Loading AI tools
סופר יווני מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ניקוס קאזאנצאקיס (Νίκος Καζαντζάκης, נודע גם בשם העט פטרוס פסילוריטי; 18 בפברואר 1883 – 26 באוקטובר 1957) היה סופר, מחזאי, מתרגם, ותייר יווני, הוגה דעות, פעיל ציבור ופוליטיקאי יווני, שהגיע למעלה של שר בממשלה[1]. הוא חיבר שירים, סיפורים, רומנים ורשמי מסע וידוע בעיקר בשל ספריו "זורבה היווני" והפיתוי האחרון, ספרים שזכו לגרסאות קולנועיות פופולריות.
לידה |
18 בפברואר 1883 (יוליאני) הרקליון, האימפריה העות'מאנית |
---|---|
פטירה |
26 באוקטובר 1957 (בגיל 74) פרייבורג, גרמניה המערבית |
שם לידה | Νίκος Καζαντζάκης |
מדינה | ממלכת יוון |
מקום קבורה | הרקליון |
מקום לימודים | אוניברסיטת אתונה, Ursulines School of Naxos |
שפות היצירה | יוונית |
יצירות בולטות | זורבה היווני |
בן או בת זוג | |
פרסים והוקרה | Greek State Literary Awards (1956) |
kazantzakis-museum | |
חתימה | |
קאזאנצאקיס נולד בשנת 1883 באזור הרקליון, שנקרא אז צ'אנדאקס, שבאי כרתים, בתקופה בה תושבי כרתים נאבקו נגד השלטון העות'מאני. ניקוס היה הבן הבכור מבין ארבעת ילדיהם של מיכאליס קאזאנצאקיס, סוחר בתוצרת חקלאית וביין מהכפר ורווארי (בהמשך שונה שם הכפר למירטיה) ושל רעייתו מאריה מבית כריסטודולאקיס. אחריו נולדו במשפחה שתי אחיותיו, אנסטסיה ואלני ואח צעיר שמת בילדותו. בשנים 1897 - 1899 המשפחה נאלצה לעבור לאי נקסוס, הם נמלטו מאירועים דוגמת טבח קנדיה. שם למד ניקוס בבית הספר הצרפתי אצל הנזירים הפרנציסקנים ולמד צרפתית ואיטלקית. לאחר שובם לכרתים המשיך את הלימודים בבית הספר התיכון של הרקליון[2].
בשנת 1902 החל ללמוד משפטים באוניברסיטת אתונה ובשנת 1907 החל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת סורבון, פריז. שם פגש את הנרי ברגסון והושפע ממנו רבות.
עם חזרתו ליוון, החל לתרגם מצרפתית ליוונית מסות פילוסופיות וכתבים של ברגסון, כמו גם כתבים של ניטשה ודרווין וספרות ילדים ונוער. בשנת 1914 קאזאנצקיס פגש את אנגלוס סיקליאנוס ויחדיו טיילו במשך שנתיים במקומות שונים ביוון והלה הושפע רבות מן הלאומנות של ידידו סיקליאנוס.
בשנת 1911 נשא לאישה את גאלאטה אלקסיו. הזוג התגרש בשנת 1926. בין השנים 1915 ל-1917 היה שותפו לעסקים של גאורגיוס זורבס, ששימש מאוחר יותר השראה לדמותו של "זורבה היווני". את האידאולוגיה הקומוניסטית גילה קאזאנצאקיס בזמן שהותו בברלין, שהייתה אז עדה למתחים פוליטיים, וגילה אהדה והערצה למנהיג מהפכת אוקטובר, ולדימיר לנין. קאזאנצקיס אמנם לא היה קומוניסט עקבי, אף על פי שביקר ואף התגורר למשך תקופה קצרה בברית המועצות אצל הפוליטיקאי והסופר ויקטור סרג'. אך עלייתו של סטלין הביאה להתפכחותו ובעקבות כך התנער מהקומוניזם הסובייטי. בערך באותו הזמן, החל קאזאנצאקיס נוטש אט אט את אמונותיו הלאומניות ואימץ לעצמו אידאולוגיה יותר אוניברסלית.
בשנת 1926, ביקר בארץ ישראל ויצר קשר עם שחקנית תיאטרון הבימה אותה פגש קודם בברלין. הוא ביקר אותה בתל אביב ואחר כך ביקר במקומות הקדושים בירושלים. הביקור שימש לו אחר כך השראה לכתיבת "הפיתוי האחרון"[3].
בשנת 1945, עמד בראשה של מפלגה קטנה שהשתייכה לשמאל הלא קומוניסטי ביוון, ובעקבות כך התמנה לשמש כשר בלי תיק בממשלה היוונית של אותם זמנים. לאחר כשנה הוא התפטר מתפקידו. באותה שנה התחתן בשנית עם אלני סאמיו.
בשנת 1946 יצאה עבודתו המפורסמת ביותר, "זורבה היווני", על אינטלקטואל אפרורי שפוגש בפועל מכרה שופע חיות ומשתנה עקב חוויותיהם המשותפות. אגודת הסופרים היוונים המליצה אז עליו ועל אנגלוס סיקליאנוס למועמדות זכייה בפרס נובל לספרות. הוא היה מועמד שוב בשנת 1957, שנת מותו, אך הפסיד את פרס נובל לאלבר קאמי בהפרש של קול בודד. מאוחר יותר טען קאמי כי קאזאנצאקיס היה ראוי לקבל את הפרס במקומו.
ב-1951 יצא ספרו "הפיתוי האחרון" (עובד ב-1988 לסרט "הפיתוי האחרון של ישו") בו הציג את ישו מנצרת כאדם הקרוע בספקות ורחוק משלמות. תיאור זה, יחד עם הצגת פאולוס השליח כרמאי ועוד פרטים, הביא עליו את חמת הממסד הנוצרי. הכנסייה היוונית האורתודוקסית ניסתה לתבע אותו לדין באשמת כפירה, והוותיקן הכליל את הספר ברשימת הספרים האסורים. עוד בימיו תורגמו עבודותיו ל-49 שפות שונות. רק ב-1955 הודפס הספר ביוון עצמה, לאחר התערבות מיוחדת של פאולוס, מלך יוון.
בסוף שנת 1957, חרף מחלת הלוקמיה שממנה סבל, ערך קאזאנצאקיס טיול אחרון לסין ויפן. עם שובו נפל למשכב, הועבר לפרייבורג, גרמניה, ושם נפטר מחוליו. הוא נקבר בחומה הסובבת את העיר הירקליון, מכיוון שהכנסייה היוונית האורתודוקסית סירבה שייקבר בבית קברות. על מצבתו נכתב: "איני מפלל לדבר, איני ירא מדבר, אני חופשי." (Δεν ελπίζω τίποτα. Δε φοβούμαι τίποτα. Είμαι λεύτερος.)
אוסף על שמו שמור בספרייה הלאומית[5].
נמל התעופה של כרתים נקרא על שמו של קאזאנצאקיס[6].
פעמים רבות הוגש שמו כמועמד לפרס נובל לספרות[7], אך לא זכה להיבחר, ב-1956 העדיפו על פניו את חואן רמון חימנס וב-1957 את אלבר קאמי[8].
Patrick M. O'Neil, Great World Writers: Twentieth Century, Marshall Cavendish, 2014. עמ' 705–712.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.