Loading AI tools
מין של אנטילופה בסוג צביון מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צביון כחול (שם מדעי: Philantomba monticola), הוא מין אנטילופה קטנה למדי בתת-משפחת הצביונים החי במערב אפריקה, ותואר לראשונה בשנת 1789 על ידי חוקר הטבע השוודי קארל פטר טונברג. הוא משויך לסוג צביון גמדי לצד קרובו צביון מקסוול, ובעבר סווג בסוג צביון. הצביון הכחול דומה מאוד לעמיתו אך קטן יותר, והלה נחשב בתחילה כתת-מין שלו. שמו המדעי של הצביון הכחול נגזר מלטינית כדלהלן: "Philan" = דק\רזה פנים, ומתייחס לחרטום הצר. "tomba" = יכול להתפרש הן כיבלת והן כנפוח ומתייחס לבלוטות הריח הגדולות שלו בצידי הלסת. "monticola" פירושו "תושב ההרים"[2] ומתייחס כנראה לכך שהאירופאים שהגיעו לאפריקה צפו בו לראשונה על מורדות ההרים בדרום אפריקה. הצביון הכחול הוא המין הקטן ביותר בסוגו ובתת-משפחת הצביונים,[3] ומהקטנים שמשפחת הפריים לאחר מיני האנטילופה הננסית. צביון זה הוא בעל טווח התפוצה הרחב ביותר באפריקה לצד צביון צהוב-גב, והוא מחזיק בשיא של מעלה הגרה בעל מספר הפרטים הגדול ביותר בעולם, עם אוכלוסייה שמוערכת בכמה מיליונים.[4] מסיבה זאת הוא המין היחיד מלבד צביון סבכים שמגמת האוכלוסייה הכללית שלו יציבה.
 צביון כחול | |
|---|---|
צביון כחול (זכר) | |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| משפחה: | פריים |
| תת־משפחה: | צביונים |
| סוג: | צביון גמדי |
| מין: | צביון כחול |
| שם מדעי | |
 Philantomba monticolaתונברג, 1789 | |
| תחום תפוצה | |
 | |
 | |
הצביון הכחול מתאפיין בזוג קרני-חרוט גליליות וקצרצרות ביותר[3] הנראות כמסמרים או כברגים, והמבנה שלהם אופייני למיני הצביון הגמדי: הקרן צומחת לכיוון מעלה באלכסון ישר לחלוטין, לעיתים עם עקומה קלה ובלתי מורגשת לקדימה.[5] מיקום הקרן הוא בצידי מרכז המצח - צמוד למדי לעיניים. מחצית מהקרן או כרבע ממנה מוסתרת בשערות הסבוכות והארוכות של המצח, ולעיתים הן מוסתרות לחלוטין.[2] בין הקרניים יש מרווח ברור, והמרחק ביניהם זהה כמעט לגמרי בין הבסיס לקצוות - להוציא מקרים שבהם הקרן צומחת בצורת האות "V". העובי של הקרן אחיד ברובו, והיא מסתיימת בשפיץ חד או מעוגל. הקרניים דקיקות מאוד לעומת הצביונים הגדולים והבינוניים בתת-המשפחה. הקרן חלקה לגמרי לעיתים קרובות, או שתהיה בעלת 5 טבעות קטנות בבסיס.[6] בכל האזור הצפוני של התפוצה (בעיקר קניה, טנזניה, צפון קונגו, אוגנדה ודרום סודאן[5]) הנקבות הן חסרות קרניים - מה שמקל על ההבדל ביניהם. באזורים שבהם יש קרניים לנקבות הן קטנות במקצת משל הזכרים.[5]
הפרווה הקצרה של הצביון הכחול בעלת מרקם משי רך ועדין, והיא מורכבת משערות זיפיות וחלקות. השערות שלה צפופות מאוד ביחס למיני הסוג צביון. צבע הפרווה הכללי משתנה על פני הטווח של המין: מאפור צפחה כהה עד חום כהה, חאקי כהה עם גוון שחרחר, וכן סגלגל צפחה בהיר עם ברק כחלחל (בעיקר באזור הגב[2]) שנתן לו את שמו.[3] האזורים העליונים נוטים להתכהות יותר, בניגוד לאזורים התחתוניים שנוטים לאפור כסוף. הגחון, המפשעה, העכוז והגרון לרוב בצבע בהיר משאר הגוף - אפרפר חיוור עד לבן בוהק.[2] סביב הירכיים והעכוז יש בדרך כלל כתם שחור דהוי[5] ומתחתיו כתם אפרפר דהוי, והצבע השחור מתפשט גם לזנב - מה שנראה מאחור כצורת האות "Y" או כ-"}". כתם זה מהווה סימן זיהוי בולט בין צביון כחול לצביון מקסוול. הרגליים בצבע אפרפר בהיר ושחרחר בצדדים ובקדימה ולבנבנות בצידם הפנימי, ולפרטים רבים הרגליים בצבע חום בהיר עם גוון אדמדם.[5] הזנב שחרחר בצידו העליון ולבנבן בצידו התחתון.[2] הפרסות בצבע אפרפר כהה, בהיר או שחרחר.
צבע הראש של הצביון הכחול זהה פעמים רבות לצבע הגוף והוא עלול להיות כהה יותר משאר הגוף. הלחיים לרוב בצבע בהיר יותר - אפרפר בהיר אפרפר צפחה, אפרפר כסוף או חום בהיר דהוי. על מרבית אזור המצח והחרטום ישנו כתם בולט בצבע סגלגל-כחלחל כהה, חום כהה או שחרחר כהה. לצביון הכחול כקרובו אין ציצת שיער במצח כאצל הסוגים צביון וצביון סבכים, אך תחת זאת יש לו לעיתים משטח סבוך של שיער ארוך באזור המצח - בעל מראה דמוי ציץ שיער.[5] השערות ארוכות בעיקר סביב הקרניים, ואין זה נדיר שהמצח יהיה חלק לחלוטין.
הצביון הכחול ניכר גם בזוג קשתות בולטות ודמויות "גבות" מעל העיניים בצבע בהיר של אפרפר, לבנבן או צהבהב קרמי - בניגוד מובהק למצח והחרטום הכהים. עם זאת הקשתות אינן בולטות כאצל צביון מקסוול, ובניגוד לאחרון, לצביון כחול יש רק לעיתים רצועת שיער דהויה שמקיפה את המצח ומסתיימת בקרניים.[5] באזור הלחיים יש לצביון בלוטות ריח גדולות ונפוחות למדי בצבע בהיר,[3] והן אינן בולטות ובהירות כאצל צביון מקסוול. החריץ השחור שעובר במרכזן מעוגל מעט ודמוי קשת, בניגוד לחריצים הישרים של הסוג צביון.[5] האוזניים מתחלקות בין אפרפר כהה או בהיר בצד החיצוני לבנבן-ורדרד בצד הפנימי, וסביב הקצוות יש רצועה של שיער שחור.
לצביון הכחול מבנה גוף מוצק, רזה, וקומפקטי מאוד,[3] ויש לו צוואר רחב וקצר התומך בראש משולש וקטן יחסית. הזווית של הראש אלכסונית יותר ממיני הסוגים האחרים. החרטום שלו דק ומחודד למדי עם לוע קטן, עגלגל וגמיש.[3] האחוריים שלו גבוהות יותר מהאזור הקדמי כתוצאה מהאורך של הרגליים האחוריות, ויחד עם גבו הקמור הוא בעל מראה שפוף ומכווץ.[3] האוזניים שלו קטנטנות ועגלגלות, יש לו עצמות בולטות מעל העיניים, ובנוסף הוא בעל נפיחות הצמודה לתחתית העין שנמצאת במרכזו של שקע רחב. עצמות הלחיים הבולטות שלו נותנות לו לעיתים מראה של סנאי. הזנב שלו בינוני ורחב עם שערות דמויות פלומה, והוא קצר יותר משל צביון מקסוול. הגולגולת של הצביון הכחול קטנה ובעלת חרטום דק יותר לעומת צביון מקסוול.[6] העיניים שלו גדולות באופן ניכר ושחורות,[3] ואפו בינוני בצבע שחרחר-כחלחל או ורוד עם נחיריים רחבים. פרסותיו קטנות וחדות. אין לו בלוטות ריח במפשעה, אך יש לו בלוטות ריח ייחודיות בין הפרסות.[5] הקרניים כאמור עשויות להיות ההבדל העיקרי בין הזכרים לנקבות, והנקבות לרוב גדולות יותר במידות הגוף מהזכרים.[2]
מידות הגוף של הצביון הכחול:[5][6][2]
גובה הכתפיים: 33-28 ס"מ.
אורך הראש והגוף: 75-50 ס"מ.
אורך הקרניים: 5-2 ס"מ.
אורך הזנב: 13-7 ס"מ.
משקל: 6.4-3.5 ק"ג.
צביון הכחול מצוי במזרח, דרום ומרכז אפריקה. תפוצתו משתרעת על פני דרום סודאן, הרפובליקה המרכז אפריקאית, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הרפובליקה של קונגו, גבון, קמרון, ניגריה, גינאה המשוונית, אנגולה, זמביה, מלאווי, טנזניה, קניה, אוגנדה, רואנדה ובורונדי. ישנן אוכלוסיות מבודדות במרכז דרום סודאן (מחוז אקווטוריה המזרחית), מרכז מוזמביק ומזרח זימבבואה ודרום אפריקה (פרובינציות: קוואזולו-נטאל, הכף המזרחי, הכף המערבי). הוא מצוי גם על האיים פמבה, זנזיבר ומאפייה (טנזניה), והאי ביאוקו (גינאה המשוונית). [4]
בית הגידול של הצביון הכחול מגוון ביותר - החל מיערות טרופיים, יערות שפלה, יערות ירוקי-עד, יערות מוצפים, יערות ראשיים, יערות משניים, יערות-חוף, שולי יערות, קרחות יער, ביצות, שיחים וסבך גבוה וצפוף, סוואנות גשומות וגבוהות, אגני ניקוז של נהרות כדוגמת קונגו, זמבזי, אובנג'י, סנגהה, ארובימי, לולבה, לוונגווה, ויערות ומדרונות-הרריים בגבהים של עד 3,000 מטר מעל פני הים.[3][6][4] המין יכול לשרוד גם בשדות ומטעים חקלאיים, ביערות, חורשים ואזורי סבך דלילים, ואפילו בקרבת כפרים ואזורים עירוניים.[4] הוא נמנע מאזורים מדבריים ומסוואנות שיחים-דוקרניות. הטמפרטורות בתחומי מחייתו 30-10 מעלות, וכמות המשקעים הממוצעת היא 10,000-800 מילימטר לשנה.
הצביון הכחול הוא בעל החיים טריטוריאלי הפעיל בעיקר בשחר ובבין הערביים,[3] אך אין זה נדיר לצפות בו בלילה במיוחד במהלך החיזור.[6] הוא מבלה את מרבית הזמן בחיפוש אחר מזון. הזכר והנקבה הם מונגומים (מתרבים עם בן זוג יחיד וקבוע), ואף על פי שבמהלך היום הם מחפשים מזון באופן נפרד בחלקים שונים של הטריטוריה שלהם, הם חוזרים להיות בקרבת בן זוגם מעת לעת.[6] כמו כן הם יכולים לבלות יחדיו את מרבית הלילה או חלקו במנוחה באזורים קבועים. אתרי המנוחה שלהם נמצאים לפעמים בתוך ערימות של עצים, עצים מתים, שורשים גדולים שבולטים מהקרקע או בגזעים חלולים,[2] אך עם זאת את רוב זמן המנוחה הם יבלו באזור פתוח יותר כמו מעל שיחים וגזעים.[6]
הצביון הכחול כאמור הוא בעל חיים נפוץ ביותר. עובדה זאת מיוחסת בחלקה לדרישה המינימלית שלו לבית גידול סבוך והיכולת שלו לשרוד באזורים עם הפרעה אנושית. צפיפות האוכלוסייה עשויה להגיע באזורים מסוימים ל-78 פרטים לקמ"ר.[4] הזוגות המונגומים תופסים לעצמם שטח מינימלי של 0.7 דונם, אך בדרך כלל הם ינסו לתפוס שטח גדול יותר של 4-2.5 דונם.[2] הזכר והנקבה יגנו על שטחם במשותף מצביונים פולשים על ידי תצוגה מאיימת עם הקרניים.[6] בדרך כלל צביון פולש יברח מיד או לאחר עימות קצר, אך לעיתים מתפתח קרב בין הזכרים. הלחימה ביניהם פשוטה למדי - נגיחה בראש עם קרניהם הקטנות, ואף על פי שמדי פעם הם יצאו עם פצעים מהדקירה של הקרניים החדות - לרוב הקרבות מסתיימים ללא פגיעה משמעותית[5] לבד אולי מחתיכות קטנות של שיער שנשרו.
הצביון הכחול מתקשר עם בני מינו חזותית, כימית, גופנית וקולית.[6] התקשורת הקולית כוללת נחירות, נאקות, שריקות, עיטוש, נקישה עם הקרניים על אובייקט, ורקיעה עם הפרסות בקרקע. כל אחד מהקולות מעביר מסרים שונים לפרטים שבאזור: אזהרה מטורפים וסכנות, הרחקה פולש מהטירטוריה, או קריאה לנקבה - בעיקר בעונת הרבייה.[6] התקשורת החזותית מתבטאת בעיקר בהנפת הזנב למעלה החושפת את הצבע הלבן התחתון שלו, וזה לרוב משמש כאזהרה מפני סכנה מיידית.[6] התקשורת הכימית נעשית בעיקר על ידי בלוטות הריח הגדולות שבלסת, והם תוחמים איתם את הטריטוריה על ידי סימון אובייקטים בגבולות, או מסמנים בריח את בן הזוג והצאצאים שלהם.[6] התקשורת הגופנית נעשית בעיקר על ידי ליקוק - במיוחד כאשר הזכר מחזר אחר הנקבה.[6]
גודלו הזעיר של הצביון הכחול הופך אותו לפגיע מאוד למיני טורפים רבים. ביניהם ניתן למנות את הצבועים, הנמרים, חתולים זהובים, זאבים טלואים, חתולי בר, קרקלים, תנינים, בבונים, פיתונים, לטאות כוח, עיטי כתר, עיטים לוחמים, תנים, סרוואלים, זבדים וגחנים.[6][2] על מנת להגן על כמו מטריפה הצביון מסתייע בחוש השמיעה והראייה שלו. ברגע שהצביון מבחין בטורף הוא נותן לרוב קריאת אזהרה שלא המינין באזור, וסגנון האזהרה (שריקה, נחירה או רקיעה) משתנה בהתאם למידת הסכנה.[6] לאחר שהצביון השמיע קריאת אזהרה הוא לרוב "יצלול" במהירות לתוך הצמחייה שסביב. הגפיים האחוריות הארוכות שלו הופכות אותו לקפצן מצוין ומידות גופו הזעירות מאפשרות לו לנוע במהירות בסבך צפוף וסבוך.[3]
הצביון הכחול הוא בעל חיים אוכל פירות באופן כללי, ומלבד זאת הוא ניזון גם מעלים, עשבי תיבול, זרעים, פרחים, נבטים, ניצנים, דגניים, אגוזים, פטריות, בוסר, ביצים וחרקים.[6][3] למרות היותו מעלה גרה, הכרס הקטנה שלו אינה יכולה לקבל מזון רב וזקוקה לתחלופת מזון בקצב מהיר; כתוצאה מכך הוא מעדיף לאכול מזונות עם רמות נמוכות של עמילן, חלבון וסיבים.[6] הצביון הכחול מבלה 76-67% משעות הפעילות שלו בחיפוש אחר מזון.[6] את הפירות, המהווים את חלק הארי של מזונו, הוא מוצא על רצפת היער - לרוב כאלה שנפלו על ידי קופים המאכלסים את האזור. אף על פי שהצביון הכחול אוכל זרעים, הוא אינו מסייע בהפצתם ביער כמינים אחרים מכיוון שהוא לועס את מזונו לגמרי.[6]
.JPG)
הצביון הכחול חי לאורך השנה בזוגות מונוגמים המבלים חלק גדול מזמנם זה לצד זה. אין לעונות השפעה על הרבייה שלהם, והנקבה יכולה להמליט לאורך כל השנה. לאחר ההמלטה של העופר, הזכר עוזב את השטח לתקופה של כחודש[6] - אם כי הוא אינו מתרחק משטחו יתר על המידה, ובמשך זמן זה זכרים אחרים יוכלו להיכנס לטריטוריה לחפש מזון. לאחר חודש הזכר חוזר לשטחו והזכרים מסולקים על ידו מהשטח וחוזר חלילה.[6] ההריון נמשך 216-196 ימים (כ-7.5 חודשים), לאחריהם נולד עופר יחיד בדרך כלל ולעיתים נדירות שניים, והוא מסוגל לרוץ בתוך 20 דקות בלבד לאחר הלידה.[6] העופר שוקל בעת הלידה כ-10% ממשקל גופה של האם - גבוה יחסית למשקל של יונקים אחרים בעת הלידה.[6] לאחר ההמלטה הנקבה מסתירה את העופר בלב סבך השיחים, ובמשך כחודש עד חודשיים העופר נשאר שם ברוב היום, והקשר עם אימו נעשה בעיקר בזמני ההנקה.[6] בסופו של דבר כאשר העופר גדול יותר הוא מתחיל לבלות זמן רב יותר לצד אימו. צבעו של העופר בעת הלידה הוא חום בהיר או אדמוני המשתנה עם הגיל לצבע הבוגרים.[2]
העופרים של הצביון הכחול גדלים ומתפתחים במהירות יחסית. הנקבה מניקה את העופר בחודש הראשון כ-3 פעמים ביום, והיא מפחיתה את ההנקה בהדרגה עד גיל הגמילה.[6] העופר נגמל לאחר 3-2.5 חודשים, והוא לרוב בתקופה זאת כבר פעיל בצורה עצמאית בתוך השטח שנולד בו.[6] הנקבות עוזבות את השטח שנולדו לאחר שנה או שנה וחצי כאשר הן מגיעות לבגרות, ואילו הזכרים יעזבו כאשר הם מגיעים לגודלם המלא - בסביבות שנתיים. בדרך כלל רק עופר אחד נמצא בשטח של ההורים, אולם לעיתים יחיו בשטחם הן העופר החדש והן העופר הגדול יותר שנולד בשנה הקודמת.[6] לאחר הבגרות הצביונים מחפשים לעצמם בן או בת זוג ונשארים יחדיו במשך כל החיים. אף על פי שהצביון הכחול ידוע כבעל חיים מונוגמי, הזכרים עלולים לעיתים להתרבות גם עם נקבות נוספות בניגוד לצביון מקסוול.[6]
תוחלת החיים של הצביון הכחול בשבי 15-10 שנים, והפרט המבוגר ביותר שתועד בשבי היה כמעט בן 16.[6] בטבע תוחלת החיים שלהם קצרה יותר כתוצאה מטריפה, והפרט המבוגר ביותר שתועד היה בן 12. אף על פי שתוחלת החיים ארוכה יותר בשבי, הצביונים הכחולים בשבי נגועים לעיתים בכמה מחלות בכרס.[6]
_Cephalophus_monticola.png)
הצביון הכחול מסווג על ידי IUCN במצב השימור "ללא חשש" (LC), בשל היותו מין המופץ באופן נרחב ביותר עם מספרי אוכלוסייה גדולים ביותר שעומדים על כמה מיליונים;[4] כתוצאה מכך ובאופן יוצא דופן ממרבית הצביונים, מגמת האוכלוסייה שלו יציבה. היכולת שלו לעמוד בפני לחצי ציד ואובדן בית גידול תאפשר לו להסתגל גם לאזורי יער שבהם האוכלוסייה האנושית תגדל, אך למרות השפע והגמישות שלו הוא עלול לסבול מירידה מסוימת בעתיד באזורים שבהם האוכלוסייה האנושית תתרחב מידי. עם זאת, אין זה סביר שירידה זאת תאיים על ההישרדות של המין בעתיד הנראה לעין, כל עוד צפיפות האוכלוסייה האנושית תהיה נמוכה או בינונית[4]
האיום העיקרי על המין הוא ציד נרחב ביותר למטרת בשר בכל המדינות שבטווח תפוצתו, והוא ללא ספק הפרסתן החשוב ביותר מבחינה כלכלית בשוקי הבשר של אפריקה.[4] גודלו ומשקלו הקטן הופכות אותו לקל מאוד לתפיסה ולהובלה ועל כן הוא פופולרי מאוד בקרב הציידים המקומיים בתוך היער ומחוצה לו.[3] איומים אחרים כוללים כריתה של עצי פרי וציד קופים הגורמת לתזונה שלו להיות מצומצמת וקשה להסגה.[3] למרות זאת הצביון הכחול שורד בצורה טובה יותר בפני ציד מאשר צביוני גדולים אחרים, ויתר על כן, בניגוד לרבים מהם הוא משגשג אפילו בבתי גידול ששונו על ידי האדם, ונפוץ גם בקרבת מגורי האדם. חשוב לציין שעם כל זאת אוכלוסיות מקומיות עלולות לרדת או אף להיעלם כתוצאה משני איומים אלה.
הצביון הכחול מצוי במספרים גדולים ויציבים בדרך כלל באזורים מוגנים רבים בטווח שלו. ביניהם ניתן למנות:[4] שמורת החי דג'ה, הפארק הלאומי לובאקה (קמרון), הסנגהה התלת-לאומי והפארק הלאומי מנובו-גונדה סנט פלוריס (הרפובליקה המרכז אפריקנית), הפארק הלאומי מוטה אלן (גינאה המשוונית), הפארק הלאומי לופה והפארק הלאומי גמבה (גבון), הפארק הלאומי נאובאלה-נאדוקי, הפארק הלאומי אודזלה, אגם טקלה-יקואלה, והפארק הלאומי קונקאואטי (קונגו), שמורת אוקאפי, הפארק הלאומי מאיקו, הפארק הלאומי קהוזי-בייגה, הפארק הלאומי סלונגה, הפארק הלאומי גרמבה, הפארק הלאומי וירונגה (קונגו הדמוקרטית), ומלבד זאת עשרות אזורים מוגנים גם בזמביה, טנזניה ודרום אפריקה. הוא מופיע גם בנספח 2 של אמנת וושינגטון מה שאומר שהמסחר במין זה צריך להיות תחת פיקוח.[3]
אומדן האוכלוסייה העולמי לצביון כחול הוא 7 מיליון פרטים נכון לשנת 1999, אם כי סביר להניח שהמספרים גדולים בהרבה.[4]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
