ||
  | |||
משמעות סימניות הקאנג'י המרכיבות את המילה "קבוקי" הן "לשיר" (歌), "לרקוד" (舞) ו"מיומנות" (伎). עם זאת, סימניות אלה נבחרו בשל צלילן ולא בשל משמעותן. ככל הנראה שמקור המילה קבוקי היא בפועל "קבוקו" שמשמעותו "להיות יוצא דופן" ולכן ניתן לפרש זאת כמשמעות של המילה קבוקי.
בשנת 2008 הכיר ארגון אונסק"ו בתיאטרון הקבוקי כמורשת תרבותית בלתי מוחשית.
ראשיתו של תיאטרון הקבוקי באיזומו נו אוקוני, נערת מקדש שינטו, שהחלה לערוך הופעות ריקוד-דרמה בסגנון חדש, על גדות הנהרות בקיוטו ב-1603. הסגנון החדש צבר פופולריות והחלו לקום קבוצות נשים שהציגו מחזות קבוקי, אם כי שונה מהקבוקי המודרני. הקבוקי המקורי התאפיין בגסות וברמיזות מיניות, ותרמה לכך העובדה שמרבית הנשים שהופיעו עבדו גם כזונות.[1]
הקבוקי הפך למרכיב נפוץ בעולם הצף, או יושיווארה, רובע החלונות האדומים של אדו (טוקיו). קהל מגוון ממעמדות שונים היה נאסף לצפות בהופעות, שנחשבו אירוע חברתי בעל יוקרה, בו נחשפו למוזיקה חדשה ואף לאופנות חדשות. צ'שיצו, או בתי תה, שנמצאו בסמוך לאולמות הקבוקי הציעו לאורחים מזון ושתייה ושירותים נוספים, ובאזור היו גם חנויות לממכר מזכרות קבוקי. למעשה הפך תיאטרון הקבוקי לאלמנט של התרבות הפופולרית של תקופת אדו.
באותה עת שלטה ביפן שוגונות טוקוגאווה, והממשל לא ראה בעין יפה את עליית הסגנון הבוטה החדש, במיוחד בשל העובדה שבגינו נאספים בני מעמדות שונים תחת קורת גג אחת. לפיכך אסר הממשל על הופעות קבוקי של נשים, שנקרא אונה-קבוקי, ב-1629, בגין היותו ארוטי מדי. את האונה-קבוקי החליף הוַוקַשוּ-קבוקי, בו הופיעו נערים צעירים, לרוב בני פחות מ-15 שנים, אך מכיוון שגם הנערים עבדו בזנות ועמדו במרכז מספר שערוריות, אסרה עליהם השוגונות להופיע ב-1652. החל מנקודה זו מילאו גברים את תפקידי הבמה בקבוקי באופן בלעדי, גם תפקידי נשים וגם תפקידי נערים, והסגנון נקרא יָרוֹ-קבוקי, או קבוקי גברים.[2]
לאחר האיסור על נשים להופיע בהצגות קבוקי, החלו להופיע גברים בתפקידים הנשיים. גברים אלה לבשו בגדי נשים, התאפרו כנשים ונקראו אוֹנַגָאטה (女方; "תפקיד נשי", מילולית "הצד הנשי"). האונגאטה היו גברים צעירים, שנבחרו לתפקיד זה בשל המראה העדין והפחות-גברי שלהם, ובשל קולם הגבוה. בנוסף, שחקנים שמילאו תפקידי נערים צעירים בהצגה - וָקַשוּ - הוצגו באור ארוטי במכוון, שכן הומוסקסואליות הייתה מקובלת ביפן באותה עת. האונגאטה והווקשו זכו לתשומת הלב לה זכו הנשים, ובעקבות שערוריות דומות אסרה השוגונות על גברים להתלבש כנשים ולהציג עצמם באופן מפתה. עם זאת, האיסור על גברים להופיע כנשים הוסר ב-1644, והאיסור על הופעה מפתה של גברים הוסר ב-1652.
אמצע תקופת אדו הייתה תור הזהב של הקבוקי. מבנה המחזה התקבע, וכן אלמנטים סגנוניים רבים. בנוסף, הקבוקי והבונרקו, תיאטרון הבובות המסורתי של יפן, התקרבו זה לזה, וההשפעה ההדדית ביניהם גברה. בתקופה זו כתב המחזאי צ'יקמצו מונזאמון, אחד ממחזאי הקבוקי החשובים ביותר, מחזות רבים, ובהם גם את המחזה התאבדות האוהבים בסונזקי, שזכה להצלחה רבה ובדומה לרבים ממחזות הקבוקי, נכתב במקור לבונרקו. הצלחת המחזה הייתה כה רבה עד שזוגות אוהבים החלו לחקות את הסיפור, והתאבדו יחדיו, דבר שהניע את השוגונות לאסור על מחזות מסוג זה ב-1723. בתקופה זו חי גם איצ'יקאווה דנג'ורו הראשון, שנחשב לאבי המיאה - תנוחה מלאת הבעה האופיינית לקבוקי, והקומדורי - סגנון האיפור האופייני.
בשל בצורת ממושכת, סבלו תושבי אדו משרפות רבות בשנות ה-40 של המאה ה-19. מכיוון שהתיאטראות היו מבנים עשויים עץ, נשרפו רבים מהם והממשלה הטילה מגבלות על הקמתם מחדש. ב-1842 הורתה השוגונות על מספר תיאטראות בעיר לעבור לאסקוסה, פרבר צפוני של אדו. יחד עם העתקת מקום התיאטראות, עברו גם השחקנים, עוזרי הבמה ושאר נותני השירות שהתקיימות מקבוקי. בשל כך, ובשל המגבלות הרבות שהטילה הממשלה, פחתה הפופולריות של הקבוקי, ואנשי התיאטרון נאלצו לרדת למחתרת ולהונות את הממשל לגבי עיסוקם.[3] המקום אליו עברו התיאטראות נקרא סָרוּוָואקָה-צ'וֹ, או סרווואקה-מאצ'י.
יפן נפתחה למערב עם הגעתו של קומודור מתיו פרי למדינה ב-1853, וקטעה את המדיניות הבדלנית בה החזיקו שליטי יפן במשך מאתיים וחמישים השנים שחלפו עד אז. עם הגעת האירופאים הראשונים ליפן, הם החלו לגלות עניין בתרבות היפנית, ואמנים אירופאים רבים קיבלו השראה מהאמנות היפנית. עניין זה עודד את האמנים היפנים ליצור יצירות שתיארו את חיי היום-יום שלהם, ובכלל זה את התיאטראות, את בתי הבושת, את הרחובות הראשיים ועוד. האמן הירושיגה אף יצר סדרה של חיתוכי עץ שתיארו את החיים בסרווואקה-צ'ו.
שוגונות טוקוגאווה התמוטטה ב-1868, ולאחר רסטורציית מייג'י, עלה הקיסר מוצוהיטו לכס החרצית. מוצוהיטו ביטל את כל ההגבלות הקודמות על הקבוקי, והתיאטראות החלו לשוב לעיר. ההשפעה המערבית הביאה להתפתחות הקבוקי וליצירת סגנונות שונים ומחזות חדשים.
תהליך המודרניזציה שעבר על יפן בתקופת מייג'י סייע להשבת הפופולריות של הקבוקי. האמנים שאפו להאדיר את שמו של התיאטרון על ידי פנייה למעמדות העליונים, ופעלו להתאים את התכנים לתקופה, אך תוך השענות על המסורת. מאמציהם נשאו פרי כשמוצוהיטו נכח בהופעת קבוקי לראשונה ב-21 באפריל 1887.
עם עליית המיליטריזם היפני במאה ה-20, ובעיקר עם הפלישה היפנית למנצ'וריה ב-1931 נרתם עולם הקבוקי למאמץ המלחמתי. השתתפותו של הקבוקי כלל היבטים רבים כגון כתיבת מחזות בנושא המלחמה, פנייה לנציגי ממשל, עריכת התרמות למען המלחמה ועריכת סיבובי הופעות עבור חיילים.[4] לאחר התבוסה במלחמה ב-1945 אסר המפקד העליון של כוחות הברית ביפן על העלאת מחזות קבוקי, אך איסור זה הוסר ב-1947.
בתקופה שלאחר המלחמה חלה ירידה תלולה בפופולריות של הקבוקי. מלבד התשישות הפיזית שחשו היפנים מהמלחמה, דחו רבים את הרעיונות ואת האידאולוגיות של העבר, ועבור רבים יצג הקבוקי רעיונות אלה. עם זאת, בחלוף השנים, ועם הופעת הפקות חדשות למחזות קלאסיים, שב העניין הציבורי בקבוקי.
בעשורים האחרונים של המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 הפך הקבוקי לאחת מאמנויות הבמה המסורתיות הפופולריות ביותר ביפן. במרבית הערים הראשיות במדינה קיימים תיאטראות קבוקי והשחקנים נהנים ממעמד של ידוענים בקרב הציבור היפני, ואף מופיעים בטלוויזיה ובקולנוע. הסופר יוקיו מישימה היה אחד החלוצים בלידה המחודשת של הקבוקי, והוא הפך את שימוש בו בהקשר מודרני לפופולרי.
העניין בקבוקי התפשט אף למערב, וקבוצות קבוקי מופיעות תכופות באירופה ובאמריקה. עם ראשית השימוש באוזניות תרגום ב-1982 גברה הפופולריות של הקבוקי בקרב זרים, וכתוצאה מכך החל הקבוקי-זא בטוקיו לפעול במשך כל השנה.[5]
הקבוקי נבחר לרשימת מורשת תרבותית בלתי מוחשית שאונסק"ו ב-2005.
במת הקבוקי מכילה מסלול הנקרא הָנַמיצ'י (花道; "נתיב הפרחים"), הנמתח מירכתי החדר אל הבמה, דרך הקהל, ומשמש את השחקנים ליציאה או לכניסה דרמטית. עם זאת, לא משמש ההנמיצ'י להגעה ולירידה מהבמה, ולעיתים מתרחשות סצנות שלמות על המסלול. במות הקבוקי הלכו והפכו מתוחכמות יותר עם השנים, וחידושים מסוימים, כגון דלתות סתרים ומשטחים מסתובבים, החלו להופיע כבר במאה ה-18, והעניקו לקבוקי את אחד המאפיינים שלו - הופעה או העלמות של דמות בפתאומיות. ההנמיצ'י ודלתות הסתרים, אם כן, מעניקים עומק להופעה.
מָוַוארי-בּוּטאי היא סוג של במה מסתובבת שהופיעה לראשונה בראשית המאה ה-18. בתחילה היה על השחקן או על עוזרי הבמה לסובב את המשטח עצמו שנח על הבמה, אך מאוחר יותר הפך המשטח המסתובב לחלק מהבמה ומערכת גלגלים ביטלה את הצורך לסובב את המשטח ידנית. בעת הסיבוב ניתן לעמעם את אורות הבמה, על מנת להסוות את התנועה, אך לרוב נותר האור דולק על מנת לחזק את אפקט הדרמטיות.
במאה ה-18 החלו שחקני הקבוקי להשתמש גם בדלת סתרים שנקראת סֶרי. דלתות אלה מעלות את השחקנים למרכז הבמה, או מורידות אותם, ולמעשה פועלות כמעלית. לרוב נהוג להעלות אל הבמה את הסצנה כולה בבת-אחת.
צ'וּנוֹרי היא טכניקה שהתפתחה במאה ה-19, ובה מחוברת תלבושת השחקן לכבלים המסייעים לו "לעוף" מעל הבמה. זוהי אחת הטכניקות הנפוצות ביותר בקבוקי וברוב תיאטראות הקבוקי ביפן ישנו ציוד מתאים ליישומה.
לעיתים נערכים שינויי תפאורה באמצע הסצנה, בעוד השחקנים עומדים על הבמה. לשם כך משתמשים בהיקי דוֹגוּ, או עגלת במה קטנה, שמקורה בעגלה בעזרתה החליפו תפאורה במאה ה-18. לעיתים במהלך ההופעה עולים עוזרי הבמה לבמה ומניחים או מסירים חלקי תפאורה. עוזרי במה אלה נקראים קורוקו (黒子) והם לבושים בגדים שחורים ומקובל שהם בלתי נראים עבור הקהל. טכניקת תפאורה מקובלת נוספת היא ההיקינוקי. כשנחשף טיבה האמיתי של דמות, נהוג שעוזר במה מסיר את שכבת הלבוש העליונה של הדמות, וחושף תלבושת נוספת לעיני הקהל.
שלוש הקטגוריות העיקריות בקבוקי הן ג'ידאי מונו (時代物, היסטורי), סֶוָוה מונו (世話物, חיי יום-יום) ושׁוֹסָגוֹטוֹ (所作事, קטע ריקוד).
ג'ידאי מונו, או מחזות היסטוריים, התגבשו בהתאם למגבלות תקופתיות בהיסטוריה של יפן. חוקי צנזורה מחמירים בתקופת אדו אסרו על תיאור אמנותי של התקופה, ובמיוחד אסרו ביקורת על השוגונות או הצגתה באור שלילי, אם כי חוקים אלה נאכפו ברמות שונות של אדיקות לאורך השנים. לפיכך עסקו מחזות רבים במלחמת גנפיי מ-1180, בתקופת שתי החצרות הקיסריות של המאה ה-14 ואירועים היסטוריים אחרים. על אף האיסור לתאר את התקופה, השתמשו מחזאים רבים באירועים היסטוריים אלה כמשל לאירועים אקטואליים. דוגמה לכך היא המחזה "קָנַדֶהוֹן צ'וּשינְגוּרָה," שעלילתו מתרחשת בשנות השלושים של המאה ה-14, אך למעשה הוא מספר את סיפורם של ארבעים ושבעה הרונין, בני המאה ה-18.
בניגוד לג'ידאי מונו, העוסק לרוב במעמד הסמוראים, עוסק הסווה מונו בחיי אנשי העיר ובחיי האיכרים, והוא נסוב סביב דרמה משפחתית או סיפור רומנטי. תת-סוגה בסווה מונו היא מחזות התאבדות אוהבים, שרובם נלקחו מהבונרקו. מחזות אלה עוסקים בזוג נאהבים שאינם יכולים להיות יחד בחיים אלה מסיבות שונות, ועל כן מחליטים למות יחד.
אלמנט חשוב נוסף בקבוקי הוא המיאה (見得), בו קופא השחקן בתנוחה מלאת הבעה על מנת לבסס את הדמות שלו. בשלב זה מקובל שאדם בקהל יקרא בשם הבמה של השחקן, כאות הערכה וכבוד. האיפור המסורתי, הנקרא קֶשוֹ, מעניק לקבוקי סגנון ייחודי וקל לזיהוי. בשביל שכבת הבסיס הלבנה משתמשים בקמח אורז, והשכבה השנייה, קומדורי, משמשת להבלטה או להגזמה של קווי הפנים על מנת לשוות מראה חייתי או על-טבעי. צבע הקומדורי מעיד על אופי הדמות: קווים אדומים מעידים על תשוקה, גבורה, ישרות-דרך ותכונות חיוביות אחרות; קווים כחולים או שחורים מעידים על רשעות, קנאה ותכונות רעות אחרות; קווים ירוקים מעידים על תכונה על-טבעית; וקווים סגולים מעידים על אצולה.
הצגת קבוקי, בדומה לסוגי תיאטראות נוספים ביפן ובעולם, עשויה להמשך על פני יום שלם. במקום לבלות מספר שעות בתיאטרון, בקבוקי הקהל "בורח" ליום שלם מחייו, ומקדיש את היום לבידור. אף על פי שישנם מחזות, בעיר מסוגת ג'ידאי מונו, הנמשכים יום שלם, לרוב מציגים מספר הצגות.
מבנה יום המחזות הגיע מתיאטרון הנו ומהבונרקו, אך ניתן למצוא אותו בתחומים אחרים באמנות היפנית. העיקרון המנחה הוא הג'וֹ-הָא-קיוּ (序破急; התחלה, עצירה, מהירות) לפיו על הדרמה להתחיל לאט, להגביר מהירות, לעצור לרגע קט ולסיים במהירות. העיקרון הזה מנחה את השחקן בתנועותיו, את מבנה המחזה עצמו, ואף את סדר המחזות ביום מחזות.
בדרך כלל כולל המחזה חמש מערכות. הראשונה, המתאימה לג'ו, נפתחת בסצנה איטית בה מכיר הקהל את העלילה ואת הדמויות השונות. שלוש המערכות הבאות, המתאימות להא, מהירות יותר, המערכה השלישית מגיעה כמעט תמיד לשיאה עם רגע דרמטי או טרגי, והמערכות השנייה או הרביעית מסתיימות לרוב בקרב. המערכה, המתאימה לקיו, היא קצרה לרוב, ומביאה את הסיפור לסיכומו המספק.
סגנונות הקבוקי של טוקיו ושל אזור קיוטו-אוסקה היו שונים זה מזה. לאורך תקופת אדו התאפיין הקבוקי באדו בחיצוניות מובלטת ופאר רב, כפי שבאו לידי ביטוי בתלבושות ובאיפור, בטכניקות הבמה ובתנוחות המיאה. הקבוקי של אזור קיוטו-אסקה נחשב רגוע יותר, והתמקד יותר בנטורליזם ובריאליזם. רק לקראת סוף המאה ה-19 החלו שני הסגנונות להתגבש לכדי סגנון אחיד.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
