Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפעילות הגופנית הספורטיבית ברומא העתיקה הייתה נחלתם של מעטים: אנשי מקצוע מזה ושבויי מלחמה מזה. את הספורט הרומאי אפיינו התכונות הבאות: נוקשות וקשיחות, שעשועיות, תועלתיות ופוליטיזציה. צמד האטרקציות הרומיות – מרוץ המרכבות ושעשועי הדם (קרבות גלדיאטורים) – נועד לרכז את ההמונים ביציעי הצופים, למוסס את האגרסיות שלהם ולעודד את היצר הפטריוטי. פה-ושם מוצאים השפעות יווניות, אך אלה נועדו לבני האריסטוקרטיה.
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
שני דברים חסרו בספורט הרומי, שכה ייחדו את זה היווני – העדר גימנסיונים (ספורט במערכת החינוך) ותחרויות על בסיס (כמעט) חובבני.
הפעילות הגופנית ותרבותה ברומא העתיקה עשויים לשמש לנו דוגמה ומופת לשוני שהתגלע בינה לבין תרבות הגוף היוונית. על אף שמקורם האתני של שתי התרבויות דומה מאוד, הרי שבשל נתונים גאוגרפיים, פוליטיים והיסטוריים כוללים שונים נבדלת תרבות הגוף הרומית תכלית השינוי מזו היוונית.
רומא, אשר דברי ימיה כרוכים היו היטב במלחמות השונות שניהלה ובמקבץ הסכנות שריחף על שלומה, החל מהשתלטותה על חבל לאטיום בסוף המאה השביעית – תחילת השישית לפנה"ס, דרך מלחמות שניטשו בתוך איטליה ומחוצה לה, ובזיקה למגמת האימפריאליות שדבקה בה, ראתה בחינוכו של הילד יעד חשוב ועשתה רבות על-מנת להפיח בנוער רגשות פטריוטיים עזים.
מתוך כך, כשמגמת החינוך הגופני הרומי הייתה להכין את הנער לקראת שירותו הצבאי, נועדה בקפידה תוכנית הלימודים לפיתוח שרירי הגוף, לסיגול אומץ לב ולהעמקת ערך הציות למפקדים. היופי, האסתטיות והאיזון ההרמוני בין גוף ונפש לא עניינו את הרומאי (למרות שהביטוי mens sana in corpore sano = "נפש בריאה בגוף בריא" הוא לטיני – בהשפעת התרבות ההלניסטית), בשונה מן היווני, ונדמו בעיניו כמכשול לעיצוב אופיו של הלוחם ותכונותיו הגבריות.
מגמת החינוך ברומא הייתה תועלתית ותכליתית (משפט השגור בפי הרומאי היה: cui bono = למה זה טוב, או: מה יוצא לי מזה?). כמו כן, בהיותו ביסודו איכר וחייל לא ייחס הרומאי חשיבות למוזיקה וסלד מן העירום המופגן, שאפיין את הספורט היווני.
עיסוקם של הרומאים בפעילות הספורטיבית נעדר יסוד מדעי-תבוני, כמקובל אצל היוונים, ומתוך-כך דלה הייתה תרומתם לעולם הספורט הקדום. הרומאים התייחסו לפעילות הגופנית כאל תרגולת ובילוי של שעות הפנאי, וגישתם לתחרותיות הייתה מסויגת וכמעט שלא מצאה כל ביטוי.
מישור נוסף שחצץ בין היוונים לרומאים התמצה בהיעדרה של תקופה הרואית-מיתולוגית, כמו זו ההומרית. איטליה חסרה ערי פוליס והתאכלסה בפסיפס של כפרים הסמוכים להרים. עיקר עיסוקם של התושבים התקפל במאבק עיקש בפגעי הטבע, בהתמודדות עם בעיות קרקעיות-חקלאיות ובעיות בינם לבין עצמם. הללו לא נזקקו לספורט מאורגן, כבערי יוון, אלא עסקו בספורט כפרי אשר הלך ונעלם עם ייסודן וכינונן של הערים באיטליה.
מקור המשחקים הרומיים נעוץ היה באדמת אטרוריה, ונקשר בבני שבט האטרוסקים שהופיעו לראשונה באיטליה במאה התשיעית לפנה"ס והעמיקו שליטתם בעזרת עוצמה צבאית וחברה אריסטוקרטית-מיליטריסטית. הספורט שהיה חביב עליהם במיוחד כלל תחרויות נהיגת מרכבות, היאבקות ואיגרוף. את קרבות הגלאדיאטורים פיתחו האטרוסקים כחלק אינטגרלי מטקסי הקבורה, פרי "יבוא" מאסיה הקטנה ובבחינת תחליף לקורבן אדם. הללו, כשאר משחקיהם ושעשועיהם, נשאו חותם צפייתי מובהק.
על כתפי האב, כדמות דומיננטית בחברה הרומית הפטריארכלית, הוטל עיקר החינוך, ובהשגחתו ביצע הנער תרגילים גופניים ב"רחבת מארס" (campus martius) – מקום אימוני הצבא בעיר רומא. בבית הספר היסודי הוגבלה אמנם ההוראה לשלושה נושאים עיקריים: קריאה, כתיבה וחשבון, אך לא דומה היה מצבו של הנער, בן האצילים, לשאר הילדים, בלומדו ממיטב המורים רטוריקה ומתמטיקה שימושית. משסיים את חוק לימודיו, בגיל 17, זכאי היה לשאת את "הגלימה הגברית" toga virilis ואז התגייס לצבא.
בכל מקרה, על היחס המסויג שהפגינו הרומאים כלפי הפעילות הגופנית תעיד העובדה, שזו כונתה בשם dis-porta, היינו – "מחוץ לשער (העיר)" – מחוץ למרכז הרומי, וזאת בשוני בולט מהמקום המרכזי שתפסו החינוך הגופני והפעילות הגופנית בפוליס היוונית.
למעט האימונים הספורטיביים-צבאיים, לא ידעה רומא תחרויות אתלטיות, כפי שנפוצו ביוון הקלאסית. גם המונח-המושג "אתלט" לא היה מקובל עליה ("אתלט", היא מילה יוונית בעלת משמעויות שונות: מתאבק, מתמודד עבור פרס, מתמודד המתאמן באופן מפרך וספורטאי המשקיע רבות באימוניו, ועל כך תהילתו). המשחקים הרומיים היו כרוכים, רובם ככולם, בעבודות הפולחן, ונשאו אופי מיוחד, בבחינת פועל יוצא שנבע מנתונים היסטוריים מיוחדים: לאחר שרשרת כיבושיה באיטליה יצאה רומא למסעות מלחמה וכיבוש מעבר לים, שחוללו בה מספר תמורות:
נתונים אלה, בזיקתם לתרבות הגופנית, הצמיחו מושג רומאי מיוחד במינו, אשר בו מתמצה השוני החוצץ בין הספורט הרומאי ליווני: התחרויות היווניות נקראו בשם "אגונאס" (Agones), כלומר פעולות הדורשות מאמץ ואף סבל. התחרויות הרומיות נקראו, לעומת זאת, בשם Ludi, כלומר שעשועים. הפעילות הספורטיבית הרומית הפכה בהדרגה לנחלתם של בודדים, אנשי מקצוע, אשר תפקידם היה להקסים את הקהל ולשעשעו. מדובר באותו קהל, שהשליט הרומי חפץ היה ביקרו, מטעמים פוליטיים ואישיים.
על רקע זה התרבו משחקים ביוזמתם של קיסרים ועל שמם, לשם הנצחת עלילות גבורתם בקרב, לרגל ימי הולדתם והפיכתם לקיסרים, הולדת צאצאיהם – ולא חסרו סיבות נוספות. אלה כללו, בעיקרו של דבר, שני אירועים שבכוחם היה לגרוף קהל רב, עצום וגועש ולרתקו אל יציעי המתקנים המיוחדים. מדובר בתחרויות מרכבות הסוסים ובשעשועי הדם, אשר מספרם גדל משנה לשנה, ובמיוחד מקיסר לקיסר, ולהם התלווה ממד פסיכולוגי-עדרי, כלומר, יוציא הקהל את זעמו ויפרוק מתחיו בצפייה במתחרים, תחת שיעשה זאת בחוצות העיר. ציבור זה, מתוך שידע בעליל מי הוא המרעיף עליו "לחם ושעשועים", ישים בו, ובו בלבד, את מבטחו, והכוונה לשליט התורן. זאת ועוד, הרומאים, מתוך שהמשיכו, על יסוד שיקולים ברורים, להנחיל את רגש הפטריוטיות, ראו במשחקים אלה אמצעי בדוק לליכוד העם תחת שרביטו של הקיסר, שהיה המייצג את העולם הרומי.
פועל יוצא ממסעות כיבושיה של רומא, ובמיוחד ביוון ובמזרח ההלניסטי (המאה השנייה לפנה"ס ואילך), שעמד בניגוד מסוים לתופעות הנ"ל, התקפל במפגשה עם התרבות היוונית-הלניסטית, החל מהפילוסופיה והאדריכלות וכלה בתרבות הגופנית, ושמאז ואילך תבקש להפיצה. בבואה לצומת זה עולה כבר ב-186 לפנה"ס, עת נערכו משחקים הלניים ברומא. המנצחים שהוכתרו, על-פי-רוב אתלטים יווניים מקצוענים, חברי אגודות האתלטים, הובאו במיוחד לרומא על ידי פוליטיקאים עשירים שהיו אחראים על ניהול המשחקים. בקרב האריסטוקרטיה הרומית נפוצה אז נורמה מעניינת: זו ביקשה, מתוך מגמה אליטיסטית בדלנית, להידמות ליוונים ולתרבותם. כיוון זה לא נתקבל באהדה יתרה, בלשון המעטה, על דעת הרומאי, אשר סלד מהספורט היווני על כל המשתמע ממנו, והטיפות ההלניות שחלחלו אל בין שכבות האריסטוקרטיה, סיפקו תחמושת למתיחת ביקורת, במישרין ובעקיפין, כלפי תופעה זו.
קיקרו המפורסם מסר ב-44 לפנה"ס, לאחר שובו מביקור ביוון, הודעה התנצלותית, שמא יחשבו כי יצא לצפות במשחקים האולימפיים. מקור אפולוגטי זה מלמדנו, ולו בעקיפין, כי רומאים מיוחסים נסעו ליוון על מנת לצפות במשחקים ההלניים. שליטים רומיים בחרו, עם זאת, מתוך שיקולים פוליטיים אימפריאליים (להבטחת השקט על ידי גיוס נאמנות הנשלטים) לתמוך בקיומם של משחקים יווניים ותחרויות הלניסטיות באזורי שלטונם ובתחומי השפעתם.
הספורט ברומא זכה לתנופה מיוחדת בימי שלטונו של הפרינקפס אוגוסטוס קיסר. תקופתו, שנודעה בכינוי "השלום הרומאי" עמדה בסימן הידוק המפגש עם התרבות ההלניסטית, ולמידה כזו שמיתוס הסלידה מן הגימנסיון שקע עם הצעת התחליף למתקן זה בדמות בתי המרחץ שכללו מבנים ומתקנים ספורטיביים ברוח גימנסיונית, כגון זירות להיאבקות ואף אולמות למשחקי כדור.
בתקופתו, כשהוא חדור בסיסמת השלום ובהאדרת שם האימפריה, הזדקרה תפיסה אוניברסלית החותרת לאחדות כל המשתייכים אליו בסימן התרבות ההלניסטית הכוללת, והמייחסת לקיסר תכונת-על כמושיע העמים ונדיב האנושות. ברוח זו הציע אוגוסטוס מכלול תרומות כגון: החייאת משחקים הלניים קדומים (ובכללם האולימפיים) ותצוגת משחקים חדשים בדפוס האויקומני (עולמי) כ"משחקי המאה" שנערכו בשנת 17 לפנה"ס והוקדשו לאפולו ולדיאנה היווניים – לסמל את לידתה של תקופה חדשה); טיפוח הנוער והנחלת יסודות ספורטיביים בקרבו; ייסוד "משחקי טרויה", שנועדו בעיקרם לבני האצולה וכללו תחרויות אגוניסטיות, כש"מסמר" האירועים התקפל בדמות שעשועי רכיבה של פרשים מיומנים בעלי צביון צבאי – זאת לטובת פיתוח הכושר הגופני ובסיסמת הכנת תשתית טובה לשירות צבאי ועתודה לתפקוד פוליטי-ציבורי (מעין יווני). בשעשועים אלה הומחזו-שוחקו קטעים ממלחמת טרויה, כדי לבטא את הקשר בינה לבין ראשיתה של רומא, כמקובל במיתולוגיה הרומית. להנצחת שמו ופולחנו הקיסרי, בד-בבד עם תנופת העושר הכלכלי והשקט הביטחוני ניהל אוגוסטוס משחקים ספורטיביים שונים בכל רחבי האימפריה, כגון "המשחקים האקטיים" – ה"אקטיאדה" – לזכר הניצחון באקטיום ב-31 לפנה"ס, שנחוגו מאז מדי חמש שנים, בחינת ציון גבורת העולם הרומאי על זה ה"ברברי" (כינוי יווני נפוץ).
מפעלי אוגוסטוס זכו לתנופת המשך מעניינת. קיסרים שונים, מתוך שיקולים אימפריאליים ברורים, יזמו עריכת משחקים ברוח ההלניות המתחדשת כמו ה"נירוניאה" של הקיסר נירון (שנת 60 לספירה), "משחקי הקפיטוליה" של הקיסר דומיטיאנוס (86 לספירה) וכן מפעליהם הספורטיביים של הקיסר טראיאנוס (98–117 לספירה) ומרקוס אורליוס (161–180 לספירה) – הקיסר הפילוסוף.
עם זאת, מתוך שהמשחקים בעלי האופי היווני שהובאו לרומא נעדרו תשתית ומסורת ולא זכו לברכת הרומאים, הייתה תפוצתם דלה ומידת השתרשותם בחברה הייתה מזערית, פרט אולי לשכבות העיליות, האריסטוקרטיות, ואף זאת, בממדים מעורפלים וטעונים גלי ביקורת ותוכחה.
הורדוס, בנו של אנטיפטרוס, פעל ביהודה כ"מלך ידיד ובן ברית של העם והסנאט הרומי" בחסותו של אוגוסטוס, והוא תרם במסגרת הפרויקטים השונים שיזם, תרומה משמעותית לפעילות הגופנית ובכך ביקש לשלב עצמו במדיניות האימפריאלית הרומית ולהמשיך להתחבב על בית הקיסרות.
תרומתו הרבה וחסרת התקדים של הורדוס במישור הספורטיבי חייבת להיבחן בתחומים הבאים: א. תקופתו של הורדוס מאופיינת בתנופת בנייה עצומה, בעיקר עירונית, שכללה הקמת ערים, שיקומן וביצורן. ערים אלה שמרו על צורת הפוליס ההלניסטית, ובכללה – על היסודות הגימנסטיים והאגוניסטיים, כלומר הספורטיביים, בבחינת יסוד אינטגרלי, מובנה בחיי הפוליס. ב. המציאות המדינית של יהודה, המעין-פרובינקיה רומית, שקשורה הייתה במבנה הקיסרות הרומית, דרשה במפגיע את שילוב המלכות ההרודיאנית בתרבות העולמית, ובמיוחד בתקופה זו, כאשר האוריינטציה הרומית תבעה להכניס את כל ארצות חסותה תחת כנפי התרבות ההלניסטית האויקומנית (הכלל-עולמית), בבחינת מטבע של הפרינקפס אוגוסטוס. יתירה מזו, הדרך היחידה לזכות בשלטון ולקיימו הייתה לקבל את עולה של רומא ולהשתלב, אינטגרלית, בתוכה. מתוך-כך נהג הורדוס כמלך הלניסטי לכל דבר, הן ברמת הנהלת המדינה והן במישור חייו הפרטיים כאחד: בחצרו הסתופפו יועצים ופקידים שהיו ידועים ומקובלים בחברה ההלניסטית ובתרבותה, וארמונו שימש בית-ועד לאנשי-שם בכל תחומי התרבות כמו פילוסופיה, ספרות, נאום, אמנות ועוד. מגמת ההלניזציה באוריינטציה הרומית כללה את טיפוח התרבות הגופנית, והורדוס נסחף לתוכה מתוך רצון מחד וכורח מאידך. ג. התקופה הנידונה התברכה בתנופה רבתי בעולם התרבותי הרומי, ובכללו – הספורטיבי. הוקמו מאות מתקני ספורט ברחבי האימפריה כמו קיקרסאות, אמפיתיאטראות, גימנסיונים, מרחצאות ובריכות שחיה, כאלה ששילבו בין המגמה ההלניסטית לבין זו הרומית בתחום הפעילות הגופנית. הרומאים, חדורי הגישה האויקומנית בכל הנוגע לספורט, ייסדו משחקים בסגנון ההלניסטי, תמכו במשחקים הלניים קדומים והביאו את בשורת התחיה לאירועים ספורטיביים קלאסיים. ד. תקופתו של הורדוס עמדה בסימן התעשרות כלכלית ושנות שקט ושלווה ביטחונית. ה. סיעות ונטיות אידאולוגיות יהודיות שונות שפעלו בזמנו של הורדוס, כמו הפרושים והצדוקים, לא היו מרוחקות כלל ועיקר מעולם האידיאות היווניות הקלאסיות, כגון הפלאטוניזם והפיתאגוריזם, שתמכו בפעילות הגופנית. יוצא מכאן, איפוא, כי האווירה שבה תיפקד הורדוס כמלך מטעם הרומאים הייתה בה כדי לקדם את פיתוח הפעילות הגופנית בשטחי שלטונו. הורדוס עצמו התנהל כאציל הלניסטי לכל דבר. עניין זה התבטא אף בכושרו הגופני, וכדברי יוסף בן מתתיהו: "גם תכונת גופו דמתה לגודל נפשו" בבחינת האידיאליזציה ההלנית, ושם מציין המחבר כי הורדוס השתבח בתכונות של מתאבק, קשת, מטיל חנית למטרה וצייד מופלא. כמו כן הורדוס מינה פקיד מלכותי מיוחד בחצרו שהופקד על הציד והחזיק שני שומרי ראש שהיו מיומנים "למעשי גימנסטיקה" כדברי יוסף בן מתתיהו.
כחלק בלתי נפרד מחידוש פניה של ירושלים ומלאכת שיקום בתוכה עד כדי בנייה מחדש של המקדש, מנהל הורדוס בירושלים משחקי ספורט ותחרות לכבוד הקיסר אוגוסטוס וכינויים – "קיסריאה". לצורך עריכת המשחקים דואג הורדוס להקים מתקני ספורט חיוניים, כמקובל בכל פוליס הלניסטית כמו גימנסיון ובו סטדיון, היפודרום לתחרויות רכיבה ולנהיגת מרכבות, אמפיתיאטרון (קירקוס) גדל-מידות לניהול קרבות של גלדיאטורים ואף תיאטרון גם לעריכת תחרויות מוזיקליות ודרמטיות כך דומה. המבנים היו מפוארים והתחרויות נערכו ברוב הוד והדר, ובכדי למקם את המשחקים בדירוג הלניסטי-רומי גבוה הזמין הורדוס מתחרים בכל ענפי הספורט מהיאבקות וריצה ועד קפיצה למרחק, איגרוף ונהיגת מרכבות מכל רחבי המזרח התיכון. הורדוס הציע פרסי כסף למתחרים, מה שהיה מקובל אפילו ביוון הקדומה, הקלאסית, אם כי די בהסתר. המשחקים נשאו חותם מעורב הלני (תחרויות מוזיקליות, גימנסטיות והיפיות-רכיבתיות) ורומי (קרבות בין גלדיאטורים אפיינו את רומא בלבד ונדחו לחלוטין מהמינוח הספורטיבי היווני). סמוך למיקום המשוער של ההיפודרום ההרודיאני נמצאו שברי עצמות של חיות ועליהן היו כתובים מספרים ואותיות לסמל את המושב המדויק של הצופה בתחרויות (יציע, שורה וכסא). כדי לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה ברגשות היהודים לא ערך הורדוס קרבות גלדיאטורים ממש בירושלים, אלא קרבות בין חיות טרף ובינן לבין פושעים שנידונו למיתה. משלחת של נכבדי העיר ביקשה למחות באוזני הורדוס על כי פרסי הניצחון הם פסלים האסורים על-פי היהדות והורדוס הוכיחם בדרך מכובדת כי טענתם משוללת כל בסיס.
המשחקים שהתכנו בשם "משחקי שנת החמש", דהיינו בסגנון אולימפי (אחת לארבע שנים, כשאת שנת עריכת המשחקים סופרים פעמיים: פעם כשנת המשחק ופעם כשנה הפותחת את המחזור הבא) נערכו לראשונה בשנת 28 לפנה"ס וכנראה נחוגו מאז כל ארבע שנים.
מפעלו הגדול, הספורטיבי של הורדוס, השני במניין, התקפל במשחקי קיסריה, אשר נחוגו לרגל חנוכת העיר. כמעט באופן זהה למשחקי ירושלים התכנו אף משחקי קיסריה בשם "קיסריאה" (לכבוד אוגוסטוס). אף הם נחוגו כל ארבע שנים (לפחות ברמת התכנון). אף בקיסריה הוקמו מתקנים מפוארים ואדירים בתחום הספורט. גם בקיסריה נשמר המתכון היווני הקלסי המשולש של תחרויות מוזיקליות, גימנסטיות ורכיבתיות. אף לקיסריה הוזמנו טובי הספורטאים, אלא שבשונה ממשחקי ירושלים הרשה לעצמו הורדוס לחרוג מהחשש לפגיעה ברגשות היהודים וקיים באמפיתיאטרון (בקירקוס) שבנה מופעי קרבות בין גלדיאטורים מקצוענים. במשחקי קיסריה הנהיג הורדוס חידוש ותקדים במובנים "עולמיים", בכך שחילק פרסים אף לספורטאים שהתברגו במקום השני והשלישי, וזאת מטעמים פרגמטיים של משיכת ספורטאים מפורסמים לתחרויות. בקיסריה, בשונה מירושלים, שרדו כמעט כל המתקנים ההירודיאניים: התיאטרון, שרידי אמפיתיאטרון (צפונית לתיאטרון) והיפודרום (מזרחית לתיאטרון) ובו שרידי אובליסק שהתנשא לגובה של 10.5 מ' ועמודי הסיבוב מאבן גרניט שהיתמרו לגובה של 2.35 מ', כמעט בבחינת מכלול אחד קרוב. משחקי קיסריה נחוגו לראשונה בשנת 12 לפנה"ס, והם זכו לדברי שבח והלל רבים מבית הקיסרות הרומית.
משחקי תחרות נוספים נערכו כנראה גם בערים אחרות שבנה הורדוס, כמו בסבאסטי (שומרון). ביריחו נחשפו שרידים מעניינים של בריכת שחיה, שהייתה חלק אינטגרלי מארמון החורף של הורדוס במקום, וכן מכלול מעניין ודי חדשני של היפודרום מלבני ותיאטרון.
הורדוס שיווה לעצמו דימוי של נדיב ענק, מה שזכה לתואר של האידיאל ההלניסטי, ולא בכדי הוא משתבח על ידי בית הקיסרות הרומי בנוסח של "תחום שלטונו קטן מנדיבות/גדלות הרוח ("מגאלופסיכיה") הטבועה בו". במסגרת זו הוא מקים גימנסיונים, היינו בתי חינוך ספורטיביים ומועדוני ספורט ממותקנים היטב, בטריפוליס, בדמשק ובעכו. בצידון ובצור בנה תיאטראות "ובערים אחרות תיקן משרות קבועות לראשי הגימנסיונים ונתן להם את אורחותיהם שנה-שנה, ודרש מהם, כאשר עשה ליושבי האי קוס, שלא יחדלו הפרסים (פרסי התחרויות) כל הימים" (יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, א' כ"א י"א).
הורדוס החליט להפוך את רעיון תחיית המשחקים האולימפיים לגולת הכותרת של נדיבותו בתחום התרבותי-ספורטיבי, בנוסף למניעים אחרים, פרגמטיים יותר כמו השתלבות במדיניות האימפריאלית הרומית והטיית לב אוגוסטוס בכיוון הרצוי במשא-ומתן אודות מינוי יורשו, שעתיד היה הורדוס לנהל ברומא מיד לאחר חידוש המשחקים האולימפיים.
מצב המשחקים האולימפיים באותה תקופה היה בכי רע. משברים כספיים-כלכליים הביאו לקיטוע שלשלת עריכת המשחקים, והורדוס הזרים לפרויקט השיקום והתחייה כספים רבים. באופן זה נמשכו המשחקים האולימפיים ואף נערכו ברוב הדר ופאר. בתמורה סמלית זכה הורדוס לתואר "אגונוטט", שמשמעו – עורך משחקים קבוע, או, בהשאלה מודרנית – נשיא כבוד של המשחקים. הפרויקט הנידון התנהל בשנת 8 לפנה"ס.
את ההתלהבות הספורטיבית, הכוללת רבדים פוליטיים, סוציו-כלכליים ותרבותיים, היטיב הורדוס להנחיל לבניו אחריו. מבין יורשיו הזדקרה דמותו של הורדוס אנטיפאס (4 לפנה"ס – 39 לספ'), שקיבל תחת ידו את השלטון על הגליל ועבר הירדן היהודי במינוי רומי. אנטיפאס בנה מחדש את העיר ציפורי כבירת הגליל, ושרידי תיאטרון שנחשפו בה מעידים על קיום תחרויות ומופעים מוזיקליים ומימיים במקום. בין השנים 17 ל-22 לספ' בנה אנטיפאס עיר נוספת בשם טבריה על-שם הקיסר טיבריוס כמרכז כלכלי חשוב. טבריה נבנתה במתכונת של עיר פוליס לכל דבר, ובין המבנים שהקים בה אנו מוצאים סטדיון שנבנה מחות לעיר בסמוך לכנרת ושהכיל בין 15 ל-20 אלף צופים. הקהל לא ישב על מושבי אבן אלא על מיגבהות קרקע שנתמכו בחומת אבן חיצונית. אנטיפאס הקים בעיר תיאטרון, וכשישה ק"מ צפונית לטבריה, ביישוב מגדל (טריכאי) נבנה היפודרום בעל תכולת צופים רבה. נכדו של הורדוס, מרקוס יוליוס אגריפס, המשיך במסורת המשפחתית, התרבותית-ספורטיבית. אגריפס ערך משחקים בקיסריה, שייתכן ונמשכו ברציפות כל ארבע שנים מימי סבו הורדוס. אגריפס תרם לעיר בריטוס שבפרוניקיה הסורית תיאטרון מפואר ואמפיתיאטרון מרשים. על מידת התנופה הספורטיבית ביהודה והמודעות החיובית כלפיה שתרמו להן הורדוס ומשפחתו נלמד מטקסט מעניין במשנה המגולל בפנינו תחרות ספורטיבית בין כוהנים במקדש, כשהזוכה התכבד במצוות תרומת המזבח.
ערך מורחב – קירקוסתפארתה של רומא ותרבותה נחו על האירועים רוויי יסודות הראווה והמיפגן. מהחשובים שבהם מזדקרת תחרות נהיגת המרכבות אשר התקיימה בקירקוס – מתקן ענק, אובאלי, המכיל זירת מרוצים ויציעי קהל. מקורה של התחרות נעוץ היה בנוהג לטיני קדום: מששבו הלטינים ממלחמותיהם העונתיות, מן האביב לסתיו, נהגו להעלות קרבן תודה לאלים. היה זה לא אחר מאשר סוס המרוץ של המנצח, שבהקזת דמו תטוהר העיר ובפולחן שלדו היא תוגן.
בהבדל מיוון נערכו התחרויות הרומיות במתקן מפואר – קירקוס, כשהמרהיב מבין קרקסאות רומא היה הקירקוס מקסימוס, שממדיו – אורכו 600 מטרים ורחבו 200, חבקו קהל שיא של כרבע מיליון צופים. מסלול המרוץ נבנה על גבי הרמה הטבעית הנמוכה של העמק במרכז העיר וקרקעיתו הרכה והספוגית ריככה את נפילת הרוכבים.
בשונה מן ה"היפודרומוס" היווני לא עלה מספר המרכבות המתחרות הרומיות על תריסר, וזאת כדי להקטין את סיכויי ההתנגשויות והחיכוכים, ולא לפגום מתוך כך בהנאת הקהל. חדורי טעם זה ומרצון לשוות למתקן יתר קישוטיות ועיטוריות אדריכלית, בנו הרומאים שדרה (Spina) במרכז ה"קירקוס", שסובבו המרכבות במאוצתן. כדי שלא ייפגם שדה-ראייתם של הצופים נבנתה זו אלכסונית לציר המרכזי של ה"ספינא" (הוא ה"קוטר" הארוך של ה"קירקוס") ותוכנן יציע בולט לצופים אשר ישבו בפאתיו, וכך צוידו הללו באפשרות טובה יותר לצפות בכניסת המרכבות לסיבוב הראשון.
על גבי השדרה, משני קצותיה, התנוססו שני עמודי אבן גדולים, ובתווך הזדקרו פסלי אלים (שלכאורה "הביטו בעין יפה" על התחרויות), ואף אובליסקים המתנשאים לגבהים אשר הובאו לרומא כשלל מלחמותיה במזרח. המפורסם שבהם היה האובליסק של רעמסס השני שהועתק מהליופוליס בהוראת אוגוסטוס (ומפאר היום את ה"פיאצה דל-פופולו" שברומא).
המרוץ החל בתקיעת חצוצרה. המחצצר המתין לאות וסימן מאחד האורחים המכובדים (קונסול או פרייטור) אשר זרק אל-על מטפחת לבנה. או-אז ניתן האות והמרכבות פרצו לדרכן, נהוגות בידי רכבים מיומנים, כאלה שידעו כי הצלחתם מותנית בכושרם להתגבר על המכשול הקריטי בדמות נקודת הסיבוב וביכולתם של שני הסוסים הקיצוניים, ואשר לא נרתמו על כן לייצול, כשני הסוסים הפנימיים, אלא נקשרו באמצעות ריתמה חופשית יותר.
המרכבה הייתה רתומה כרגיל לארבעה סוסים. עם זאת התחרו גם מרכבות הרתומות לשלושה סוסים ואף לצמד, והיו מקרים שבהם הגיע מספר הסוסים הנרתמים לשישה, שמונה ואף עשרה. הסוסים נקנו בחוות מיוחדות באיטליה, יוון, אפריקה וספרד. הם החלו את אימוניהם מגיל 3, ושנתיים אחר כך כבר נטלו חלק בתחרויות. אגדות רבות ושירי תהילה נכתבו אודות סוסי ניצחון מפורסמים.
בדומה לנשר ולדולפין היווני, תלו הרומאים ביצים שהורדו לתוך תעלת מים שעל ה"ספינא", כדי לסמל את מספר הסיבובים שנותרו.
המוצא החברתי של הרכבים היה נחות בדרך כלל. הללו היו עבדים משוחררים שחלקם התעשר תוך פרק זמן קצר, הודות לניצחונותיהם. עם זאת מדובר במעטים בלבד, ועל פי כתובות על המצבות אנו למדים על גילם הצעיר של הרכבים הנפטרים (בין 20 ל-24 שנים), פרי התאונות הקטלניות. התאונות ארבו למרכבות במיוחד בהקפת עמוד הסיבוב משני קצות ה-"Spina": אם התקרבה המרכבה יותר מדי לסף העמוד הסתכנה בהתרסקות; אם עברה המרכבה רחוק ממנו, הפסידה לעיתים את הבכורה.
עולם התחרויות הנידון, על השלכותיו השונות, עלויותיו והוצאותיו, הצמיח הקמתן של אגודות-מועדונים (Factiones) שבראשן עמדו יזמים עשירים. כל אגודה החזיקה צי של רכבים, מאמנים, רופאי בהמות, שומרי אורוות, תופרי אוכפים ועוד. אגודות-מועדונים אלה נקראו על שם צבעי הטוגה שעיטרה את כתפי הרכבים. תחילה נפוצו שני צבעים (אדומים ולבנים), ומתחילת המאה הראשונה לספירה נוספו גם "ירוקים" ו"כחולים". צבעים אלה הוסיפו להגברת המתח והעניין בקרב הצופים, שהתפלגו באהדתם (על פי צבעי הרכבים) ועודדו בשאגות רמות את מושאי אהדתם.
בד בבד עם צמיחת המועדונים, וכתוצאה מתפוצתם, פשה נגע ההימורים בזירת הספורט התחרותי ברומא. ניצחונה של מרכבה אחת היה מעשיר ומרושש כאחד. תקווה זו, לזכות בכסף רב וקל, ללא זיעת אפיים, משלה בקהל הרומי שגדש את יציעי ה"קירקוס". בתקופת הרפובליקה ניסו רבים וטובים להילחם בנגע זה ולעוקרו, אך ללא הצלחה יתירה. בתקופת הקיסרות פשט הנוהג בתמיכה קיסרית ובעידודה.
כדי לרתק את הקהל, שלעיתים שקע בשיעמום של שגרה, היו מבצעים רכבים נועזים תרגילי אקרובטיקה מסוכנים על גבי הסוסים. למשל, שני רוכבים דוהרים ועוברים בקפיצה, זה מסוסו של זה, או מתכופפים כדי להרים פיסת בד שהונחה על המסלול, היו מרתקים את הקהל. לעיתים נערכו בזירת ה"קירקוס" מעין קרבות מבוימים בין לוחמים-רכבים.
האירוע השני שריתק במיוחד את הקהל הרומי, והשנוי במחלוקת באשר לאופיו הספורטיבי, היה תחרות הלודרים ("לודר" משמעו – שחקן, משעשע), או כפי שנקראו גם גלדיאטורים ("גלדיאטור" משמעו אוחז חרב). מקורה בפולחן קרבן-אדם שהומר בתצוגת דו-קרב לחיים-ולמוות. אף נוהג זה ירשה רומא הקדומה משבט האטרוסקים ששלט עליה.
שעשועי-דם אלה פרחו במיוחד בתקופת הקיסרות כחלק אינטגרלי מנוהג "לחם ושעשועים" (Panem Et Circensem) והתקיימו במתקן אמפיתיאטרלי אליפטי שבמרכזו נפרשה זירה חולית בשם Arena המוקפת מכל עבריה מדרגות כיציעי צופים. עד לימי יוליוס קיסר נהגו יזמי השעשועים להקים בפורום הרומי גדר כלונסאות נייד, ומשנת 53 לפנה"ס (ואולי 52) צורפו שני תיאטראות רחבים, עשויים עץ, בעלי ציר משותף (במה כפולה), וכך נולד לו אמפיתיאטרון של קבע.
בימי אוגוסטוס (29 לפנה"ס) הפך זה למבנה של קבע עשוי אבן ובשל פסלו הענק של קולוסוס, שניצב למרגלותיו, זכה בכינוי "קולוסיאום". מתקן אימתני זה נבנה מגושי אבן קשה שנחצבו ליד נהר טיבר והוסעו לרומא בכביש רחב, שנסלל במיוחד למטרה זו.
צורתו של האמפיתיאטרון הייתה אליפטית. היקפו היה 527 מטרים וקטריו נמתחו לאורך 188 מטרים ו-158 מטרים. קירותיו, בני ארבע קומות התנשאו לגובה של 57 מטרים, ושלוש הראשונות נבנו כנדבכים של מעברים מקומרים המעוטרים בפסלים ונבדלו זה מזה בסגנון עמודיהן וכותרותיהן (דורי, יוני וקורינתי). גיוון זה יצר דינמיות חווייתית. מעל לכל חלון עליון נתקעו שלושה זיזים, שעליהם נסמכו בסיסי תרנים, אליהם נקשרו רצועות של יריעות-סוכך ענקיות. הללו הצלו על לוחמי הזירה ועל קהל הצופים מפני להט קרני השמש. הזירה, שקטריה היו 54 מטרים ו-86 מטרים הוקפה בגדר ברזל (שבכה) שהגנה על הצופים מפני חיות הטרף. החיות שוכנו במחילות שמתחת לפני הזירה, שרצפת העץ שלה כוסתה בחול, והועלו אליה בעזרת מנופים מסורגים, כשדלתות רצפתה נפתחו.
הגלדיאטורים, על-פי-רוב שבויי מלחמה שהתאמנו בבתי ספר מיוחדים ללודרים, נלחמו, זה מול זה, בכלי הנשק המסורתיים שהיו מקובלים עליהם בארצות מולדתם, כגון קלשון ורשת, כידון ומגן, מקל חבטה בעל ראש כדורי המחורץ שיניים ועוד. ערב הקרב היו הלודרים אוכלים ארוחה משותפת ולמחרת הוסעו אל ה"קולוסיאום" במרכבות.
במהלך הקרב השתתף הקהל בזעקות ובצעקות, תוך שהוא נחלק לשני מחנות. כל מחנה הזדהה עם אחד הלוחמים ועודד אותו בתשואות. במקרה שבו הוכרע הקרב אך המפסיד עדיין לא הומת באופן סופי, חרץ הקהל לעיתים את דינו של אחד היריבים, ובתנועה מוסכמת: אגודל נישא כלפי מעלה פירושו מתן חיים ואגודל מהופך כלפי מטה מסמל מוות.
כדי להוסיף עניין ומתח לאירועים הנידונים ועל מנת לגוון, עד כמה שאפשר, את תצוגת ה"לחם ושעשועים", הוקם לפרקים מתקן מיוחד שבעזרתו הציפו את הזירה והפכוה לבריכה גדולה. שם נערכו קרבות ים בין לודרים החותרים בסירות, בינם לבין טורפי מים או בין חיות ים לבין עצמן. לעיתים יצרו אווירה של ג'ונגל בזירה בעזרת צמחייה סבוכה, שם ניהלו גלדיאטורים "מסעי ציד" נגד חיות טורפות.
בחברה הרומית הכללית נפוצו מספר ענפי ספורט, להלן שתי דוגמאות:
בתקופת המשנה והתלמוד, מחורבן הבית השני ועד קץ הנשיאות (מאה חמישית לספ'), נרשמו עדויות רבות יחסית ומגוונות ביחס לפעילות הגופנית בשטחי הפרובינקיה הרומית של יהודה. מקדמי התופעה היו אלה: א. מגמת עיור חסרת תקדים, כשהערים נבנו במתכונת פוליס, ומתוך כך הפעילו חינוך גופני ופעילויות ספורטיביות, ואלו השפיעו על האוכלוסייה היהודית; ב. במקביל מתרבה האוכלוסייה הלא יהודית, הרומית הלניסטית, שתרמה אף היא לתפוצת הפעילות הספורטיבית; ג. חלה קרבה לעולם הרומי מתוך השלמה פרגמטית עם המציאות שלאחר החורבן, וחלק אינטגרלי מנירמול היחסים הדו-צדדיים היה גם מעורבות גופנית; ד. התקופה מתאפיינת בהתפתחות כלכלית, כשבין השלכותיה אנו מוצאים מגמת אריסטוקרטיזציה, וזו הקרינה על היחשפות לפעילות גופנית; ה. ההנהגה היהודית הסנהדראית הייתה יותר עממית, פרושית מן הסתם, שהייתה מוכנה מטעמים פרגמטיים להוציא תחת ידה שורה של הקלות בכל הנוגע לאימוץ מינהגים תרבותיים וחברתיים הלניים ורומיים, ושבכללם תופס הספורט מקום ראוי. אין מדובר על מהפך דרמטי בהקבלה לתקופה שקדמה לחורבן, אלא שספרות חז"ל שנפוצה לאחר החורבן עסקה יותר בענייני דיומא מאשר בנושאים פוליטיים ומדיניים בכלל, כפי שמילאו את חיבוריו של יוסף בן מתתיהו והיא מאפשרת לנו מתוך כך לקרוע חלון רחב אל תוך חיי היומיום של היהודי בן התקופה הנידונה.
כמקובל בתרבות ההלנית וההלניסטית אף ההיאבקות תפשה מקום חשוב, יחסית, בעולם הספורטיבי של היהודים. ספרות חז"ל מעידה על מינוחים מיוחדים הלקוחים מעולם זה ובתעתיק יווני ואף על מנהגים מקובלים על המתאבקים כגון "אפיקטוזין", שעניינו הקאה מעושה. מכלל האיסור של חז"ל לעסוק בענף זה בשבת ניתן ללמוד שאכן עסקו בו, ובשבתות. הספרות המדרשית רוויה באליגוריות הלקוחות מעולם ההיאבקות, שרק מביני דבר, מצפייה או מהתעסקות ממש, יכלו לפענח אותן. התוספתא אוסרת על הריצה כהתעמלות בשבת, ללמדנו על כי רצו בשבת, ונכונה להתפשר על הליכה וטיול, שזה בבחינת חידוש מעניין בהתחשב בענפים המקובלים בעולם הקדום. התלמוד הבבלי יותר מרומז על תחרות ריצה ארוכה בין אצנים לסוסים. הימצאותן של בריכות שחיה במרחצאות הרומיות הנפוצות חשף את החברה היהודית לחשיבות הקניית השחיה, ועד למידה כזו שרבי עקיבא מדגיש כי בין החובות המוטלות על האב כלפי בניו נמצא את לימוד השחיה. ספרות חז"ל מעידה באופן מעניין על תחרויות עממיות של קפיצות והתזות בתוך בריכות שחיה ומקורות מים בכלל, ואף מזהירות את ההורים מפני סיכון ילדיהם בהקפצות אקרובטיות אל תוך המים. באחד המקורות נרמז אף סגנון שחיה בנוסח של "העושה ציפור במים", ונזכר כפר אגון, כמרכז של קיום תחרויות. חז"ל, בהשפעה הלניסטית ברורה, שבחו והללו את העיסוי הגופני, ואף קבעו כי "סיכה בשבת תענוג". ענף מעניין היה המשחק בכדור, שהיו לו כללים שונים, ללמדנו על אופני משחק שונים, כשהמקובל היה חבטת כדור אל עבר הכותל/הקיר בשבת. חכמים הזהירו מפני נפילת הכדור מרשות היחיד לרשות הרבים והחשש מפני טלטולו, ללמדנו שהמשחק עצמו לא נתקל בהתנגדות עקרונית, וזאת למעט העדות הקצת סתומה כי מעוז טור מלכא של המורד בן כוסבא חרב "מפני שהיו משחקין בכדור בשבת". נסיים בעדות היסטורית מפי אב הכנסייה היירונימוס, בפירושו לספר זכריה בשנת 400 לספ' בקירוב, על כי במושבות יהודה נוהגים צעירים יהודים להתאמן בהרמת משאות בדמות אבנים כבדות. חלקם מצליח להרים את האבן עד הברכיים, חלקם – עד הכתפיים ואחרים אף מעל לראשם.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
