Loading AI tools
אחד ממשלי ישו מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משל החיטים והזונין (הידוע גם כ"משל החיטה והעשב השוטה, העשבים השוטים", "משל החיטה והעשב", או "משל הדגן והעשב הרע"), הוא אחד ממשלי ישו, המופיע בבשורת מתי י"ג 24-30. המשל קובע כי במהלך משפט יום הדין הסופי, יפרידו המלאכים בין בני החושך - "בני השטן" (הזונין, עשב רע או עשב שוטה במשל) לבין "בני המלכות" (החיטה במשל). משל זה נלווה אל משל הזורע, והוא מקדים את משל גרגר החרדל. על פי הפרשנות המקובלת, הזרע הטוב מסמל את בני אלוהים, מבחינה רוחנית פועלו של ישו כמשיח, בעוד שהעשב הרע (הזונין) הם יצירתו של האויב הרע, זרעי הרוע, שהם ילדיו, יציריו הרוחניים של השטן.
סיפור המשל הוא כדלקמן:
24 וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם מָשָׁל אַחֵר וַיּאֹמַר מַלְכוּת הַשָׁמַיִם דּוֹמָה לְאָדָם אֲשֶׁר זָרַע זֶרַע טוֹב בְּשָׂדֵהוּ׃ 25 וַיְהִי בִּהְיוֹת הָאֲנָשִׁים יְשֵׁנִים וַיָּבֹא אֹיְבוֹ וַיִּזְרַע זוּנִין בֵּין הַחִטִּים וַיֵּלֶךְ לוֹ׃ 26 וְכַאֲשֶׁר פָּרַח הַדֶּשֶׁא וַיַּעַשׂ פֶּרִי וַיֵּרָאוּ גַּם־הַזּוּנִין׃ 27 וַיִּגְשׁוּ עַבְדֵי בַעַל־הַבַּיִת וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אֲדֹנֵינוּ הֲלֹא־זֶרַע טוֹב זָרַעְתָּ בְשָׂדֶךָ וּמֵאַיִן לוֹ הַזּוּנִין׃ 28 וַיּאֹמֶר לָהֶם אִישׁ אֹיֵב עָשָׂה זֹאת וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הָעֲבָדִים הֲתַחְפֹּץ כִּי־נֵלֵךְ וּנְלַקֵּט אֹתָם׃ 29 וַיֹּאמֶר לֹא פֶּן־תְּלַקְּטוּ אֶת־הַזּוּנִין וְשֵׁרַשְׁתֶּם גַּם אֶת־הַחִטִּים׃ 30 הַנִּיחוּ אֹתָם וְיִגְדְּלוּ שְׁנֵיהֶם יַחַד עַד־הַקָּצִיר וְהָיָה בְּעֵת הַקָּצִיר וְאָמַרְתִּי לַקּוֹצְרִים לַקְּטוּ בָרִאשׁוֹנָה אֶת־הַזּוּנִין וְאִגְדוּ אֹתָם אֲגֻדּוֹת לְשָׂרְפָם וְאֵת הַחִטִּים אִסְפוּ לְאוֹצָרִי׃
- בשורת מתי י"ג 24-30, ברית חדשה, תרגום דליטש
ביוונית עתיקה המילה המשמשת במשל כאן לעשב שוטה היא ζιζάνια - zizania (ברבים ζιζάνιον- zizanion), מתורגמת לעברית בתרגום דליטש ל"זונין" (בתרגום החדש, "עשבים רעים", או "עשבים שוטים" בעברית מודרנית). סבורים שהכוונה במילה זו היא למין העשב זון משכר (Lolium temulentum),[1][2], זהו דגן בר הנראה כחיטה בשלבים מוקדמים של צמיחה[3]. החוק הרומי אסר על זריעת עשב זון בשדות החיטה של האויב[4], כך שנראה שהתרחיש שהוצג במשל כאן הוא מציאותי[5]. בתרגומים שונים משתמשים במונח "עשבים שוטים" "עשבים רעים" במקום ב"זונין".
מטפורה דומה היא "הפרדת המוץ מן החיטה", שניתן למצוא בתנ"ך ובמקומות אחרים כדוגמה מזמור א' 4 " לֹא-כֵן הָרְשָׁעִים: כִּי אִם-כַּמֹּץ, אֲשֶׁר-תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ.", וכן מזמור ל"ה 5: "יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיַחְפְּרוּ--חֹשְׁבֵי, רָעָתִי. יִהְיוּ, כְּמֹץ לִפְנֵי-רוּחַ;" לפיכך "הרשעים" משולים בהם למוץ.
הפרשנות שישו מספק לתלמידיו על משל זה מתייחסת ליום הדין:
36 אָז שִׁלַּח יֵשׁוּעַ אֶת־הֲמוֹן הָעָם וַיָּבֹא הַבָּיְתָה וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו תַּלְמִידָיו וַיֹּאמְרוּ בָּאֶר־נָא לָנוּ אֶת־מְשַׁל זוּנֵי הַשָּׂדֶה׃ 37 וַיַּעַן וַיּאֹמֶר אֲלֵיהֶם הַזּוֹרֵעַ אֶת־הַזֶּרַע הַטּוֹב הוּא בֶּן־הָאָדָם׃ 38וְהַשָּׂדֶה הוּא הָעוֹלָם וְהַזֶּרַע הַטּוֹב בְּנֵי הַמַּלְכוּת הֵם וְהַזּוּנִין בְּנֵי הָרַע הֵמָּה׃ 39וְהָאֹיֵב אֲשֶׁר זְרָעָם הוּא הַשָּׂטָן וְהַקָּצִיר הוּא קֵץ הָעוֹלָם וְהַקֹּצְרִים הֵם הַמַּלְאָכִים׃40 וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר יְלֻקְּטוּ הַזּוּנִין וְנִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ כֵּן יִהְיֶה לְקֵץ הָעוֹלָם הַזֶּה׃ 41בֶּן־הָאָדָם יִשְׁלַח אֶת־מַלְאָכָיו וְלִקְּטוּ מִמַּלְכוּתוֹ אֵת כָּל־הַמַּכְשֵׁלוֹת וְאֵת כָּל־פֹּעֲלֵי הָאָוֶן׃ 42 וְהִשְׁלִיכוּ אֹתָם אֶל־תַּנּוּר הָאֵשׁ שָׁם תִּהְיֶה הַיְלָלָה וַחֲרֹק הַשִׁנָּיִם׃ 43 אָז יַזְהִירוּ הַצַּדִּיקִים כַּשֶׁמֶשׁ בְּמַלְכוּת אֲבִיהֶם מִי אֲשֶׁר לוֹ אָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ יִשְׁמָע׃
- בשורת מתי י"ג 36-43, ברית חדשה, תרגום דליטש
למרות שישו מבחין בין אנשים שהם חלק ממלכות שמים לבין אלה שלא, הבחנה זו אולי לא תמיד בולטת לעין, כמו במשל השאור[5]. עם זאת, ביום הדין הסופי תבוא "התפנית הסופית, כאשר סוד מלכות י האלוהים תמלא לצד המשך פועל הרשע, עד שיגיע לקיצו, כאשר העידן החדש אשר נחנך כבר בתקופת פועלו של ישו עלי אדמות, ויגיע למימושו הסופי בתפארה[5].
אוגוסטינוס הקדוש ציין כי קשיי ההבחנה בין "חיטה" לבין "עשבים השוטים" היא נחלתה של הנצרות מאז כינונה:
הוי אתם נוצרים, ההולכים בחייכם בטוב, אתם נאנחים ונאנקים כמעטים בין רבים, מעטים בין רבים מאוד. החורף יעבור, הקיץ יבוא; הוי! הקציר קרוב. המלאכים, הללו היכולים להפריד, הללו שאינם יכולים לטעות ... אומר לכם אמת, אהוביי, גם במושבים הרמים ביותר יש גם חיטה, וגם זונין, וגם בעליונים יש חיטה, וזונין. הניחו לטוב לסבול את הרע; הניחו לרעים להפוך עצמם לטובים, בחקותם את הטוב. תנו לכולנו, אם נוכל, להגיע לאלוהים; תנו לנו מנוס ברחמיו, לברוח מהרוע של העולם הזה. הבה נשחר לימים טובים, שכן אנו נמצאים בימים רעים; אך בימים הרעים לא נגדף, כדי שנוכל כולנו להגיע אל הימים הטובים[6].
קיים מיעוט בין הנוצרים הסבור שפרשנותו של ישו למשל זקוקה לפרשנות משל עצמה. כדי להוכיח טענה זו, הם מצביעים על הביטוי אשר משתמש בו ישו לאחר ביאור הנמשל למשל, כלומר, "מִי אֲשֶׁר לוֹ אָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ יִשְׁמָע," אשר נאמרים בברית החדשה לאחר קטעים עם משמעות נסתרת (ראה בשורת לוקס י"ד 34-35 וכן בשורת מרקוס ד' 1-9). לפי הדרש על הסברו של ישו, "ילדי הרע" ו "וילדי המלכות" הם משהו אחר מאשר בני אדם. להלן גרסה מקוצרת של הפרשנות של אוריגן על הסברו של ישו למשל:
דברים טובים בנפש האדם הם צאצאי מלכות האלוהים ונזרעו בדבר אלוהים, כך שמילים בריאות על כל דבר הן בני המלכות. אולם בעוד בני אדם ישנים שלא פועלים לפי הציווי של ישו, "שִׁקְדוּ וְהִתְפַּלְּלוּ פֶּן־תָּבֹאוּ לִידֵי נִסָּיוֹן הֵן הָרוּחַ חֲפֵצָה וְהַבָּשָׂר רָפֶה" (מתי 26:41) השטן זורע בהם זרעי עשב רע, כלומר, מחשבות רעות - מעל ובתוך תפיסות טבעיות. ועל פי זה ניתן לכנות את העולם כולו כשדה, שכן בן האדם (ישו) זרע זרע טוב בעולם, אבל הרשע האחד זרע של עשב רע - כלומר, דברי רשע. ובסופו של דבר יבוא הקציר, שבו המלאכים יאספו את הדעות הרעות שגדלו על הנשמה, וימסרו אותם למאכלת אש. ואז כל מי שיגיע למודעות על כך שקיבלו את זרע הרשעה יכעסו על עצמם ויקוננו בחריקת שיניים. ("וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת־אֵלֶּה וַיִּגָּע בָּהֶם עַד נָפֶשׁ וַיַּחַרְקוּ עָלָיו שִׁנֵּיהֶם׃" - מעשי השליחים ז', 54). "אָז יַזְהִירוּ הַצַּדִּיקִים כַּשֶׁמֶשׁ בְּמַלְכוּת אֲבִיהֶם", בשונה, כבר לא כמקודם (מתי י"ג 43) הנביא דניאל, ביודעו כי המוני הצדיקים, שונים בתהילתם, אמר כך, "וְהַמַּשְׂכִּלִים--יַזְהִרוּ, כְּזֹהַר הָרָקִיעַ; וּמַצְדִּיקֵי, הָרַבִּים, כַּכּוֹכָבִים, לְעוֹלָם וָעֶד" (דניאל י"ב 3). ובקטע אחר, בברית החדשה, "41 אַחֵר הוּא כְּבוֹד הַשֶּׁמֶשׁ וְאַחֵר הוּא כְּבוֹד הַיָּרֵחַ וְאַחֵר הוּא כְּבוֹד הַכּוֹכָבִים כִּי־כוֹכָב מִכּוֹכָב שֹׁנֶה לְכָבוֹד׃ 42 וְכֵן תְּחִיַּת הַמֵּתִים הַזְּרִיעָה לְכִלָּיוֹן וְהַתְּקוּמָה לְחַיֵּי עַד" (ראשונה לקורינתיים, ט"ו 41-42). אומר שאול השליח אותו הדבר. אני חושב, על כן, שבתחילת הברכות שמהם נהנים הללו שנושעו, מתקיים ההבדל בין סוגי הזוהר השונים. ייתכן שאת אמרתו של ישו: "כֵּן יָאֵר אוֹרְכֶם לִפְנֵי בְּנֵי הָאָדָם לְמַעַן יִרְאוּ מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים וְשִׁבְּחוּ אֶת־אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָׁמָיִם׃" (מתי ה' 16) ניתן לחקוק על לוח לבינו בצורה משולשת; כך שגם אורם של תלמידי ישו זורח לפני שאר בני אדם, ולאחר המוות לפני תחיית המתים, ולאחר תחיית המתים "עַד כִּי־נַגִּיעַ כֻּלָּנוּ לְאַחֲדוּת הָאֱמוּנָה וְדַעַת בֶּן־הָאֱלֹהִים כְּאִישׁ אֶחָד שָׁלֵם לְשִׁעוּר קוֹמַת מְלוֹא הַמָּשִׁיחַ " (האיגרת אל האפסיים ד' 13) וכולם יהפכו לשמש אחת[7].
נראה כי המשל פורש בצורה דומה על ידי אתנגוראס האתונאי (Athenagoras - אחד מאבות הכנסייה, נוצרי שהתנגד להצהרת ניקאה) שאגב קבע ש"דעות כוזבות הם צמיחה מאוחרת שלאחר הזריעה"[8], ועל ידי סנט גרגורי מנזיאזנוס שהטיפו לכאלה שהלכו להיטבל: "רק אל תהיו חסרי דעת באשר למידת החסד; רק אל תניחו לאויב לבוא בהיותכם ישנים ולזרוע בזדון לב עשבים שוטים."[9] יתר על כן, סנט גרגורי של ניסה (בישוף ניסה בין השנים 372-376) מספר כיצד אחותו סנט מקרינה הציגה את המשל במהלך דיון על תאוות. לדעתה, "יצרים של הנפש, כל אחד מהם, אם רק ינותבו לצד הטוב, בהכרח יניבו פרות של מעלות טובות בתוכנו,"הם הזרעים הטובים, שביניהם "הזרע הרע של טעות השיפוט לגבי יופי אמיתי" התפזר כבר. מן הזרע הרע, "צמחה מעיינות האשליה" עד אשר היופי הא תי "הושלך כבר לחושך." בשל כך, "זרע הכעס לא הופך אותנו לאמיצים, אך מחמש אותנו להילחם עם זולתנו; והכוח לאהוב זונח שקולים שכליים, והופך לשיגעון מוחלט, לשקיעה בהנאה מופרזות של תענוגות חושניים; וכך באופן דומה תחביבים אחרים שלנו מחזקים את ההתפתחות הגרועה יותר במקום את הטובה יותר" אבל "בעל החכמה " מותיר את צמיחת "שגיאות היופי" להיוותר בין הזרעים שלו, "כדי להבטיח שלא להיות מופשטים לגמרי מהתקוות שלנו לטוב יותר" על ידי התשוקות שלנו לאחר שהושרשו יחד החוצה. "אם האהבה תילקח מאיתנו, כיצד נוכל לחיות באחדות עם אלוהים? אם הכעס יהיה כבוי לגמרי, מה יהיה נשקנו כנגד היריב? לכן אדוננו הטוב משאיר אותנו עם זרעים ממזרים אלה בתוכנו.... על מנת שהאדמה עצמה (שכן כך, במשל שלו, הוא קורא ללב) על ידי כוחה הטבעי הגלום בה, שהיא כוח החשיבה, עשויה לגרום לקמילה של האחד ומאידך לגרום לצמיחה של האחר - עד כדי עשיית פרי בשפע: אך אם דבר זה לא נעשה, אזי הוא מזמן את האש כדי להבחין בין סוגי היבולים."[10]
משל החיטים והזונין צוטט לעיתים קרובות כתמיכה לדרגות סובלנות דתית שונות.
יוחנן כריסוסטומוס טען, כי המשל מלמד סובלנות מוגבלת בלבד, וקבע כי אלוהים לא "אסר עלינו לבדוק את הכופרים, ולסתום פיותיהם, ולקחת מהם את חופש הדיבור, לפזר את אספותיהם והבריתות שביניהם, מלבד האיסור שנהרוג, או נשחית אותם."[11] ב"מכתבו לבישוף רוג'ר שלון", הבישוף ווזו של ליאז ( 985-1048 לספירה) בהסתמכו על המשל[12] טען כי "הכנסייה צריכה לתת למתנגדים החולקים על הכנסייה לגדול יחד עם האורתודוקסיה עד בוא האדון שיפריד, וישפוט אותם".[13]
מרטין לותר נשא דרשה על המשל שבו הוא אישר כי רק אלוהים יכול להפריד בין מאמיני שקר, לבין מאמיני אמת, ציין כי בעצם הריגתם של כופרים או לא מאמינים שמים קץ להזדמנות שלהם להיוושע:
" יש להתבונן מכאן ולהבין כמה בני אדם כועסים וזועמים היינו מזה שנים רבות, כיצד שאפנו לאנוס אחרים להאמין; את הטורקים בחרב, כופרים באש, יהודים בהרג, ובכך לשרש את הזונין במו כוחנו. כאילו יכולנו לשלוט על לבם ורוחם, ולהפוך אותם חסידים וצדיקים, מה שדבר אלוהים לבדו צריך לעשות. אולם על ידי רצח, הרינו מפרידים את בני האדם מדבר אלוהים, כך שאינו יכול בשום אופן לפעול עליהם. בכך מביאים רצח כפול על עצמנו באבחה אחת, ככל שהדבר בכוחנו. כלומר, אנחנו רוצחים את הגוף למשך זמן, את נשמתם לנצח, ולאחר מכן אנחנו אומרים: בפועלנו עשינו את שירות אלוהים, ומקוים בכך לזכות בגמול מיוחד בגן עדן."
הוא הגיע למסקנה כי "למרות שהזונין מעכבים את החיטה, ובכל זאת הם הופכים אותה לנאה יותר".[14]
רוג'ר ויליאמס, תאולוג בפטיסטי והמייסד של רוד איילנד, השתמש במשל זה כדי לתמוך בסובלנות הממשלה כלפי כל ה"העשבים השוטים" (הכופרים) בעולם, כיוון רדיפות אחר אזרחים לעיתים קרובות מכאיבות בטעות ל"חיטה" (המאמינים). תחת זאת, טוען וויליאמס תפקידו של אלוהים להיות השופט בסופו של דבר, ולא של האדם. המשל הזה נתן רוח גבית נוספת לוויליאמס לפילוסופיה המקראית שלו בנושא הפרדת הדת מהמדינה, כמתואר בספרו משנת 1644 "השתלשלות הדמים של הרדיפות" ( The Bloody Tenent of Persecution ).[15]
ג'ון מילטון, קורא בספרו אראופגיטיקה (Areopagitica ) (1644 ) לחופש הביטוי ומאשים את ניסיונות הפרלמנטים למנוע רישיון הדפסה, תוך התייחסות למשל זה ולמשל "ליקוט המינים מהרשת" שניהם מצויים בבשורת מתי י"ג בלבד:[16]
זה בלתי אפשרי שאדם יפריד את החיטה מן העשב השוטה, את מין הדג טוב (הכשר) מהשני; זהו תפקידם של המלאכים בקץ הימים.
משל זה תואר על ידי מספר אמנים, כולל ויליאם בלייק, אברהם בלומרט, אלבין אגר-לינץ, דומניקו פטי, יאן לאוקן, ג'ון אוורט מיליי, פליסיאן רופס, ג'יימס טיסו.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
