צ'ארלס טאפר
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
סר צ'ארלס טאפר (באנגלית: Charles Tupper; 2 ביולי 1821 - 30 באוקטובר 1915) היה אחד מאבות איחוד קנדה. בתוקף תפקידו כראש ממשלת נובה סקוטיה בין השנים 1864 – 1867, הוא הוביל את המושבה להצטרפות לקנדה. בהמשך הוא כיהן כראש ממשלת קנדה, השישי במניין מאז איחוד קנדה. לתפקידו זה הוא הושבע ב-1 במאי 1896, שבעה ימים לאחר פיזור הפרלמנט של קנדה שכיהן אז. בבחירות שנערכו ב-23 ביוני הוא הובס וב-8 ביולי הוא התפטר מתפקידו. נכון להיום, תקופת כהונתו בת ה-69 ימים היא הקצרה ביותר מכל ראשי ממשלת קנדה לדורותיהם.
לידה |
2 ביולי 1821 אמהרסט, נובה סקוטיה, קנדה | ||||
---|---|---|---|---|---|
פטירה |
30 באוקטובר 1915 (בגיל 94) בקסליהת', אנגליה | ||||
שם לידה | Charles Tupper | ||||
מדינה | קנדה | ||||
מקום קבורה | St. John's Cemetery, Halifax | ||||
השכלה | בית הספר לרפואה של אוניברסיטת אדינבורו | ||||
מפלגה | המפלגה השמרנית של קנדה | ||||
בת זוג | פרנסס טאפר | ||||
| |||||
פרסים והוקרה | |||||
חתימה | |||||
טאפר נולד בעיירה אמהרסט שבנובה סקוטיה לאביו, הכומר צ'ארלס טאפר ולאמו מרים לוקהארט. הוא התחנך באקדמיית הורטון שבוולפוויל, נובה סקוטיה, ולמד לימודי רפואה באוניברסיטת אדינבורו, שם סיים את לימודיו ב-1843. עד להגיעו לגיל 22 הוא הספיק ליילד 116 תינוקות. הוא עסק ברפואה מעת לעת במהלך הקריירה הפוליטית שלו ושימש כנשיא הראשון של ההתאחדות הרפואית של קנדה. ב-1855 נכנס טאפר לחיים הפוליטיים בנובה סקוטיה כבן חסותו של ג'יימס ויליאם ג'ונסטון. במהלך כהונתו של זה האחרון כראש ממשלת נובה סקוטיה בין השנים 1857 – 1859 ובין השנים 1863 – 1864, שימש טאפר כמזכיר המושבה. ב-1864 החליף טאפר את ג'ונסטון כראש הממשלה. בתפקידו זה הקים טאפר את מערכת החינוך הציבורי במושבה. הוא גם פעל להרחיב את רשת הרכבות של נובה סקוטיה כדי לקדם את התעשייה.
החל מ-1860 נמנה טאפר על תומכי איחוד מושבות צפון אמריקה הבריטית. בהאמינו שאיחוד מיידי של כל המושבות הוא צעד אפשרי, הוא הציע ב-1864 את הקמתו של "האיחוד הימי". עם זאת, נציגי פרובינציית קנדה ביקשו שיתאפשר להם להיות נוכחים בפגישה שנערכה בשארלוטטאון לדיון על הקמת האיחוד הימי כדי להגיש הצעה לאיחוד רחב יותר וכך הייתה ועידת שארלוטטאון לראשונה מבין שלוש הוועידות שסללו את הדרך לאיחוד קנדה. טאפר גם ייצג את נובה סקוטיה בשתי הוועידות הנוספות, וועידת קוויבק, שהתקיימה ב-1864 וועידת לונדון שהתקיימה ב-1866. בנובה סקוטיה ארגן טאפר את "מפלגת האיחוד" כדי להתמודד מול "מפלגת האנטי-איחוד" שאורגנה על ידי ג'וזף האו ובסופו של דבר הנהיג את נובה סקוטיה להצטרפות לאיחוד בהצלחה.
בעקבות חקיקתו של "חוק צפון אמריקה הבריטית", שנחקק ב-1867 ושהיווה את הבסיס החוקי לאיחוד, התפטר טאפר מתפקידו כראש ממשלת נובה סקוטיה והחל את הקריירה הפוליטית הפדרלית שלו. הוא שימש במגוון תפקידים בקבינט בהנהגתו של ג'ון אלכסנדר מקדונלד, כולל נשיא המועצה המלכותית (1872-1870), שר הכנסות הפנים (1873-1872), שר המכס (1874-1873), שר העבודות הציבוריות (1879-1878) ושר הרכבות והתעלות (1884-1879). בתחילה סומן טאפר כיורשו המיועד של מקדונלד, אך עקב דעיכה ביחסים בין השניים, בתחילת שנות השמונים של המאה ה-19 הוא ביקש ממנו להתמנות כנציב העליון (שגריר) של קנדה בלונדון. טאפר התמנה לתפקיד זה ב-1883 וכיהן בו עד 1895, אם כי בין השנים 1887 – 1888 הוא שימש כשר האוצר במקביל להמשך כהונתו כנציב העליון בלונדון.
ב-1895 קרסה ממשלתו של סר מקנזי בוול על רקע משבר בתי הספר במניטובה. כתוצאה מכך דרשו מספר חברים מובילים במפלגה השמרנית את שובו של טאפר לקנדה כדי שימונה כראש הממשלה במקום בוול. טאפר קיבל את ההצעה ושב לקנדה ובמאי 1896 מונה לתפקיד. זמן קצר לפני השבעתו לתפקיד הוכרז על עריכת בחירות כלליות, שבהם הובסה מפלגתו על ידי המפלגה הליברלית בהנהגתו של וילפריד לורייה. טאפר שימש כמנהיג האופוזיציה מיולי 1896 ועד 1900, אז שב ללונדון והתגורר בה עד למותו ב-1915. עם מותו לא נותר בחיים אף אחד מאבות האיחוד. הוא נקבר בהליפקס. ב-2016 הוא נכנס להיכל התהילה הקנדי של הרפואה.