Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סר צ'ארלס טאפר (באנגלית: Charles Tupper; 2 ביולי 1821 - 30 באוקטובר 1915) היה אחד מאבות איחוד קנדה. בתוקף תפקידו כראש ממשלת נובה סקוטיה בין השנים 1864 – 1867, הוא הוביל את המושבה להצטרפות לקנדה. בהמשך הוא כיהן כראש ממשלת קנדה, השישי במניין מאז איחוד קנדה. לתפקידו זה הוא הושבע ב-1 במאי 1896, שבעה ימים לאחר פיזור הפרלמנט של קנדה שכיהן אז. בבחירות שנערכו ב-23 ביוני הוא הובס וב-8 ביולי הוא התפטר מתפקידו. נכון להיום, תקופת כהונתו בת ה-69 ימים היא הקצרה ביותר מכל ראשי ממשלת קנדה לדורותיהם.
 | |||||
| לידה |
2 ביולי 1821 אמהרסט, נובה סקוטיה, קנדה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
30 באוקטובר 1915 (בגיל 94) בקסליהת', אנגליה | ||||
| שם לידה |
Charles Tupper  | ||||
| מדינה | קנדה | ||||
| מקום קבורה |
St. John's Cemetery, Halifax | ||||
| השכלה |
בית הספר לרפואה של אוניברסיטת אדינבורו | ||||
| מפלגה | המפלגה השמרנית של קנדה | ||||
| בת זוג | פרנסס טאפר | ||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
| |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
טאפר נולד בעיירה אמהרסט שבנובה סקוטיה לאביו, הכומר צ'ארלס טאפר ולאמו מרים לוקהארט. הוא התחנך באקדמיית הורטון שבוולפוויל, נובה סקוטיה, ולמד לימודי רפואה באוניברסיטת אדינבורו, שם סיים את לימודיו ב-1843. עד להגיעו לגיל 22 הוא הספיק ליילד 116 תינוקות. הוא עסק ברפואה מעת לעת במהלך הקריירה הפוליטית שלו ושימש כנשיא הראשון של ההתאחדות הרפואית של קנדה. ב-1855 נכנס טאפר לחיים הפוליטיים בנובה סקוטיה כבן חסותו של ג'יימס ויליאם ג'ונסטון. במהלך כהונתו של זה האחרון כראש ממשלת נובה סקוטיה בין השנים 1857 – 1859 ובין השנים 1863 – 1864, שימש טאפר כמזכיר המושבה. ב-1864 החליף טאפר את ג'ונסטון כראש הממשלה. בתפקידו זה הקים טאפר את מערכת החינוך הציבורי במושבה. הוא גם פעל להרחיב את רשת הרכבות של נובה סקוטיה כדי לקדם את התעשייה.
החל מ-1860 נמנה טאפר על תומכי איחוד מושבות צפון אמריקה הבריטית. בהאמינו שאיחוד מיידי של כל המושבות הוא צעד אפשרי, הוא הציע ב-1864 את הקמתו של "האיחוד הימי". עם זאת, נציגי פרובינציית קנדה ביקשו שיתאפשר להם להיות נוכחים בפגישה שנערכה בשארלוטטאון לדיון על הקמת האיחוד הימי כדי להגיש הצעה לאיחוד רחב יותר וכך הייתה ועידת שארלוטטאון לראשונה מבין שלוש הוועידות שסללו את הדרך לאיחוד קנדה. טאפר גם ייצג את נובה סקוטיה בשתי הוועידות הנוספות, וועידת קוויבק, שהתקיימה ב-1864 וועידת לונדון שהתקיימה ב-1866. בנובה סקוטיה ארגן טאפר את "מפלגת האיחוד" כדי להתמודד מול "מפלגת האנטי-איחוד" שאורגנה על ידי ג'וזף האו ובסופו של דבר הנהיג את נובה סקוטיה להצטרפות לאיחוד בהצלחה.
בעקבות חקיקתו של "חוק צפון אמריקה הבריטית", שנחקק ב-1867 ושהיווה את הבסיס החוקי לאיחוד, התפטר טאפר מתפקידו כראש ממשלת נובה סקוטיה והחל את הקריירה הפוליטית הפדרלית שלו. הוא שימש במגוון תפקידים בקבינט בהנהגתו של ג'ון אלכסנדר מקדונלד, כולל נשיא המועצה המלכותית (1872-1870), שר הכנסות הפנים (1873-1872), שר המכס (1874-1873), שר העבודות הציבוריות (1879-1878) ושר הרכבות והתעלות (1884-1879). בתחילה סומן טאפר כיורשו המיועד של מקדונלד, אך עקב דעיכה ביחסים בין השניים, בתחילת שנות השמונים של המאה ה-19 הוא ביקש ממנו להתמנות כנציב העליון (שגריר) של קנדה בלונדון. טאפר התמנה לתפקיד זה ב-1883 וכיהן בו עד 1895, אם כי בין השנים 1887 – 1888 הוא שימש כשר האוצר במקביל להמשך כהונתו כנציב העליון בלונדון.
ב-1895 קרסה ממשלתו של סר מקנזי בוול על רקע משבר בתי הספר במניטובה. כתוצאה מכך דרשו מספר חברים מובילים במפלגה השמרנית את שובו של טאפר לקנדה כדי שימונה כראש הממשלה במקום בוול. טאפר קיבל את ההצעה ושב לקנדה ובמאי 1896 מונה לתפקיד. זמן קצר לפני השבעתו לתפקיד הוכרז על עריכת בחירות כלליות, שבהם הובסה מפלגתו על ידי המפלגה הליברלית בהנהגתו של וילפריד לורייה. טאפר שימש כמנהיג האופוזיציה מיולי 1896 ועד 1900, אז שב ללונדון והתגורר בה עד למותו ב-1915. עם מותו לא נותר בחיים אף אחד מאבות האיחוד. הוא נקבר בהליפקס. ב-2016 הוא נכנס להיכל התהילה הקנדי של הרפואה.
טאפר נולד בעיירה אמהרסט (Amherst) שבנובה סקוטיה, לאביו צ'ארלס טאפר האב ולאמו מרים לאו, לבית לוקהארט. הוא היה צאצא של ריצ'רד וורן, מהאבות העולים שהגיעו לצפון אמריקה במייפלאואר וחתמו על אמנת המייפלאואר. צ'ארלס טאפר האב (1881-1794) היה כומר בכנסייה הבפטיסטית המקומית, מונה לתפקידו זה ב-1817 ובין השנים 1832 – 1836 שימש כעורך "המגזין הבפטיסטי" (Baptist Magazine). הוא היה בקי מאוד בתנ"ך ופרסם מספר פרסומים בנושא.
החל מ-1837, בהיותו בגיל 16, התחנך צ'ארלס טאפר הצעיר באקדמיית הורטון של וולפוויל, שם הוא למד לטינית, יוונית עתיקה וקצת צרפתית. לאחר שסיים את לימודיו ב-1839 הוא בילה זמן מה בניו ברנזוויק ועסק שם בהוראה, ואז עבר לווינדזור שבנובה סקוטיה ובין השנים 1839 – 1840 למד שם רפואה עם דר' אבנעזר פיטץ' הרדינג. לאחר שלווה סכום כסף הוא עבר לסקוטלנד והמשיך את לימודי הרפואה באוניברסיטת אדינבורו וב-1843 קיבל את התואר דוקטור לרפואה. במהלך שהותו באדינבורו נחלשה אמונתו הבפטיסטית ושם הוא שתה לראשונה ויסקי.
ב-1846, בשובו לנובה סקוטיה, הוא ביטל הסדר אירוסים שהיה לו מגיל 17 עם בתו של סוחר עשיר מהליפקס ותחת זאת הוא נשא לאישה את פרנסס מורס, נכדתו של קולונל ג'וזף מורס, ממייסדי אמהרסט. לזוג נולדו שלושה בנים ושלוש בנות. הילדים חונכו על ברכי דתה של אמם, האנגליקניזם וצ'ארלס ופרנסס ביקרו לעיתים קרובות בכנסייה האנגליקנית, אם כי צ'ארלס ביקר מעת לעת בכנסיות בפטיסטיות. טאפר עסק ברפואה בעיירת מגוריו ופתח שם בית מרקחת.
מנהיג המפלגה השמרנית של נובה סקוטיה, ג'יימס ויליאם ג'ונסטון, חבר גם הוא בכנסייה הבפטיסטית וידיד של משפחת טאפר, עודד את צ'ארלס טאפר להיכנס לחיים הפוליטיים. ב-1855 התמודד טאפר מול פוליטיקאי מהמפלגה הליברלית של נובה סקוטיה, ג'וזף האו, במחוז הבחירה קמברלנד על מושב באספת הנבחרים של נובה סקוטיה. בשנים הבאות היה האו יריבו הפוליטי של טאפר.
אף על פי שטאפר זכה במושב באספת הנבחרים, היו הבחירות שנערכו במושבה באותה שנה אסון מבחינתם של השמרנים, כשהליברלים, בהנהגתו של ויליאם יאנג, זכו ברוב גדול. כתוצאה מכך היה יאנג לראש ממשלת נובה סקוטיה.
באספת חברי המפלגה השמרנית שנערכה בינואר 1856, המליץ טאפר לחברי המפלגה על כיוון חדש: עליהם להתחיל ולחזר באופן פעיל אחר המיעוט הקתולי שבמושבה ולחתור לסלילתה של מסילת ברזל. בהבינו שהוא הוביל את המפלגה לבחירות הרות אסון, החליט ג'ונסטון להעביר באופן בסיסי את השליטה במפלגה לטאפר, אף על פי שהוא המשיך לכהן כמנהיג המפלגה. במהלך שנת 1856 הוביל טאפר את מתקפותיה של המפלגה על הממשלה וגרם להאו לכנותו "הצרעה" המכושפת מקמברלנד". בראשית 1857 שכנע טאפר מספר חברים קתולים מהמפלגה הליברלית לחצות את הקווים ולהצטרף למפלגה השמרנית, ובכך הפך את ממשלתו של יאנג לממשלת מיעוט. כתוצאה מכך אולץ יאנג להתפטר בפברואר אותה שנה והשמרנים הרכיבו ממשלה עם ג'ונסטון כראש הממשלה. טאפר מונה להיות מזכיר המושבה (Provincial Secretary).
בנאומו הראשון של טאפר כמזכיר המושבה באספת הנבחרים, הוא הציג תוכנית שאפתנית לסלילת מסילת רכבת. כך פתח טאפר את הציר המרכזי של משנתו הפוליטית: על תושבי נובה סקוטיה (ומאוחר יותר תושבי קנדה) להפחית בחשיבות ההבדלים האתניים והדתיים ביניהם ותחת זאת להתמקד בפיתוח המשאבים הטבעיים של ארצם. הוא הסכים שעם "המכרות הבלתי נדלים" של נובה סקוטיה, היא יכולה להפוך למרכז תעשייתי עצום של החוף המזרחי של אמריקה הצפונית. עד מהרה הוא שכנע את ג'ונסטון לחסל את המונופול של "אגודת הכרייה הכללית" על פעילות הכרייה בנובה סקוטיה.
ביוני 1857 יזם טאפר שיחות עם נציגים מניו ברנזוויק ופרובינציית קנדה בנוגע לסלילת מסילת ברזל אינטר-קולוניאלית. ב-1858 הוא נסע ללונדון כדי להבטיח גיבוי של ממשלת האימפריה הבריטית למיזם. במהלך דיונים אלו הבין טאפר שהקנדים מעוניינים יותר בדיון על איחוד פדרלי, בעוד שהבריטים (שכראש ממשלתם כיהן אז הלורד דרבי) היו שקועים מדי באינטרסים המידיים שלהם. עקב כך, הדיונים על מסילת הברזל לא הניבו שום תוצאה.
עימות מפלג עמד במרכזה של מערכת הבחירות של 1859, כשהקתולים ברובם תמכו בשמרנים והפרוטסטנטים העבירו את תמיכתם לליברלים. טאפר כמעט ולא הצליח לשמור על מושבו. השמרנים הצליחו בקושי רב להיבחר מחדש לשלטון ואף הובסו בהצבעת אי-אמון מאוחר יותר באותה שנה. ג'ונסטון ביקש ממושל נובה סקוטיה, הלורד מולגרייב, לפזר את אספת הנבחרים, אך מולגרייב סירב והזמין את ויליאם יאנג להרכיב ממשלה. טאפר זעם, מחה בפני ממשלת בריטניה וביקש מהם להדיח את מולגרייב.
בשלוש השנים הבאות הוקיע טאפר בפראות את ממשלת הליברלים, בתחילה את יאנג ולאחר מכן את האו שירש את מקומו ב-1860. ב-1863 הגיעו הדברים לידי כך שכשהליברלים הגישו הצעת חוק להגבלת זכות הבחירה, עלה בידם של ג'ונסטון וטאפר לסכל אותה בהצלחה.
באותה תקופה המשיך טאפר לעסוק ברפואה. הוא הקים מרפאה מצליחה בהליפקס, והיה לפקיד הבריאות של העיר. ב-1863 הוא נבחר לנשיא החברה הרפואית של נובה סקוטיה.
בבחירות שנערכו ביוני אותה שנה ניהלו השמרנים מערכה שבמרכזה עמדה סלילת הרכבת והרחבת הנגישות למערכת החינוך הציבורי. השמרנים זכו ברוב גדול וגרפו 44 מתוך 55 המושבים באספת הנבחרים. ג'וונסטון שב לכס ראש הממשלה וטאפר היה שוב למזכיר המושבה. כסימן נוסף לגישתם האנטי-פלגנית של השמרנים, נפתח מחדש באותה שנה, לאחר 20 שנות הפסקה, קולג' דלהוסי כמוסד חילוני ללימודים גבוהים. במאי 1864 פרש ג'ונסטון מהחיים הפוליטיים והתמנה כשופט וטאפר נבחר להיות יורשו כראש ממשלת נובה סקוטיה.
ב-1864 הגיש טאפר הצעת חקיקה שאפתנית בתחום החינוך ויצר מערכת בתי ספר ציבוריים במימון המדינה. ב-1865 הוא הגיש הצעת חוק להטלת מיסוי חובה למימון בתי ספר אלה. בתי הספר הציבוריים הללו היו חילוניים, וכתוצאה מכך מתחו הפרוטסטנטים ביקורת חריפה על טאפר. פרוטסטנטים רבים, במיוחד הבפטיסטים, חשו שטאפר בגד בהם. כדי לשמר את אמונם בו, הוא מינה את איש החינוך הבפטיסטי, תאודור הרדינג ראנד, לתפקיד מפקח החינוך הראשון של נובה סקוטיה. צעד זה עורר דאגה בקרב הקתולים, בהנהגת תומאס-לואיס קונולי, הארכיבישוף של הליפקס, שדרש מימון ממשלתי לבתי הספר הקתוליים. טאפר הגיע עם קונולי לפשרה לפיה בתי הספר הקתוליים יקבלו מימון ממשלתי כל עוד לימודי הדת יערכו לאחר שעות הלימודים.
כדי לקיים את הבטחתו להרחבת רשת הרכבות, מינה טאפר ב-1864 את סנדפורד פלמינג לתפקיד המהנדס הראשי של חברת הרכבות של נובה סקוטיה כדי להרחיב את המסילה מטרורו לפיקטו לנדינג. בינואר 1866 הוא חתם עם פלמינג על חוזה להשלמת הקו לאחר שקצב העבודה של הקבלנים המקומיים היה איטי מדי. אף על פי שהחלטה זו הייתה שנויה במחלוקת, כתוצאה מכך הושלמה סלילת הקו במאי 1867. סלילתו של קו שני, מאנאפוליס רויאל לווינדזור, התנהלה בתחילה באיטיות, אך בסופו של דבר הושלמה ב-1869 על ידי חברה פרטית.
ערך מורחב – איחוד קנדהבמערכת הבחירות של 1859 בנובה סקוטיה לא היה טאפר מעוניין להתחייב לרעיון של איחוד עם שאר מושבות צפון אמריקה הבריטית. בכל אופן, ב-1860 הוא שקל מחדש את עמדתו. טאפר התווה את עמדתו החדשה בהרצאה שקיים בסנט ג'ון, ניו ברנזוויק שכותרתה הייתה: "המצב הפוליטי בצפון אמריקה הבריטית". כותרת זו הייתה מחווה לדוח שהוגש ב-1838 על ידי מי שכיהן אז כמושל פרובינציית קנדה, הלורד דורהם, שנשא כותרת דומה ובהרצאה העריך טאפר את מצבן של המושבות בשני העשורים שחלפו מאז דוח דורהם. אף על פי שטאפר התעניין בהשלכות הכלכליות האפשריות של איחוד עם שאר המושבות, החלק העיקרי של הרצאתו נגע למקומה של צפון אמריקה הבריטית כחלק מהאימפריה הבריטית. לאחר ששוכנע במהלך מסעו ללונדון ב-1858 שהפוליטיקאים הבריטים לא מעוניינים להקדיש תשומת לב למושבות קטנות כמו נובה סקוטיה, טען טאפר שנובה סקוטיה ומושבות אחרות השוכנות על חוף האוקיינוס "לא יוכלו אף פעם לקוות לתפוס עמדה משפיעה או חשיבות אלא רק באמצעות יצירת קשר עם אחותם הגדולה קנדה". לפיכך הציע טאפר ליצור את "אמריקה הבריטית" ש"תשתרע מהאוקיינוס האטלנטי עד האוקיינוס השקט ושתוך כמה שנים תפגין כלפי העולם את קיומו של ארגון רחב ובעל עוצמה, שבו יתקיימו מוסדות בריטיים, שותפות עם בריטניה והלכי רוח בריטיים, הקשורים ללא צל של ספק עם המלוכה הבריטית".
עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית ב-1861 הביע טאפר את חששו שהאיחוד המנצח יפנה צפונה ויכבוש את מושבות צפון אמריקה הבריטית. חשש זה גרם לו להגביר את מחויבותו לרעיון האיחוד, שאותו הוא ראה כעת כצעד הגנתי חיוני לטובתן של מושבות בריטניה כנגד תוקפנות אמריקאית. מאחר שהוא סבר שאיחוד מלא של המושבות יהיה בלתי אפשרי למשך שנים רבות, הוא הציע תחת זאת ב-28 במרץ 1864 "איחוד ימי" שיאחד את המושבות השוכנות על חוף היום כהכנה לאיחוד צפוי עם פרובינציית קנדה. כינוס ועידה שתדון על האיחוד המוצע של נובה סקוטיה, ניו ברנזוויק ואי הנסיך אדוארד נקבע לספטמבר אותה שנה בשארלוטטאון, בירת אי הנסיך אדוארד.
טאפר הופתע לטובה כאשר ראש ממשלת פרובינציית קנדה, ג'ון אלכסנדר מקדונלד ביקש שיתאפשר לו להיות נוכח בוועידה. הוועידה, שבראשה ישבו במשותף טאפר עצמו וראש ממשלת ניו ברנזוויק, סמואל לאונרד טילי, קידמה בברכה את הנציגות הקנדית וביקשה מהם להצטרף לוועידה. הוועידה נחלה הצלחה רבה ונוסח בה הסכם עקרוני על איחוד בין ארבע המושבות.
וועידת קוויבק התקיימה ב-10 באוקטובר אותה שנה בקוויבק סיטי כהמשך לוועידת שארלוטטון כשניופאונדלנד משמשת בה כמשקיפה. טאפר עמד בראש המשלחת מנובה סקוטיה. הוא תמך בהקמת איחוד בתי המחוקקים של המושבות, כלומר קיומו של פרלמנט אחד בלבד. עם זאת, הנציגים הקנדים צרפתים לוועידה, שהבולטים מבניהם היו ז'ורז'-אטיין קרטייה ואקטור-לואי לנגוון, שהתנגדו בחריפות לרעיון. טאפר הטיל את כל כובד משקלו לקידום הצעתו של מקדונלד לאיחוד פדרלי, שבמסגרתו תמשיך כל אחת מהמושבות לקיים את המועצה המחוקקת שלה, במקביל לרשות מחוקקת מרכזית שתהייה אחראית על נושאים בעלי עניין משותף. טאפר דחף לקיומו של ממשל מרכזי כעדיפות שנייה על פני גוף מחוקק מרכזי בעל סמכויות מוחלשות. הוא חש, בכל אופן, שעל המועצות המחוקקות המקומיות לשמר את היכולת שלהן להטיל מיסוי על משאביהן הטבעיים.
מתוך דאגה לשליטה של פרובינציית קנדה על הפרלמנט המאוחד, הסכים טאפר בסופו של דבר לנוסחה שלפיה הממשלה הפדרלית תשלוט במערכת המכסים בתמורה לסובסידיה בסכום של 80 סנט לשנה לכל אחד מתושבי נובה סקוטיה. העסקה הוכחה בסופו של דבר כבלתי משתלמת עבור נובה סקוטיה, שבאופן היסטורי קיבלה את רוב ההכנסות הממשלתיות שלה מגביית מכסים וכתוצאה מכך היא נכנסה לאיחוד עם גירעון.
אף על פי שבוועידת קוויבק ביצע טאפר ויתורים רבים, הוא סבר שיעלה בידו לשכנע את תושבי נובה סקוטיה שהעסקה תשתלם עבורם. לפיכך הוא היה מופתע כאשר העסקה שהושגה בקוויבק זכתה לביקורת רחבה במושבה. מנהיג האופוזיציה, אדמס ג'ורג' ארצ'יבלד, היה החבר היחיד של המפלגה הליברלית של נובה סקוטיה שתמך באיחוד. ראש הממשלה לשעבר, ג'וזף האו, ארגן כעת את "מפלגת האנטי-איחוד" והדעות נגד האיחוד היו כה חזקים עד שטאפר החליט לדחות את ההצבעה על שאלת האיחוד בשנה שלמה. כעת ארגן טאפר קבוצת תומכי איחוד ל"מפלגת האיחוד" כדי לקדם את הרעיון.
באפריל 1866 השיג טאפר תמיכה של המועצה המחוקקת של נובה סקוטיה באיחוד על ידי הבטחה שבוועידת לונדון הקרבה הוא ידון על מסמך 72 העקרונות.
ג'וזף האו החל להריץ מערכה בבריטניה לשנות את דעת הקהל שם כנגד האיחוד המוצע. לפיכך, כאשר הגיע טאפר לבריטניה, הוא החל מיד להריץ מערכה נגדית ושיגר עלונים ומכתבים לעורכי העיתונים שסתרו את טענותיו של האו.
אף על פי שטאפר ניסה לדון על מסמך 72 העקרונות כפי שהבטיח, לא עלה בידו להשיג שינויים משמעותיים. השינוי העיקרי היחיד שעליו הוסכם בוועידת לונדון לא היטיב עם נובה סקוטיה – האחריות על תחום הדיג, שעל פי הסכם אמור היה להיות באחריות פדרלית משותפת של הפרובינציות, הפך להיות בתחום אחריותו הבלעדית של הממשל הפדרלי.
בעקבות קבלת "חוק צפון אמריקה הבריטית" על ידי הפרלמנט הבריטי לאחר ועידת לונדון, שב טאפר לנובה סקוטיה כדי להתחיל בהכנות לביצוע האיחוד, שנכנס לתוקף ב-1 ביולי 1867 ושלושה ימים אחר כך הוא העביר את ראשות הממשלה להיירם בלנצ'רד.
כאות כבוד לחלק שלקח בתהליך האיחוד הוענק לטאפר ב-1867 התואר עמית מסדר האמבט.
הבחירות הראשונות לבית הנבחרים החדש נערכו בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1867. טאפר התמודד מטעם מחוז הבחירה של קמברלנד וניצח. עם זאת, הוא היה המועמד היחיד מבין תומכי האיחוד מנובה סקוטיה שזכה במושב בפרלמנט, כשג'וזף האו ומתנגדי האיחוד זכו בכל שאר מחוזות הבחירה בפרובינציה.
כבעל ברית של מקדונלד ושל המפלגה הליברלית-שמרנית, היה מצופה שטאפר יקבל תפקיד בקבינט הראשון. עם זאת, כאשר נקלע מקדונלד לקשיים בהרכבת הקבינט, פינה טאפר את מקומו לטובת אדוארד קני. טאפר פתח מרפאה באוטווה ונברח כנשיא הראשון של ההתאחדות הרפואית הקנדית, תפקיד בו הוא כיהן עד ל-1870.
בבחירות שנערכו בנובמבר 1867 בפרובינציה של נובה סקוטיה הובס תומך האיחוד היירם בלנצ'רד על ידי מנהיג מתנגדי האיחוד, ויליאם אננד. על בסיס חוסר האהדה הציבורית בנובה סקוטיה כלפי רעיון האיחוד, נסע ג'וזף האו ב-1868 ללונדון כדי לנסות ולשכנע את ממשלת בריטניה (אז בראשותו של הלורד דרבי והחל מפברואר בראשותו של בנג'מין דיזראלי) לאפשר לנובה סקוטיה לפרוש מן האיחוד. טאפר נסע ללונדון בעקבותיו של האו והצליח לשדל פוליטיקאי בריטים להתנגד לאפשרות זו.
בעקבות הצלחתו בלונדון, הציע טאפר להאו הצעת פיוס. בתמורה להסכמתו של האו לחדול מהתנגדותו לאיחוד, יחברו השניים כבעלי ברית שיגנו על האינטרסים של נובה סקוטיה במסגרת האיחוד. האו הסכים להצעה ובינואר 1869 הוא התמנה כחבר בקבינט הפדרלי בתורך נשיא המועצה המלכותית הקנדית.
עם פרוץ מרד הנהר האדום (אנ') ב-1869 נחרד טאפר לשמוע שבן זוגה של בתו אמה הוחזק כבן ערובה על ידי לואי ריאל והמורדים. הוא מיהר לאזור כדי לחלץ את חתנו.
בשנה שלאחר מכן התדרדרה בריאותו של האו וטאפר נכנס במקומו כחבר הקבינט וביוני 1870 החליף אותו כנשיא המועצה המלכותית.
השנה שלאחר מכן עמדה בסימן הסכסוך עם ארצות הברית בנוגע לגישתה לשטחי הדיג באוקיינוס האטלנטי. טאפר היה סבור שעל בריטניה להגביל את גישתם של האמריקאים לשטחי הדיג כדי שעמדתה במשא ומתן תהיה מתוך מעמד של כוח. כאשר נסע מקדונלד כדי לייצג את האינטרסים הקנדיים בדיונים שהובילו להסכם וושינגטון שנחתם ב-1871, שימש טאפר כאיש הקשר שלו עם הקבינט.
ב-19 בינואר 1872 סיים טאפר את שירותו כנשיא המועצה המלכותית ותחת זאת התמנה כשר להכנסות הפנים (Minister of Inland Revenue).
במהלך הבחירות הכלליות שהתקיימו באותה שנה הוביל טאפר את המערכה של המפלגה הליברלית-שמרנית בנובה סקוטיה. מאמציו נשאו פרי ואף אחד ממתנגדי האיחוד מהפרובינציה לא הצליח להיכנס לפרלמנט הפדרלי ו-20 מתוך 21 נציגי הפרובינציה היו מהמפלגה הליברלית-שמרנית. שנה לאחר מכן שינתה המפלגה את שמה ל"מפלגה השמרנית".
בפברואר 1873 סיים טאפר את תפקידו כשר להכנסות פנים ותחת זאת מונה כשר המכס ובתפקידו זה הוא נחל הצלחה בהנהגת שיטת המדידות והמשקלות הבריטית כשיטה אחידה בכל המושבות באיחוד הקנדי.
בתפקיד זה לא החזיק טאפר לזמן רב, שכן באותה שנה נקלעה ממשלת מקדונלד למשבר קשה עקב "השערורייה הפסיפית" (אנ'). בנובמבר נאלצה הממשלה להתפטר ובמקומה הוקמה ממשלה בראשותו של מנהיג המפלגה הליברלית, אלכסנדר מקנזי.
טאפר לא היה מעורב בשערורייה הפסיפית, אך בכל מקרה הוא המשיך להעניק את תמיכתו למקדונלד ולעמיתיו מהמפלגה השמרנית הן לפני בחירות 1874 והן לאחריהן. מבחינתם של השמרנים היו בחירות אלה הרות אסון ובנובה סקוטיה היה טאפר אחד משני נציגי המפלגה היחידים שהצליחו להיבחר לפרלמנט הפדרלי.
אף על פי שמקדונלד המשיך לכהן כמנהיג המפלגה, לקח כעת טאפר חלק מרכזי יותר בהנהגת המפלגה והוא הסתמן כמי שעומד לרשת את מקדונלד. הוא הוביל את התקפות השמרנים על ממשלת מקנזי במהלך כל כהונת הפרלמנט. ממשלת מקנזי ניסתה לשאת ולתת על הסכם סחר חופשי עם ארצות הברית שיחליף את ההסכם ההדדי בין שתי המדינות שבוטל על ידי ארצות הברית ב-1864. כאשר התברר כי לא עולה בידו של מקנזי להשיג את ההסכם, החל טאפר לנקוט בגישה פרוטקציוניסטית והיה לתומך של "המדיניות הלאומית" (National Policy) שהייתה לחלק ממצע השמרנים ב-1876. בכנותו של טאפר במעברו לגישה הפרוטקציוניסטית הוטל ספק באותה עת, אך על פי סיפור שאמינותו מוטלת בספק, כאשר התעמת טאפר עם שר האוצר, ריצ'רד ג'ון קרטרייט, ב-1876, הוא התכונן לתמוך במדיניות של סחר חופשי במידה וקרטרייט היה מכריז שהליברלים שינו את גישתם וכעת הם תומכים בפרוטקציוניזם.
טאפר גם מתח ביקורת חריפה על גישתו של מקנזי בנוגע למערכת הרכבות וטען שהשלמת סלילתה של מסילת קו הרכבת הקנדית הפסיפית (אנ'), שהייתה אמורה לקשר את קולומביה הבריטית, שהצטרפה לאיחוד ב-1871, עם שאר חלקיה של קנדה, צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות של הממשלה. עמדה זו הייתה גם היא לחלק עיקרי במצע המפלגה השמרנית.
כמו בהזדמנויות קודמות בהן לא כיהן בממשלה, היה אז טאפר פעיל יותר בתחום הרפואה בשנות שיבתו באופוזיציה, אף על פי שבתקופה זו הוא הקדיש באופן יחסי פחות מזמנו לתחום.
במהלך מערכת הבחירות של 1878 הוביל טאפר שוב את המערכה של השמרנים בנובה סקוטיה. בהנהגתו של מקדונלד ניצחו השמרנים ברוב סוחף ובפרלמנט שנבחר יוצגה המפלגה על ידי 16 נציגים מנובה סקוטיה מתוך 21.
בממשלה החדשה שהוקמה ב-17 באוקטובר כיהן טאפר כשר העבודות הציבוריות. בראש מעייניו הייתה השלמת מסילת הברזל הקנדית פסיפית, שאותה הוא ראה כ"דרך המלך האימפריאלית חוצת יבשת אמריקה שכולה תיסלל על אדמה בריטית". גישה זו סימנה שינוי בעמדתו. אף על פי שמאז ומתמיד הוא טען שהשלמת המסילה צריכה להיות בעדיפות עליונה של הממשלה, כאשר הוא ישב באופוזיציה הוא טען שהמיזם צריך לעבור לידיים פרטיות וכעת, מששב לממשלה, הוא טען שהממשלה צריכה לקחת לידיה את השלמת המיזם, בין השאר בשל אמונתו שהמגזר הפרטי לא יכול להשלים את הסלילה על רקע המיתון שקנדה חוותה במהלך שנות השבעים.
במאי 1879 החליט מקדונלד שהשלמת מסילת הברזל היא בעדיפות כה עליונה ויצר משרת שר חדשה שנושאה יתמקד ברכבות ובתעלות ולתפקיד זה מינה את טאפר.
המוטו של טאפר כשר הרכבות והתעלות היה "לפתח את המשאבים שלנו" (Develop our resources). הוא הכריז: "תמיד סברתי שהמטרה העליונה, בכל מדינה, ובמיוחד במדינה חדשה, היא למשוך אליה קפיטליסטים רבים ככל האפשר".
בקיץ אותה שנה נסע טאפר ללונדון כדי לנסות ולשכנע את ממשלת בריטניה (אז בראשותו של בנג'מין דיזראלי בתקופת כהונתו השנייה כראש הממשלה) לתת ערבות למכירתן של איגרת חוב למימון בניית המסילה. הדבר לא עלה בידו, אם כי הוא הצליח לרכוש 50,000 טונות של פסי פלדה במחירי מציאה. ידידו הוותיק של טאפר, סנדפורד פלמינג, פיקח על סלילת המסילה, אך חוסר יכולתו לדאוג לעלויות נמוכות גרמה למחלוקת פוליטית וטאפר נאלץ להעבירו מתפקידו כמהנדס הראשי של המיזם במאי 1880.
ב-1879 הוענק לטאפר התואר אביר מפקד של מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש.
ב-1880 פנה לטאפר ג'ורג' סטפן בשם סינדיקט שהוא ייצג וביקש ממנו שיאפשר לו לקחת על עצמו את סלילת הקו. כשנוכח טאפר שהסינדיקט של סטפן יכול לעמוד במשימה, הוא שכנע את חברי הקבינט לגבות את התוכנית בפגישה שהתקיימה ביוני 1880 ויחד עם מקדונלד הוא ניהל משא ומתן עם הסינדיקט באוקטובר. הסינדיקט החל בבנייה בפברואר 1881.
בשנים הבאות היה טאפר לתומך הבולט ביותר של בניית המסילה במהלך התחרות שהייתה לה עם "רכבת המטענים הגדולה" (Grand Trunk Railway). בדצמבר 1883 הוא פעל לחלץ את מיזם הרכבת הקנדית הפסיפית מצרות לאחר שהוא נקלע לקשיים פיננסיים ושכנע את מפלגתו ואת הפרלמנט לקבל על עצמם את התוכנית.
בנוסף לפועלו להשלמת סלילת הקו, טאפר גם ניהל את קווי הרכבת בכל הפרובינציות. זמן קצר לאחר שמונה לתפקידו ב-1879, הוא אילץ את חברת הרכבת האינטר-קולוניאלית להוריד את מחירי הובלת הסחורות שלה עקב תרעומת שהושמעה מצידם שהגורמים העסקיים בפרובינציות הימיות. לאחר מכן הוא הכריח את חברת "רכבת המטענים הגדולה" למכור את הקו שלה לריווייר דו לופ (Rivière-du-Loup) לחברת הרכבת האינטר-קולוניאלית כדי להשלים את הקישור בין הליפקס לבין נתיב המים סנט לורנס. הוא גם סירב לתת לחברת הרכבת הקנדית הפסיפית את זכויות ההפעלה של הרכבת האינטר-קלוניאלית, אם כי הוא שכנע אותם לבנות קו קצר בין הליפקס לבין סנט ג'ון.
בתחום התעלות, תקופת כהונתו של טאפר בשר הרכבות והתעלות בולטת בשל סכומי הכספים הרבים שהוצאו על הרחבת תעלת ולנד ועל העמקת נתיב המים סנט לורנס.
ב-1879 התפתח קרע ביחסים בין טאפר לבין מקדונלד בנוגע לסנדפורד פלמינג שטאפר תמך בו, אך מקדונלד ביקש להעבירו מתפקידו כמהנדס הראשי של חברת קו הרכבת הקנדית פסיפית. המחלוקת בין השניים יושבה באופן חלקי והם הצליחו לעבוד בשיתוף פעולה במהלך המשא ומתן עם הסינדיקט של ג'ורג' סטפן ב-1880, אך השניים לא היו עוד קרובים זה לזה כמו לפני כן וטאפר כבר לא סומן כיורשו בכוח של מקדונלד. בראשית 1881 היה טאפר נחוש בדעתו לפרוש מהקבינט. במרץ אותה שנה הוא ביקש ממקדונלד למנותו לתפקיד הנציב העליון (שגריר) קנדה בלונדון. בתחילה סירב מקדונלד לבקשה ולתפקיד מונה אלכסנדר טילוק גאלט.
במערכת הבחירות של 1882 ניהל טאפר את המערכה רק בנובה סקוטיה, בניגוד למערכות בחירות אחרות בהן הוא היה פעיל בכל רחבי קנדה. בבחירות אלו הוא נחל שוב הצלחה והשמרנים זכו ב-14 מתוך 21 המושבים של נובה סקוטיה. בחירות אלו היו גם משמעותיות במיוחד עבורו באופן אישי, שכן הוא זכה לראות את בנו צ'ארלס היברט טאפר, נבחר מטעם מחוז הבחירה של פיקטו.
במאי 1883 יצא טאפר ללונדון כדי לכהן כנציב העליון של קנדה שם ללא שכר, אם כי הוא עדיין לא התפטר מתפקידו המיניסטריאלי. אך עד מהרה הוא ספג ביקורת על כך שקיים ניגוד אינטרסים בין שתי המשרות ובמאי 1884 הוא התפטר מהקבינט ומבית הנבחרים והיה לנציב עליון במשרה מלאה ובשכר.
במהלך תקופת כהונתו כנציב העליון הגן טאפר במרץ על זכויותיה של קנדה. אף על פי שהוא לא היה נציגה של קנדה במלוא מובן המילה, הוא ייצג אותה בוועידת פריז של 1883, שם הוא היה במחלוקת גלויה עם המשלחת הבריטית. ב-1884 הותר לו לנהל משא ומתן לחתימת הסכם מסחרי בין קנדה לבין ספרד.
טאפר עסק בקידום תנועת ההגירה לקנדה וקיים מספר סיורים בכמה מארצות אירופה כדי לעודד את אזרחיהן להגר לקנדה. בדוח שפורסם ב-1883 הובעו דברי תודה על פועלו:
כמי שניהל את ההגירה מהממלכה המאוחדת וכן מהיבשת, הייתה עבודתו רבת ערך. במיוחד בהקשר של הסידורים נעשו על ידו ביבשת ובאירלנד. הנציב העליון של קנדה, סר צ'ארלס טאפר, קיבל סיוע במהלך השנים האחרונות מאותם סוכני ההגירה של המחלקה בממלכה המאוחדת כמו ב-1882, קרי מר ג'ון דייק, ליברפול; מר תומאס גרהאם, גלאזגו; מר צ'ארלס פוי; בלפאסט; מר תומאס קונולי, דבלין ומר ג' ו' דאון, בריסטול. ביבשת האירופאית המשיך דר' אוטו האן מרויטלינגן לפעול כסוכן בגרמניה.
ב-1883 שכנע טאפר את ממשלתו של ויליאם גלאדסטון לאפשר יבוא בקר מקנדה לבריטניה, למרות האיסור לייבא בקר מיבשת אמריקה עקב חשש למחלות, וזאת מתוך ידיעה שהבקר הקנדי לא היה נגוע במחלות.
בין שאר משימותיו של טאפר כנציב העליון נמנו: יצירת קשר בין יצואנים קנדים לבין יבואנים בריטים; השגת הלוואות לממשלת בריטניה לצורך מימון סלילת הקו הקנדי פסיפי; סיוע בארגון התערוכה הקולוניאלית וההודית של 1886; הסדרת סובסידיה עבור ספינת דואר מוונקובר, קולומביה הבריטית אל המזרח הרחוק; שתדלנות לטובת הקמת כבל בריטי-פסיפי לאורך קווי כבל הטלגרף הטרנסאטלנטי והפעלת ספינות קיטור טרנסאטלנטיות מהירות יותר.
טאפר נכח בכנס הייסוד של "ליגת הפדרציה האימפריאלית" (Imperial Federation League) ביולי 1884, שם הוא טען כנגד ההחלטה שעל פיה האפשרויות היחידות שהיו פתוחות עבור האימפריה הבריטית הן פדרציה אימפריאלית או התפוררות. טאפר האמין שצורה של פדרציה מוגבלת היא אפשרית ורצויה.
ב-1884 נבחר כראש ממשלת נובה סקוטיה הליברל ויליאם סטיבנס פילדינג ובמערכת הבחירות בה הוא נבחר הוא הדגיש את שאיפתו להוביל את נובה סקוטיה אל מחוץ לאיחוד. בשל כך, ב-1886 פנה מקדונלד לטאפר וביקש ממנו לשוב לקנדה כדי להיאבק במתנגדי האיחוד. בינואר 1887 שב טאפר לקנדה כדי להצטרף לממשלתו של מקדונלד ומונה לתפקיד שר האוצר בעודו ממשיך לכהן כנציב העליון בלונדון.
במערכת הבחירות הכלליות של 1887 הציג טאפר שוב לתושבי נובה סקוטיה את הטיעונים בעד האיחוד ושוב השמרנים זכו ב-14 מתוך 21 המושבים של נובה סקוטיה בבית הנבחרים הפדרלי.
במהלך השנה בה שימש כשר האוצר המשיך טאפר להחזיק במחויבותה של הממשלה לפרוטקציוניזם ואף הרחיב את הגישה הזאת לתעשיות הברזל והפלדה. באותה עת היה טאפר משוכנע שקנדה ערוכה ומוכנה לעבור לשלב השני בהתפתחות התעשייתית שלה. כחלק מכך הוא הציע לפתח תעשיית ברזל גדולה כתמריץ למניעת פרישתה של נובה סקוטיה מהאיחוד.
מעמדו המיוחד של טאפר כשר האוצר תוך שבמקביל הוא ממשיך לכהן כנציב העליון בלונדון הועיל לו מאוד כאשר פרץ משבר ביחסי ארצות הברית-קנדה. ב-1885 ביטלה ארצות הברית את הפסגה הנוגעת לזכויות הדיג בהסכם וושינגטון משנת 1871 וממשלת קנדה התנקמה בדייגים אמריקאים על בסיס פירוש צר להסכם משנת 1818. כנציב העליון בלונדון הפעיל טאפר לחצים על ממשלת בריטניה (אז בראשותו של הלורד סולסברי) שתעמוד איתנה להגנת זכויותיה של קנדה. כתוצאה מכך מונתה ב-1887 ועדה משותפת כשטפאר היה אחד משלושת הנציגים הבריטים שניהלו את המשא ומתן עם האמריקאים. סולסברי בחר בג'וזף צ'מברלין כאחד הנציגים הבריטים. ג'ון תומפסון שימש כיועץ המשפטי של המשלחת הבריטית. במהלך הדיונים הלין מזכיר המדינה של ארצות הברית, תומאס בייארד, על כך ש"מר צ'מברלין ויתר על השליטה על הדיונים לטובתו של סר צ'ארלס טאפר, שהתייחס לשאלות שעלו על בסיס הדרישות של הפוליטיקה הקנדית". כתוצאה מדיוני הוועדה נחתם הסכם וושינגטון של 1888 שבו הוכנסו ויתורים לטובתה של קנדה שבסופו של דבר נדחו על ידי הסנאט של ארצות הברית. אף על פי כן, למרות שההסכם נדחה, עלה בידיה של הוועדה לפתור את הסכסוך.
עם תום דיוני הוועדה, החליט טאפר לשוב ללונדון כדי שיוכל שוב להיות נציב עליון במשרה מלאה. מקדונלד ניסה לשכנעו להישאר באוטווה. במהלך המשבר הפוליטי שהתרחש סביב למרד הצפון-מערבי של 1885, התחייב מקדונלד למנות את סר הקטור-לואי לונגויין כיורשו. כעת אמר מקדונלד לטאפר שהוא מוכן להפר את הבטחתו ולמנות אותו כיורשו. טאפר לא השתכנע וב-23 במאי 1888 התפטר מתפקידו כשר האוצר ושב ללונדון.
בהשתדלותו של ג'וזף צ'מברלין הוענק לטאפר ב-13 בספטמבר 1888 התואר ברונט בשל עבודתו בוועדה המשותפת.
ב-1889 התגברו המתחים בין ארצות הברית לבין קנדה כאשר ארצות הברית אסרה על קנדים לצוד כלבי ים בים ברינג כחלק מהסכסוך בין ארצות הברית לבין בריטניה. טאפר נסע לוושינגטון די. סי. כדי לייצג שם את האינטרסים הקנדיים במהלך הדיונים ונוכחותו שם גרמה למבוכה לדיפלומטים הבריטים.
כאשר ב-1890 ניהל מזכיר המושבה של ניופאונדלנד, רוברט בונד, משא ומתן על שטחי הדיג עם ארצות הברית, שטאפר חש שהדבר מנוגד לאינטרסים של קנדה, הוא שכנע בהצלחה את ממשלת בריטניה (אז בראשותו של הלורד סולסברי בכהונתו השנייה) לדחות את ההסכם.
טאפר המשיך להיות פעיל בפוליטיקה במהלך כהונתו כנציב העליון בלונדון, מצב שהיה שנוי במחלוקת, שכן באופן מסורתי מצופה מדיפלומטים להיות בעלי עמדה נייטרלית. במערכת הבחירות של 1891 הוא שב לקנדה כדי לקדם את "המדיניות הלאומית" של השמרנים. יורשו בתפקיד הנציב העליון, דונלד סמית', הצליח להפוך את משרת הנציב העליון לבלתי מפלגתית.
טאפר המשיך להיות פעיל בליגה האימפריאלית הפדרלית, אם כי לאחר 1887 התפלגה הליגה על רקע סוגיית תרומתן הביטחונית של המושבות להגנת האימפריה. כתוצאה מכך פורקה הליגה ב-1893 והיו כאלה שהאשימו בכך את טאפר.
בנוגע לאימפריה הבריטית, קידם טאפר את מערכת הסחר ההדדי המועדף. בסדרה של מאמרים שפורסמו במגזין "המאה ה-19" (The Nineteenth Century) בשנים 1891 ו-1892, גינה טאפר את הגישה שקנדה צריכה להוריד באופן חד-צדדי את המכסים על סחורות בריטיות. תחת זאת, הוא טען שהפחתת מכסים שכזו צריכה להתבצע רק כחלק מהסכם סחר רחב יותר שבמסגרתו יופחתו גם המכסים על מוצרים קנדים.
ב-1891 מת סר ג'ון אלכסנדר מקדונלד ונפתחה האפשרות שטאפר יחליפו כראש ממשלת קנדה, אך טאפר נהנה מחייו בלונדון והחליט שלא לשוב לקנדה. תחת זאת הוא המליץ שלתפקיד ימונה ג'ון תומפסון.
בדצמבר 1894 מתן ג'ון תומפסון באופן פתאומי בעודו מכהן כראש הממשלה. רבים ציפו שהמושל הכללי של קנדה, הלורד אברדין, יזמין את טאפר לשוב לקנדה ולקחת על עצמו את תפקיד ראש הממשלה. עם זאת, אברדין לא חיבב את טאפר ותחת זאת הוא הזמין את סר מקנזי בוול להחליף את תומפסון כראש הממשלה.
האתגר הגדול ביותר שניצב לפני בוול כראש הממשלה היה שאלת בתי הספר במניטובה. המפלגה השמרנית הייתה מפולגת על השאלה כיצד לטפל בסוגיית בתי הספר במניטובה, וכתוצאה מכך, ב-1 בינואר 1896 התפטרו שבעה שרים מהקבינט ודרשו את שובו של טאפר. בשל כך נאלצו בוול ואברדין להזמין את טאפר להצטרף לקבינט וב-15 בינואר מונה טאפר כמזכיר המדינה של קנדה (השר הממונה על הקשר עם ממשלת בריטניה), מתוך הבנה שהוא יהיה ראש הממשלה עם פיזורו של הפרלמנט שכיהן אז.
בשובו לקנדה נבחר טאפר לפרלמנט כנציג מחוז הבחירה של קייפ ברטון בבחירות ביניים שנערכו בפברואר 1896. בנקודת זמן זו, טאפר היה טאפר ראש הממשלה דה פקטו, אם כי באופן רשמי היה בוול עדיין ראש הממשלה.
עמדתו של טאפר בנוגע לחוק בתי הספר של מניטובה הייתה שלצרפתים קתולים במניטובה הובטחה הזכות לקבלת מימון ממשלתי לבתי ספר קתולים צרפתיים על פי החוק שחוקק ב-1870. לפיכך, אף על פי שבאופן אישי הוא התנגד לקיומם של בתי ספר כאלה במניטובה, הוא האמין שעל הממשלה לקיים את התחייבויותיה ולפיכך התנגד לחוק בתי הספר במניטובה שהציע דלתון מקרתי. הוא המשיך להחזיק בדעתו גם לאחר שהחוק אושר על ידי הוועדה השיפוטית של המועצה המלכותית.
ב-1895 פסקה הוועדה השיפוטית שהממשלה הפדרלית בקנדה יכולה להעביר חקיקה שתבטל את חוק בתי הספר של מניטובה. לפיכך, בפברואר 1896 הגיש טאפר את הצעת החוק שלו בבית הנבחרים. הדיון על הצעת החוק עוכב בפיליבסטר שבוצע על ידי חברים פרלמנט פרוטסטנטים בהנהגתו של מקרתי וחברי המפלגה הליברלית בהנהגתו של וילפריד לורייה. כתוצאה מהפיליבסטר משך טאפר את הצעת החוק וביקש לבטלה.
ב-24 באפריל 1896 הוכרז על פיזור הפרלמנט וממשלה חדשה בראשותו של טאפר הושבעה ב-1 במאי. מכל ראשי ממשלת קנדה לדורותיהם, עד היום טאפר הוא האדם המבוגר ביותר שנבחר לתפקיד, שכן באותה עת הוא היה בן 74.
במהלך מערכת הבחירות שהתקיימה באותה שנה טען טאפר שהסוגיה המרכזית של הבחירות היא עתיד התעשייה הקנדית ועמד על כך שעל השמרנים להתאחד כדי להביס את "פטרוני התעשייה" (Patrons of Industry). למרות זאת, השמרנים היו כה מפולגים על רקע שאלת בתי הספר במניטובה, כך שבכל הזדמנות שבה נשא טאפר נאום, הוא זכה למטחים של ביקורת, והמקרה הבולט ביותר היה נאום בן שעתיים שהוא נשא באולם מאסי בטורונטו, שבו הקהל הפריע לו ללא הרף.
מאידך, וילפריד לורייה ביצע התאמות בעמדה המסורתית של המפלגה הליברלית בנוגע לסחר החופשי ואימץ כמה מההיבטים של "המדיניות הלאומית".
בסופו של דבר זכו השמרנים ברוב של הקולות בבחירות (48.2% מול 41.4% של הליברלים). עם זאת, הם הצליחו לזכות רק בכמחצית מהמושבים של מחוזות הבחירה דוברי האנגלית, בעוד שהליברלים בהנהגת לורייה רשמו ניצחון סוחף בקוויבק, שם המוניטין של טאפר כאימפריאליסט אדוק, היווה מחסום קשה עבורו. חוסר הצלחתו של טאפר לשכנע את ז'וזף-אדולף שאפלו לשוב לחיים הפוליטיים, הייתה המסמר העיקרי בארון המתים של מערכת הבחירות של השמרנים בקוויבק.
אף על פי שניצחונו של לורייה בבחירות שנערכו ב-24 בינואר היה ברור, סירב בתחילה טאפר להעביר אליו את השלטון, מתוך התעקשות על כך שלורייה לא יוכל להרכיב ממשלה על אף העובדה שהליברלים זכו ב-55% מהמושבים בבית הנבחרים. בכל אופן, כאשר טאפר ניסה לבצע מינויים כראש הממשלה, סירב הלורד אברדין לפעול על פי עצתו. לפיכך החליט טאפר להתפטר מיידית והלורד אברדין הזמין את לורייה להרכיב ממשלה חדשה. טאפר טען שפעולותיו אלו של הלורד אברדין היו מנוגדות לחוקה.
תקופת כהונתו בת ה-69 הימים של טאפר כראש ממשלת קנדה הייתה הקצרה ביותר בהיסטוריה של המדינה וממשלתו מעולם לא התייצבה מול הפרלמנט.
כמנהיג האופוזיציה במהלך כהונת הפרלמנט שנבחר ב-1896, ניסה טאפר להשיג מחדש את נאמנותם של השמרנים שנטשו את המפלגה על רקע משבר בתי הספר במניטובה. הוא הפגין נאמנות לאימפריה הבריטית. טאפר תמך בכל מאודו בהשתתפותה של קנדה במלחמת הבורים שפרצה ב-1899 ומתח ביקורת על לורייה שלטעמו לא עשה דיו כדי לתמוך בבריטניה במלחמתה.
בבחירות שנערכו ב-1900 עלה בידם של השמרנים לזכות ב-17 מושבים נוספים באונטריו. הייתה זו נחמה פורתא, שכן לזכותם של לורייה והליברלים עמד רוב ברור בבית הנבחרים שתמך בהם בכהונה שנייה בממשלה. הגרוע מכל עבור טאפר עצמו הייתה העובדה שהוא הפסיד את מושבו במחוז הבחירה של קייפ ברטון לאלכסנדר גונסטון הליברלי. בנובמבר אותה שנה, שבועיים אחר הבחירות הכלליות, טאפר פרש מתפקידו כמנהיג המפלגה השמרנית של קנדה וכמנהיג האופוזיציה. אספת חברי המפלגה בחרה במקומו את עמיתו מנובה סקוטיה, רוברט בורדן.
לאחר תבוסתו בבחירות 1900 התיישבו טאפר ורעייתו יחד עם בתם אמה בעיירה בקסליהית' שבצפון-מערב מחוז קנט שבאנגליה. הוא המשיך לנסוע לעיתים תכופות בקנדה כדי לבקר את בניו, צ'ארלס היברט טאפר וויליאם ג'ונסטון טאפר, שניהם פוליטיקאים.
ב-9 בנובמבר 1907 היה טאפר לחבר במועצה המלכותית. הוא גם קודם להיות אביר מפואר של מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש.
טאפר המשיך לגלות עניין בסוגיות הקשורות לאימפריה הבריטית, ובמיוחד הוא קידם את מעמדה של קנדה באימפריה. הוא היה חבר בוועדה המנהלת של "ליגת האימפריה הבריטית" ודחף ליצירת קשרים כלכליים קרובים יותר בין קנדה לבין בריטניה ובמקביל המשיך להתנגד להקמת פדרציה אימפריאלית ולבקשות להשתתפות של קנדה בעלויות הכספיות של הגנת האימפריה, אם כי הוא תמך בהחלטתו של בורדן ב-1912 להענקת סיוע חרום מרצון לרכישת אוניות המערכה של הצי המלכותי הבריטי.
לאחר פרישתו עסק טאפר בכתיבת ספר זיכרונותיו, שנשא את הכותרת "זיכרונות משישים שנה בקנדה" (Recollections of Sixty Years in Canada,) ויצא לאור ב-1914. הוא גם העניק סדרה של ראיונות עם העיתונאי ו. א. הרקין שעל בסיסם פורסם ספרו השני שפורסם באותה שנה וכותרתו הייתה "זיכרונות פוליטיים של סר צ'ארלס טאפר הנכבד" (Political Reminiscences of the Right Honourable Sir Charles Tupper).
רעייתו של טאפר, ליידי פרנסס טאפר, הלכה לעולמה במאי 1912. באפריל 1915 מת בנו הבכור אורין. צ'ארלס טאפר הלך לעולמו בבקסליהית' ב-30 באוקטובר 1915. הוא היה אחרון אבות איחוד קנדה שנותר בחיים ומבין ראשי ממשלות קנדה לדורותיהם הוא האריך ימים מכולם לאחר שמת בגיל 94 שנים וארבעה חודשים. ארונו הועבר לקנדה על סיפון הסיירת הממוגנת אה"מ "בלנהיים" (HMS Blenheim, אותה ספינה ששימשה להעביר לקנדה את ארונו של ג'ון תומפסון שגם הוא מת באנגליה ב-1894) והוא נטמן בבית הקברות סנט ג'ון שבהליפקס בהלוויה ממלכתית.
טאפר ייזכר בעיקר כאחד מאבות האיחוד של קנדה ובשל הקריירה הארוכה שלו כשר בקבינט, יותר מאשר תקופת כהונתו הקצרה כראש הממשלה. כמי שכיהן כראש ממשלת נובה סקוטיה בין השנים 1864 – 1867 הוא הוביל את המושבה להצטרפות לאיחוד ושכנע את ג'וזף האו להצטרף לממשלה הפדרלית ובכך שם קץ לפעילותם של מתנגדי האיחוד בנובה סקוטיה.
היסטוריונים ציינו שעל אף גילו המופלג כאשר כיהן כראש הממשלה, הוא הראה נחישות ורוח לחימה וכמעט ועלה בידו לנצח את לורייה בבחירות 1896.
על שמו נקראו הר טאפר בהרי הרוקי הקנדיים, שני בתי ספר בוונקובר, קולומביה הבריטית ובהליפקס, בניין בתי הספר לרפואה באוניברסיטת דלהוסי ובניין הנושא את שמו באוטווה.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
