מערות לונגמן
אתר מורשת עולמית בסין מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מערות לוֹנְגְמֶן (סינית: 龍門石窟; פיניין: lóngmén shíkū – מילולית "נקרות שער הדרקון") הן אתר היסטורי השוכן כ-12 קילומטרים דרומית לעיר לוו-יאנג במחוז חנאן שבמרכז הרפובליקה העממית של סין. המערות מכילות עשרות אלפי פסלים של הבודהה ותלמידיו, והן אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לאמנות בודהיסטית סינית. הפסלים, שרבים מהם היו בעבר צבועים, גולפו בתוך מערות, כוכים ונקרות שנחצבו בצוקי אבן הגיר התלולים של משני עברי הנהר יִי.
 | |||||||
| לוּ שֶׁה נָה בודהה | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| מידע כללי | |||||||
| מדינה |
 הרפובליקה העממית של סין | ||||||
| מיקום | לוו-יאנג במחוז חנאן | ||||||
| קואורדינטות | 34°33′20″N 112°28′11″E | ||||||
  | |||||||
יש באתר כ-1,400 מערות ובהן כ-100,000 פסלים. את חציבת המערות שהחלה בשנת 493 מימנו נדבנים ופטרונים שכללו קיסרים, ובהם הקיסרית וו דזה טיין משושלת ג'ואו השנייה, בני המשפחה המלכותית, משפחות עשירות אחרות, מפקדי צבא, וקבוצות דתיות.[1]
בשנת 2000 צרף ארגון אונסק"ו את אתר מערות לונגמן לרשימת אתרי המורשת העולמית, כשהוא מתאר אותו כ"התגלמות יוצאת דופן של היצירתיות האמנותית האנושית, וכתמצית הרמה התרבותית הגבוהה והחברה המתוחכמת של סין בתקופת שושלת טאנג".[2]
מעבר הנהר יִי בין שני רכסי הרים היה המקור לשמו המקורי של האזור בו נמצא כיום אתר מערות לונגמן, יִיצ'וֵּ'ה (伊阙, בפין-יין Yique), שפירושו "השער של הנהר יִי", ושם זה חקוק כיום באמצע הצוק של הר לונגמן.[3] על מקור שמו הנוכחי של האתר - לונגמן (龍門), שפירושו "שער הדרקון" - קיימות כמה גרסאות. גרסה אחת סוברת שהשם נגזר מהדמיון של שני רכסי ההרים למגדלי שער סיניים טיפוסיים שסימנו פעם את מבואותיה הדרומיים של עיר הבירה לוו-יאנג, שבה ישב הדרקון, כלומר קיסר סין.[4] גרסה אחרת מספרת על הקיסר יָאנְג גוָאנְג, הקיסר השני בשושלת סווי (שלט 604–618), שטיפס על ההר מָאנְגְשָׁאן שמצפון לעיר הבירה לוו-יאנג וצפה ביִיצ'וֵּ'ה שמדרום. המראה השאיר עליו רושם עז והוא תיאר את העמק "כעמק על-טבעי המחכה לבן השמים". משום כך הורה יָאנְג גוָאנְג לבנות את ארמונו כך שהשער הראשי יפנה ישירות ליִיצ'וֵּ'ה. מאז החלו התושבים לכנות את המקום לונגמן - "שער הדרקון".[3]
מכלול מערות לונגמן הוא אחד משלושת מכלולי המערות הידועים ביותר בסין. שני המכלולים האחרים הם מערות יונגאנג בסמוך לדאטונג במחוז שאנשי ומערות מוגאו בסמוך לדונחואנג במחוז גאנסו במערב סין. מכלול מערות לונגמן שוכן בעמק שנוצר על ידי הנהר יִי (伊河, פין-יין: Yī Hé) העובר בין שני רכסי הרים: הרי שְׂיָאנְגְשָׁאן (בפין-יין Xiangshan) במזרח, והרי לונְגְמֶנְשָׁאן (龙门山, בפין-יין Longmenshan) במערב. הנהר, הזורם צפונה, חצב את דרכו ביניהם תוך יצירת צוקים שמדרונותיהם תלולים. הנהר יִי הוא יובל של הנהר לְווֹ, בעצמו יובל של הנהר הצהוב. המערות, הכוכים והנקרות, נחצבו בצוקי אבן הגיר שמשני צדי הנהר לאורך רצועה של כקילומטר. רוב המערות נחצבו בגדה המערבית של הנהר, בעוד שהמערות בגדה המזרחית, שמספרן קטן יותר, שימשו כמקום מגורים לקבוצות גדולות של נזירים.[2][4]
באתר נמנו 2,345 מערות, נקרות וכוכים ובהם מעל ל-100,000 פסלים שגודלם נע בין סנטימטרים בודדים למעל ל-17 מטרים. בנוסף, האזור מכיל קרוב ל-2,500 אסטלות וכתובות, ומכאן הכינוי "יער של אסטלות עתיקות", ומעל לשישים פגודות בודהיסטיות. 30% מהמערות נחצבו בתקופת שושלת ויי הצפונית ו-60% בתקופת שושלת טאנג, מערות מתקופות אחרות מהוות פחות מ-10% מסך כל המערות.[5] כחמישים מערות גדולות ובינוניות שנחצבו במצוק המערבי מתוארכות לתקופת שושלות ויי הצפונית, סווי וטאנג, בעוד שכל המערות במצוק המזרחי נחצבו בתקופת שושלת טאנג.[5] במגוון של המערות, הפסלים והפגודות במערות לונגמן ניתן לאבחן "שיפור הדרגתי בסגנון", כאשר הסגנון במערות הקדומות ביותר הוא פשוט יותר ועם זאת מעוצב היטב כשהמוטיבים הם גילופים של פסלי בודהה ואנשי דת. השינוי בסגנון מובחן יותר בתקופות שושלת טאנג שבהן הפסלים "מורכבים יותר וכוללים בנוסף נשים ודמויות מחצר הקיסר". המערות קיבלו מספרים רציפים מצפון לדרום לאורך הגדה המערבית של הנהר יי. הכניסה למערות היא מהקצה הצפוני.[1]
היסטוריה מוקדמת
בשנת 293 לפנה"ס, במהלך תקופת המדינות הלוחמות, הביס בָּאי צִ'י מפקד צבא מדינת צ'ין את הכוח המאוחד של מדינות האן וצ'י בקרב יִיצ'וֵּ'ה (伊阙之战) שהתרחש באתר זה.
חציבת המערות החלה בשנת 493 בתקופת הקיסר שְׂיָאווֶן (孝文; שלט בשנים 471–499) משושלת ויי הצפונית כאשר העתיק את בירתו מדאטונג ללוו-יאנג. לעיר לוו-יאנג יש חשיבות מיוחדת מאחר ששימשה כעיר הבירה של 13 שושלות במהלך ההיסטוריה של סין. המערות נחצבו וגולפו בהם פסלים בודהיסטים בין שנת 493 לשנת 1127, כשבמהלך תקופה זו ניתן להבחין בארבעה שלבים נפרדים. השלב הראשון התחיל עם שושלת ויי הצפונית (493 עד 534). במהלך השלב השני הייתה האטה ניכרת בהתפתחות המערות בשל עימותים צבאיים שהתחוללו באזור, בין 524 ל-626, במהלך שלטון שושלת סווי (618-581) ותחילת שושלת טאנג (907-618). השלב השלישי, היה במהלך שושלת טאנג, כאשר הבודהיזם הסיני פרח ונוצרו שפע של מערות וגילופים משנת 626 ועד אמצע המאה השמינית. השלב האחרון והרביעי היה משלהי תקופת שושלת טאנג ועד לעלייה לשלטון של שושלת סונג הצפונית, שבה החלה ההידרדרות ביצירת המערות. יצירת המערות פסקה לחלוטין בשל המלחמה העקובה מדם בין האימפריה המונגולית לבין שושלת ג'ין.[2]
גוּיָאנְגְדונְג או מקדש שְׁקוּ המיוחס לקיסר שְׂיָאווֶן היה מקדש המערה הראשון שנבנה בקרקעית החלק הדרומי של המצוק המערבי. בנו ויורשו, הקיסר שׂוֵ'אנְווּ (宣武, פין-יין: xuān wǔ) משושלת ויי הצפונית (שלט 499–515) הורה לחצוב מערות נוספות, אחת לזכרו של אביו, הקיסר שְׂיָאווֶן, ואחת לזכר אימו. פקיד בכיר בממשלו הורה לחצוב מערה שלישית לכבוד הקיסר עצמו. שלוש המערות נבנו במשך 24 שנים והן מקובצות כיום בשם "שלוש מערות בִּין-יָאנְג" (בִּין-יָאנְגְסָאנְדונְג). מעל ל-30% מהמערות אותן ניתן לראות כיום נחצבו במהלך תקופה זו.[5]
בשנת 527 הושלמה מערה מרכזית המכונה חְוָאנְגְפֿוּגונְג או מערות שְׁקוּסְה. מערה זו נשמרה היטב והיא שוכנת בדרום המצוק המערבי.[5]
בשנת 675, בתקופת שלטון שושלת טאנג, הושלמה מערת פֶנְגְשְׂייֵנְסְה על קרקעית החלק הדרומי של המצוק המערבי. היא מסמלת את השלב השלישי של יצירת המערות ותקופת השיא ביצירת המערות. מעריכים שכ-60% מהמערות בלונגמן נוצרו בתקופה שבין 626 עד 755. בנוסף למערות שהכילו פסלי בודהה בגדלים שונים, נבנו במהלך תקופה זו באותו מכלול כמה מקדשים בודהיסטים בשטחים פתוחים על רקע נופי. עם זאת, ממרביתם נותרו כיום חורבות בלבד. מבין שליטי סין ששלטו בלוו-יאנג במהלך שלב זה בלטו הקיסר גָאודְזונְג (שלט 649–683) משושלת טאנג והקיסרית וו דזה טיין משושלת ג'ואו השנייה (שלטה 690–705) כמי שדחפו להגברת פעילות חציבת המערות.[5]
היסטוריה מאוחרת
בתקופה שבין 1368 ל-1912 שבה שלטו שתי שושלות בסין, שושלת מינג (בין 1368 ל-1644) ושושלת צ'ינג (בין 1644 ל-1912) הייתה תחייה תרבותית ומערות לונגמן זכו להכרה לאומית ובינלאומית.
מעשי ונדליזם התרחשו באתר כמה פעמים במהלך התקופה המודרנית:
- יצירות אמנות מרכזיות נלקחו מהמקום על ידי אספנים מהמערב וציידי מזכרות בתחילת המאה ה-20. שני ציורי קיר שנלקחו מהמקום מוצגים כיום במוזיאון המטרופוליטן לאמנות שבניו יורק ובמוזיאון נלסון-אטקינס לאמנות (Nelson-Atkins Museum of Art) בקנזס סיטי.[1][6]
- במהלך מלחמת סין–יפן השנייה בזזו היפנים את האתר ונטלו רבים מהפסלים בחזרה ליפן. רבים משרידים אלו מצויים כיום במוזיאונים ביפן.
- בשנות ה-40 של המאה ה-20 התרחשו באתר מעשי ונדליזם כתוצאה מהתרופפות השלטון המרכזי וחוסר היציבות המדינית.
- בתקופת מהפכת התרבות בסין (1976-1966) הושחתו ראשי פסלים רבים, כחלק מהאידאולוגיה של המהפכה.[1]
עם הקמת הרפובליקה העממית של סין ב-1949 הוכרזו המערות אזור מוגן ועברו שימור. סעיף 22 בחוקת סין העממית, הכולל בין נושאים אחרים גם הגנה על אתרי מורשת טבעיים, הורחב אחר-כך באמצעות חוקים ותקנות שונים שנועדו להגן ולשמר את המורשת התרבותית של סין.[5]
ב-1953 הוקמה סוכנות הפיקוח על שרידי לונגמן כחלק ממשרד התרבות.[5] ב-1954 ביצעה הסוכנות החדשה באתר רישום המצאי. ב-1961 הכריזה מועצת המדינה על מערות לונגמן כמונומנט תרבותי לאומי הדורש הגנה מיוחדת. ב-1982 הוכרז האתר כאחד מקבוצת האזורים הנופיים הראשונה שקיבלו הגנה מהמדינה.[7] שמה של הסוכנות הוסב ב-1990 למכון המחקר של מערות לונגמן, והאחריות על ניהול אתרי המורשת הועברה לעיריית לוו-יאנג.[5] שמו של הארגון המפקח על האתר שונה שוב ב-2002 לאקדמיית המחקר של מערות לונגמן.
ההכרה של ארגון אונסק"ו במערות לונגמן כאתר מורשת עולמית ניתנה בשנת 2000 על בסיס שלושה קריטריונים המפורטים באתר של אונסקו כדלהלן: "קריטריון (i), הפסלים של מערות לונגמן הם התגלמות יוצאת דופן של היצירתיות האמנותית האנושית; קריטריון (ii), מערות לונגמן משרטטים את שיאה של ההתפתחות התרבותית של אזור זה באסיה; קריטריון (iii), גילופי האבן היוצאים מן הכלל של מערות לונגמן הם תמצית הרמה התרבותית הגבוהה והחברה המתוחכמת של סין בתקופת שושלת טאנג". גבולות אתר המורשת העולמית נקבעו על ידי ממשל מחוז חנאן עוד בשנת 1983 וכוללים את השטח של מערות לונגמן והאזור מסביב המשמש כאזור חיץ שבו יש הגבלות בנייה, ובסך הכול 10.42 קילומטרים רבועים.[8]
המערות
יש כמה מערות עיקריות שבהן תצוגות ראויות לציון של פסלים בודהיסטיים וכתובות קליגרפיות.[5][1] כמה מבין המערות העיקריות והשנים בהן נחצבו כוללים את: גוּיָאנְג-דונְג (493), בִּין-יָאנְג-דונְג (505), לְייֵנְחְווָה-דונְג (520) וֵיידְזְה-דונְג (522), שְׁקוּ-סְה (520), יָאופָאנְג-דונְג (570), גָ'איְפֿוּ-דונְג (בערך 636), חְווֵיְגְ'ייֵן-דונְג (630), פָאחְווָה-דונְג (650), פֶנְגְשְׂייֵן-סְה (672), וָאנְפֿוֹ-סְה (680-670), גִ'ינְאָן-דונְג (684), גָאנְגִ'ינְג-סְה (684) ולֵייגוּטָאי-דונְג (684). מערות גוּיָאנְג, בִּין-יָאנְג ולְייֵנְחְווָה נחצבו בצורת פרסת סוס.[9]
גוּיָאנְג-דונְג
גוּיָאנְג-דונְג או מערת גוּיָאנְג (מערת השמש העתיקה) היא המערה העתיקה ביותר בין מערות לונגמן כשהגילופים בתוכה מסגנון ויי הצפונית. זו גם המערה הגדולה ביותר, השוכנת בחלק המרכזי של הצוק המערבי. מערה זו נחצבה בהוראת הקיסר שְׂיָאווֶן. הגילופים הקדומים ביותר במערת אבן גיר זו קדמו לשנת 478, התאריך המשוער שבו העתיק הקיסר שְׂיָאווֶן את בירתו מדאטונג ללוו-יאנג, וכוללים פסלים מעוצבים היטב של דמויות מהבודהיזם בתוך כוכים במערה. רבים מהפסלים בתוך המערה נתרמו בידי אנשים ממשפחת המלוכה ומקבוצות דתיות. במערה יש שלוש דמויות גדולות מאוד. הדמות המרכזית היא של בודהה שאקיאמוני שמשני צידיו בודהיסטוות. לדמויות אלו סממנים אופייניים לסגנון ויי הצפונית: הדמויות רזות וכחושות. כמו כן מצויים במערה כ-600 כתובות[1] או כ-800 כתובות,[5] בקליגרפיה הנאה בסגנון ויי הצפונית, המספר הרב ביותר של כתובות במערה כלשהי בסין.[5] בקיר הצפוני ובקיר הדרומי של המערה יש שתי שורות של כוכים ובהן מספר רב של דמויות. האומנים שהכינו אותן רשמו את שמם את התאריך שבו הכינו אותן ואת הסיבות להכנתן.
בִּין-יָאנְג-דונְג
על פי "דברי ימי שְׁלָאו: ההיסטוריה של וי" הורה הקיסר שׂוֵ'אנְווּ (宣武, פין-יין: xuān wǔ) משושלת ויי הצפונית (שלט 499–515), לחצוב שתי מערות, אחת לזכרו של אביו, הקיסר שְׂיָאווֶן, ואחת לזכר אימו, הקיסרית וֶנְגָ'או. באמצע תקופת יוּנְגְפִּינְג של הקיסר שׂוֵ'אנְווּ (512-508) הורה השופט לְיוֹ טֶנְג לחצוב מערה שלישית לכבוד הקיסר שׂוֵ'אנְווּ עצמו. חציבת המערות וגילוף הפסלים נמשכו 24 שנים בין שנת 500 לשנת 523, ועל פי "דברי ימי שְׁלָאו : ההיסטוריה של וי" נדרשו לשם כך 802,366 ימי אדם. בשל מרד בחצר הקיסרות הושלמה רק מערה אחת, המערה האמצעית. על סמך המקורות ההיסטוריים וממצאים שנתגלו במערות עצמן זיהו החוקרים את שלוש המערות עם מערות בִּין-יָאנְג, שבהן מערת בִּין-יָאנְג האמצעית היא כאמור היחידה שהושלמה ולכן הבולטת ביותר כיום.[10]
- בִּין-יָאנְגְג'ונְגְדונְג
הקיר הצפוני והקיר האחורי של מערת בִּין-יָאנְג האמצעית
החלק העליון של פסל בודהה שאקיאמוני במערת בִּין-יָאנְג האמצעית
הקיר הדרומי של מערת בִּין-יָאנְג האמצעית
בִּין-יָאנְגְג'ונְגְדונְג או מערת בִּין-יָאנְג האמצעית נחצבה בסגנון דאטונג בצפון המצוק המערבי. ממדיה: אורך 12 מטרים, רוחב 10.9 מטרים וגובה 9.3 מטרים. באולם הראשי של מערה זו מגולפים חמישה פסלים בודהיסטיים, כולם בסגנון ויי הצפונית. הדמות המרכזית היא של בודהה שאקיאמוני שמצידיו ארבע דמויות של בודהיסטוות. גם בשני הקירות הצדדיים מגולפים דמויות של בודהה המוקפים בבודהיסטוות. פסלי הבודהה מסודרים בשלוש קבוצות ומייצגים את הבודהה של העבר, ההווה והעתיד. כיפת המערה מעוצבת כפרח הלוטוס (נלומבו נאכל) היו פעם במערה שני תבליטים נמוכים שבהן נראו הקיסר והקיסרית כשהם סוגדים. תבליטים אלו נשדדו בשנות ה-30 של המאה ה-20 והם כיום מוצגים במוזיאונים בארצות הברית. אף שדמויות מעטות מפוסלות ב"מבנה גוף מאורך, פנים כחושות, גלימות המסתיימות בצורת זנב דג וסממנים של השפעה יוונית", הדמויות בכוכים הצדדיים הושלמו בתקופת שושלת טאנג, והם בסגנון הטבעי ולהם גוף מלא.[5][1]
- בִּין-יָאנְגְנָאנְדונְג
בבִּין-יָאנְגְנָאנְדונְג, או מערת בִּין-יָאנְג הדרומית, יש חמש דמויות גדולות מאוד שגולפו על ידי לִי טָאי, בנו הרביעי של טָאיְדְזונְג הקיסר הראשון משושלת טאנג, לזכרה של אימו הקיסרית גָ'אנְגְסוּן. הוא השלים את גילופם בשנת 641. הדמות המרכזית השלווה היא של בודהה אמיטבהה (הדמות הראשית בבודהיזם הארץ הטהורה) היושב על מעמד ומוקף בבודהיסטוות, אף הם שלווים. הסגנון הוא שילוב בין סגנון ויי הצפונית וסגנון שושלת טאנג.[5]
פֶנְגְשְׂייֵן
פֶנְגְשְׂייֵן, או פֶנְג שְׂייֵן סְה, או מערת לִי גְ'ה היא מערה לסגידה לאבות הקדומים, והיא המערה הגדולה ביותר מכל המערות שנחצבו במצוק המערבי. המערה נבנתה בין 672 ל-676 עבור הקיסרית וו דזה טיין. נטען כי הגילופים הם פסגת השלמות האדריכלית של שושלת טאנג. ממדי המקדש שבתוך המערה הם: 39 מטרים על 35 מטרים. המקדש מכיל את פסל בודהה הגדול ביותר במערות לונגמן. פסל מרשים של בודהה ואירוקנה המפוסל על הקיר האחורי של פֶנְגְשְׂייֵן בולט בין תשעה פסלים גדולים שנחצבו במערה. גובה הפסל 17.4 מטרים ואורך אוזניו 2 מטרים.[4] כתובת בבסיס הפסל מציינת את שנת 676 כשנת גילוף הפסל. הבודהיסטווה משמאל לפסל הראשי של בודהה מקושט בכתר ובפנינים. כמו כן מתוארת דמות אלוהית הדורסת רוח רעה. מאפייני הדמות הראשית של ואירוקנה הם שמנמנותה והבעה פנים שלווה וטבעית. כל אחד מהפסלים הגדולים האחרים מעוצב כך שהבעות פניו תואמות לתפקיד אותו הוא מייצג. אלו גולפו בהוראת הקיסרית וו דזה טיין, והם נחשבים כמייצגים באופן ייחודי את ה"סגנון הנמרץ האלגנטי והריאליסטי" של שושלת טאנג. הפסל הגדול של ואירוקנה נחשב כ"תמצית הפיסול הבודהיסטי בסין".[5][4][1]
בנוסף לשנת הגילוף מציינת הכתובת בבסיס הפסל של ואירוקנה את שמות האומנים שעסקו במלאכה, ואת שם התורם, כלומר הקיסר גָאודְזונְג (שלט 649–683) והיא גם מכבדת את וו דזה טיין. נאמר כי וו דזה טיין תרמה "עשרים ושניים אלף מיתרים מכסף הסומק והפודרה שלה" על מנת להשלים את מעמד הפסל. מכאן משערים כי בודהה ואירוקנה גולף כך שדמה לקיסרית עצמה ולכן כונה "המונה ליזה הסינית, ונוס או אם סין". כל דמויות הפסלים במערה, שלא ניזוקו, משדרים חיות. סביב הפסל הראשי מגולפים דמויותיהם של קאשיאפ ואננדה, שני תלמידיו הראשיים של ואירוקנה ושני בודהיסטוות עטורים בכתרים. בנוסף, דמויות רבות של "לוקאפאלס (שומרי ראש או מלכים שמימיים), דוואראפלס (שומרי המקדש) ודמויות רבות אחרות".[4]
מערות אחרות
- חְוָאנְגְפֿוּגונְג
חְוָאנְגְפֿוּגונְג או שְׁקוּסְה היא מערה ובה שלושה קירות ושלושה כוכים, השוכנת בדרום המצוק המערבי, ונחצבה בשנת 527. הוא הושלמה בתקופת בנייה אחת ושמורה היטב. על המשקוף מגולפים שבע דמויות בודהה והן גורמות למשקוף להיראות כאילו גולף מעץ. פסלים גדולים מאוד מצויים באולם הראשי, ובהם בודהה המוקף בשני בודהיסטוות ושני תלמידים. בנוסף יש בכוכים שבמערה דמויות של קבוצות של בודהיסטים. על התקרה מגולף פרח לוטוס גדול מאוד המוקף בשמונה אפסארה (רוחות המים או נימפות) מוזיקליות.[5][1] הוא נוצר על ידי חְוָאנְגְפֿוּ דוּ, דודה של הקיסרית חוּ.[9]
- וָאן-פֿוֹ-טוּנג
וָאן-פֿוֹ-טוּנג (Wan-fo-tung - "מערת עשרת אלפי הבודהה") או יונג-לונג-טונג, נבנתה בשנת 680 בהוראתם של וו דזה טיין וגָאודְזונְג. במקום מגולפים 15,000 פסלי בודהה בכוכים קטנים, השונים האחד מהשני, שגובהו של הבודהה הקטן ביותר הוא 2 ס"מ.[1]
- יָאופָאנְגְדונְג
יָאופָאנְגְדונְג, או מערת המרשם הרפואי מכילה כתובות בכתב קטן של 140 מרשמים רפואיים בתחומים שונים מהצטננות ועד שיגעון. הכתובות חקוקות בכניסה למערה על שני הקירות. כתובות אלו מתוארכות משלהי תקופת ויי הצפונית ועד תחילת שושלת טאנג.[1][5]
- צְ'ייֵנְשִׂיסְה
אל צְ'ייֵנְשִׂיסְה, או מערת מקדש הפלג הנסתר, מגיעים כיום במדרגות מודרניות העולות במעלה הקצה הצפוני של המצוק המערבי. מערה זו נחצבה בזמן שלטונו של הקיסר גָאודְזונְג או, על פי השערה אחת, זמן קצר לאחר מותו (ראו בהמשך), והיא מכילה פסל גדול של בודהה (בודהה אמיטאבהה) יושב בגובה 7.8 מטרים, מוקף בבודהיסטווה אוולוקיטשוורה ובבודהיסטווה מהאסתאמאפרפטה (שלושת הקדושים מהמערב להם סוגדים בבודהיזם הארץ הטהורה), המגולפים כשגופם עגלגל וסימטרי וארשת פניהם מפותחת, סממנים אופייניים לסגנון טאנג.[5] ייתכן שהתרומה להקמת הפסל הגיעה מהנסיכה נָאנְפִּינְג לכבוד גָאודְזונְג, אביה שנפטר זמן קצר לפני כן, משום שהפסל זהה לחלוטין לפסל בודהה במקדש צוק אלף הבודהות בשאנדונג שעליו ידוע כי הוקם בתרומתה.[11]
- לְייֵנְחְווָה
לְייֵנְחְווָה או מערת פרח הלוטוס מתוארכת לשנת 527[1] ושייכת לתקופת ויי הצפונית. אורך המערה 9.8 מטרים, רוחבה 6.2 מטרים וגובהה 6.1 מטרים. על תקרת המערה מגולף פרח לוטוס גדול בקוטר 3.6 מטרים בתבליט גבוה שעוביו 35 סנטימטרים. התבליט מוקף בשלוש דמויות של אפסארה (רוחות המים והעננים במיתולוגיה ההינדית ובבודהיזם) הפונים כלפי הפסל המרכזי בקיר המערבי. הפסל המרכזי הוא בודהה שאקיאמוני עומד בגובה של 5.1 מטרים מוקף בשני בודהיסטוות ושני תלמידים. ראש הפסל נגנב בשנות ה-30 של המאה ה-20 ומוצג כיום במוזיאון גימה בפריז. בכוכים שבקיר הדרומי והצפוני מגולפים מספר פסלי בודהה.[12]
- לָאולונְג
לָאולונְג או מערת הדרקון הזקן נוצרה בתקופת שושלת טאנג, וקרויה על שם ארמון הדרקון הזקן. במערה כוכים רבים המתוארכים לתקופת גָאודְזונְג.[4][13]
מקדשים
במתחם מערות לונגמן ישנם כמה מקדשים. בין המקדשים החשובים ביותר מקדש שְׂיָאנְגְשָׁאן וגן בָּאיְיְוֵּאן - המאוזוליאום של המשורר בָּאי ג'וּ'יִי.[7] מקדשים אחרים כוללים את מקדש טונְגְלֶה שבבנייתו הוחל בתקופת הקיסר מִינְגְיְוֵּ'אן משושלת ויי הצפונית (שלט 423-409); מקדשי לִינְגְיֵן וחוּגְווֹ שנבנו בהוראת הקיסר וֶנְצֶ'נְג משושלת ויי הצפונית (שלט 465-452); מקדש טְייֵנְגונְג בתקופת הקיסר שְׂיָאווֶן; ומקדש צ'ונְגְפֿוּ הושלם בהוראת הסריס צְ'ייֵנְאָר.[11]
מקדש שְׂיָאנְגְשָׁאן
מקדש שְׂיָאנְגְשָׁאן הוא אחד המקדשים המוקדמים בעשרת המקדשים בלונגמן. הוא שוכן בקטע האמצעי של המצוק המזרחי. השם "שְׂיָאנְגְשָׁאן" נגזר משם צמח התבלין " שְׂיָאנְגְגֶה" המצוי בשפע על מורדות הרכס הקרוי באותו שם. המקדש שוחזר ב-1707, בתקופת שלטונה של שושלת צ'ינג כשהוא מתבסס על מקדש ישן שהיה קיים שם קודם. מנהל מערות לונגמן הרחיב את המקדש ב-2002, והוסיף את "מגדל פעמון, מגדל תוף, חדר אגף, היכל מאהאווירה והיכל תשעת האנשים ושמונה עשרה הארהטים והחווילה של צ'יאנג קאי שק וסונג מיילינג". תוספות חדשות כוללות שבילי הליכה מוגבהים מעץ, חומה מסביב למתחם ושער חדש בקצה הדרומי של המקדש.[7]
גן בָּאיְיְוֵּאן
גן בָּאיְיְוֵּאן שוכן על פסגת פִּיפָּה בצפון הרכס המזרחי, רכס הרי שְׂיָאנְגְשָׁאן. הגן, המשמש כמאוזוליאום נבנה מחדש ב-1709 על ידי טָאנְג יוּאוּדְזֶנְג בתקופת שושלת צ'ינג. הגן ובו פינות תצפית רבות מוקף בצמחייה עבותה של אורנים וברושים.[7][14]
- קבר בָּאי ג'וּ'יִי
קברו של בָּאי ג'וּ'יִי (白居易; 846-772), אחד המשוררים המפורסמים ביותר בתולדות סין, שוכן בגן על שמו ברכס המזרחי. בָּאי ג'וּ'יִי שחי בתקופת שושלת טאנג, התגורר בלוו-יאנג בשנותיו האחרונות. קברו שוכן על פסגת ההר, וניתן להגיע אליו מגשר המקשר את הגדה המערבית של הנהר יי לגדה המזרחית. הקבר הוא תל עפר עגול, גובהו 4 מטרים והיקפו 52 מטרים. לפני התל מצבה בגובה 2.8 מטרים ובו חקוקה הכתובת "הקבר של בָּאי ג'וּ'יִי".[7][14]
ההכרה של ארגון אונסק"ו במערות לונגמן כאתר מורשת עולמית מחייבת את ממשלת סין לנקוט בצעדים הנדרשים לשמר את המונומנטים של אתר המורשת על פי הקווים המנחים שמתפרסמים מפעם לפעם לאחר בדיקה שנערכת באתר לעיתים קרובות.[5]
מאז שנת 1951 עברו מערות לונגמן מאמצים מסודרים של זיהוי, סימון, תכנון ויישום של עבודות שיקום. בתור התחלה הוקמה סמוך למערות תחנת ניטור מזג האוויר על מנת להעריך את תנאי הסביבה באזור על מנת לתכנן את אמצעי השיקום המתאימים. לאחר מכן בוצעו עבודות שיקום נרחבות, תחילה בחיזוק בסיס הסלעים על מנת למנוע חלחול מים מהגג ומצדי המערות. נוקתה צמחייה עבותה שלה שורשים עמוקים. הותקנו אמצעים להגיע למערות שכללו מעקות, שבילים ומדרגות. האחריות על שיקום ושימור האתר הוטלה על שלושה גופים ממשלתיים: המכון להגנה על שרידים תרבות של סין שהיה אחראי לצד המדעי של המיזם, האוניברסיטה למדעי כדור הארץ של סין וסוכנות הפיקוח על השרידים התרבותיים של לונגמן. המימון למחקר ועבודות השיקום ניתן במסגרת תוכנית החומש והתוכנית לעשר שנים של עיריית לוו-יאנג ב-1999.[5]
- פסלי שער הדרקון מתוך האתר בעברית של הרדיו הבינלאומי של סין (CRI).
- Longmen Grottoes - אתר המקום (באנגלית)
- Welcome to Longmen Grottoes (באנגלית)
- Longmen Caves (באנגלית)
סרטון וידאו על האתר, סרטון באתר יוטיוב- תמונות
- מערות לונגמן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מערות לונגמן, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
פנורמה של פסלי בודהה במערה המרכזית
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
