Loading AI tools
ספר מאת ברברה טוכמן מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מצעד האיוולת (במקור מאנגלית: "The March of Folly") הוא ספרה של ההיסטוריונית ברברה טוכמן, המנתח כמה דוגמאות היסטוריות למדינאות אווילית, בעיקר את מדיניות האפיפיורים שקדמו לרפורמציה, את מדיניות הבריטים בטרם עצמאות ארצות הברית ואת מדיניות האמריקנים בווייטנאם. הספר פורסם ב-1983.[1]
 | |
| כריכת המהדורה העברית הראשונה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
ברברה טוכמן  |
| שפת המקור |
אנגלית |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה |
1983 |
| הוצאות בעברית | |
| הוצאה | מעריב |
| תאריך | 1986 |
| תרגום | יוסף אשכול |
| מספר עמודים | 477 |
| הוצאה | כתר |
| תאריך | 2015 |
| מספר עמודים | 581 |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 001014703, 003883475 |
  | |
לאחר תרגום הספר על ידי יוסף אשכול הפך הביטוי אותו הגה המתרגם, "מצעד האיוולת", למונח שגור בשפה העברית - לעיתים, צד בוויכוח מדיני-פוליטי טוען כי פעולותיו של הצד השני הן בגדר "מצעד איוולת". ספרה של טוכמן היווה מקור השראה לרב המכר הישראלי מצעד האיוולת היהודי מאת אמוץ עשהאל.
בפרק המבוא סוקרת טוכמן בקצרה שורה של התרחשויות היסטוריות שלדעתה ניתן להגדירן כאוויליות במובהק.
טוכמן מנתה שלושה תנאים "על מנת שמדיניות תהיה מוגדרת כאיוולת לצורך מחקר זה":
עם זאת, היא מתייחסת גם לכמה אירועים שאינם עומדים בכל שלושת תנאיה. הראשון שבהם, שבו האיוולת הייתה החלטתו של שליט יחיד, הוא תנ"כי: החלטת רחבעם שלא להקל את עול העבודה שהטיל אביו: ”אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים” (מלכים א', פרק יב' פסוק יא). התוצאה הייתה פילוג ממלכת ישראל וממלכת יהודה. התנהגות אחרת של רחבעם הייתה אולי מונעת את מנת הסבל שהייתה חלקו של עם ישראל מאז.
בהמשך מתייחסת טוכמן למונטסומה, שליט האצטקים, שהתעקש לפתוח את השערים לכובש הלבן ולא להילחם בו, מתוך אמונה שבואו מהווה את חזרת האל קצלקואטל.
מקרה איוולת אחר שסוקרת טוכמן בקצרה הוא רדיפת הפרוטסטנטים בצרפת בידי המלכים הבורבונים.
מלחמות העולם מספקות לטוכמן שתי דוגמאות נוספות. שתיהן קשורות להצטרפותה של ארצות הברית למלחמה. גם הגרמנים ב-1916 וגם האימפריה היפנית ב-1941 נקטו מדיניות יהירה וחסרת זהירות שקוממה עליהם את המעצמה של העולם החדש. הגרמנים החליטו לפתוח במלחמת צוללות בלתי מוגבלת, והיפנים החליטו לתקוף בפרל הארבור.
לגבי התקיפה בפרל הארבור היא כותבת:
מנגד מעלה על נס טוכמן כמה שליטים, החל מסולון איש אתונה, פריקלס, כמה מקיסרי רומא, קארל הגדול, פרידריך השני, אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה, ובעיקר את מקימיה של ארצות הברית. במידת מה של פטריוטיות אמריקאית כותבת טוכמן:
לטובה מציינת טוכמן גם את מדיניות המנצחים במלחמת העולם השנייה כלפי הארצות הכבושות.
היא חותמת באזכור "המקרה הנדיר ביותר של מהפך - זה של שליט המכיר בכך שמדיניות מסוימת איננה משרתת את האינטרס העצמי ומעז להסתכן בשינויה ב-180 מעלות". בעיניה זו החלטתו של אנואר סאדאת לכונן יחסי שלום בין מצרים לישראל.
את החלטתם של הטרויאנים להכניס את סוס העץ לעירם רואה טוכמן כאבטיפוס לאיוולת מדינית. היוונים העמידו פנים כאילו צבאם עזב את שערי העיר והותירו אחריהם סוס עץ, ועליו כתובת שלפיה הוא מוקדש לאלה אתנה. הטרויאנים, שראו בסוס חיה קדושה, החליטו להכניסו למקדש שבעירם. בתוך אותה מתנה כביכול, הסתתרו הלוחמים היוונים.
לפי האגדה, לא השתכנעו אנשי טרויה בקדושתו של הסוס אלא כאשר, את הכוהן שניסה להטיל בה ספק, טרפו נחשים כבירים שהופיעו פתאום. הופעת הנחשים מקורה בכך ש"נחרץ גורלה של טרויה להיהרס". טוכמן כותבת:
עם זאת, מסכמת טוכמן:
בנושא הסוס הטרויאני מודה טוכמן כי איננו עומד בכללים שהיא עצמה קבעה: אין זו מדיניות של דורות פוליטיים רבים, אלא מעשה נקודתי. אך האיוולת שבהכנסתו לעיר היא כה גדולה, לטענתה, שאין מנוס אלא לציינה.
בזבזנותם של האפיפיורים ברנסאנס, שחיתותם הבלתי-מוסווית ורדיפת העינוגים שלהם משתקפת באמרה המיוחסת לאפיפיור ליאו העשירי: "אלוהים נתן לנו את האפיפיורות - הבה ונהנה ממנה".
שחיתותה של הכנסייה התבטאה גם בהפצת כתבי מחילה ובשימוש ציני ברצונם של בני העם הפשוטים להקל על ייסורי קרוביהם שבכור המצרף. כתבי המחילה היו אלה שבסופו של דבר הביאו לכינון תנועת הרפורמה בידי מרטין לותר.
לדעת טוכמן גילו האפיפיורים אדישות ועיוורון מוחלטים להתמרמרות ההולכת וגוברת. הם לא היו מסוגלים לשנות את המערכת הרקובה, ולא היה בכך פלא, שכן היא זו שהולידה אותם.
אשליה נוספת שליוותה את האפיפיורים הייתה אי הפגיעות. הם לא שיערו שיש דבר מה היכול לכנסייה, שבמשך דורות כה רבים הביסה כל קריאת תִּגָּר.
ממשלות בריטיות שונות ניהלו מדיניות נפסדת ועקבית שבסופו של דבר הובילה לאובדן המושבות באמריקה ולעצמאות ארצות הברית.
השאלה המרכזית הייתה האם לפרלמנט הבריטי יש זכות להטיל מיסים על המושבות. "אין מיסוי ללא ייצוג", טענו האמריקנים, שלא שלחו ללונדון צירים. על מזבח סכסוך זה הקריבה בריטניה את שליטתה בעולם החדש, שהייתה חשובה לה לאין ערוך יותר מאשר כסף.
את שורש האיוולת מוצאת טוכמן ביהירות ובהתנשאות. האמריקאים נראו למנהיגי בריטניה כאספסוף ולא כיריבים שווים. גנרל בריטי אחד תיאר את האמריקאים "הכלבים המלוכלכים ביותר והפחדניים הנקלים ביותר שניתן לדמיין". טוכמן סבורה שהערכה מעליבה זו נבעה פשוט מהופעתם החיצונית המרושלת.
לסיכום, היא תוהה:
כבר בתקופה שאחרי תום מלחמת העולם השנייה, שבה סייעו האמריקאים לצרפתים לשוב ולהשתלט על הודו סין, מוצאת טוכמן איוולת. לדעתה, במקום לקדם קולוניאליזם שעבר זמנו, מוטב היה אילו האמריקאים היו תומכים בתנועת העצמאות, על אף זיקתה הקומוניסטית.
הזדמנות לחמוק מהשליטה בווייטנאם הייתה לאמריקאים אחרי משבר הטילים בקובה. היוקרה שרכשו בעימות זה, שממנו יצאו כשידם על העליונה, יכולה הייתה לאפשר להם השלמה מכובדת עם הישגי הקומוניזם במזרח אסיה.
אל תוך הביצות הצעיד את אמריקה לינדון ג'ונסון, שהיה סבור שאובדן וייטנאם יכול להוביל למלחמת עולם שלישית, אם מוסקבה ובייג'ינג יעמדו על חולשתה של ארצות הברית. בתקופת ריצ'רד ניקסון אומנם הסתיימה מלחמת וייטנאם, אך לא לפני שארצות הברית יזמה גם פלישה לקמבודיה, מוסיפה אש על המדורה הבוערת של התנגדות הציבור.
כפי שזלזול בלאומיות האמריקאית הצעירה הביא את הבריטים לנקיטת צעדי איוולת מאתיים שנה קודם לכן, כך זלזול בווייטנאמים היה שורש המפלה של ארצות הברית במלחמתה הכושלת ביותר. "אין גבול לאירוניה של ההיסטוריה", כותבת טוכמן.
בנוסף, הייתה הפרזה גדולה בהערכת שרידותו וכושרו של הדרום. בשל תווית "לוחמי החופש" שהודבקו לו, לאור התנגדותו לקומוניזם, תלו בו האמריקאים תקוות שאינן מציאותיות. האמריקאים גם הגזימו בהערכת חשיבות המערכה כולה. טוכמן מצטטת גנרל אשר פסק כי: "לא היה צורך בכושר חזון רב כדי להבין כי שום אינטרס חיוני אמיתי של ארצות הברית איננו מעורב". איוולת נוספת אשר כמעט תמיד מעורבת בכל מחדל היא אשליית היעדר הפגיעות, שהייתה כל כך דומיננטית גם במפלתם של האפיפיורים לפני התנועה הפרוטסטנטית.
לסיכום מזכירה טוכמן את אטימות המוחין, הסירוב להסיק את המשתמע מסימנים שליליים, אשר עומד בבסיס כל כך הרבה מעשי איוולת. היא מצטטת את דבריו של ג'ורג' אורוול בספרו "1984":
פרופסור עודד בלבן מאוניברסיטת חיפה מעביר בספרו 'Politics and Ideology' ביקורת על גישתה של טוכמן. על פי בלבן, טוכמן עצמה נופלת בכשל חריף שהוא הנחת המבוקש - היא מניחה מראש מה היו המטרות אותן נועדה להשיג ההתנהלות המדינית ובכך היא מסמנת מראש את כישלונה של מדיניות זו. אולם, לטענת בלבן, אין ביכולתנו לדעת מה היו המטרות שאותן שאפו מנהלי המדיניות להשיג. לכן טיעון האיוולת של טוכמן הוא טיעון ריק, שכן הוא נועד לשפוט בדיעבד את נשואי המחקר ופוטר אותנו מלברר מדוע ננקטה המדיניות שננקטה. כלומר טיעון האיוולת, אליבא דבלבן, הוא טיעון של עצלות מחשבתית. בלבן טוען עוד כי טוכמן נופלת בכשל שהיא עצמה הגדירה - בחלק מהניתוחים שלה היא מניחה שהתוצאות השליליות של מעשה היו ידועות בזמנו, גם במקרים שזה לא בהכרח כך. כמו כן, הוא מבקר את טיעון ה"מדיניות של קבוצה" בטענה שלקבוצה אין מדיניות אלא רק לאינדיבידואלים, ועל כן במקרה זה השלם אינו סכום חלקיו שכן בתוך הקבוצה יכולים להיות אינטרסים מנוגדים לגמרי.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
