Loading AI tools
פוליטיקאי אמריקאי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אדיסון מיצ'ל (מיץ') מקונל, הבן (באנגלית: Addison Mitchell "Mitch" McConnell, Jr; נולד ב-20 בפברואר 1942) הוא פוליטיקאי אמריקאי, חבר המפלגה הרפובליקנית. הוא מכהן כסנאטור מטעם מדינת קנטקי מאז 1985 וכמנהיג סיעת המיעוט הרפובליקנית בסנאט מאז 2021. החל את כהונתו כמנהיג הסיעה הרפובליקנית בינואר 2007, ועל כן הוא המנהיג שכהונתו היא הארוכה ביותר בתולדות הסיעה הרפובליקנית.
 | |||||||
| דיוקנו הרשמי של מקונל מ-23 בינואר 2009 | |||||||
| לידה |
20 בפברואר 1942 (בן 82) שפילד, אלבמה, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| שם לידה |
Addison Mitchell McConnell Jr.  | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| השכלה |
| ||||||
| מפלגה |
 המפלגה הרפובליקנית | ||||||
| בת זוג | איליין צ'או | ||||||
|
www | |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
|
מסדר ההצטיינות האוקראיני, דרגה 1 (5 ביולי 2024) | |||||||
| חתימה |
 | ||||||
  | |||||||
מקונל נולד בשפילד שבאלבמה, בגיל שנתיים חלה בשיתוק ילדים ולא היה יכול ללכת עד גיל 5[1]. בנעוריו עבר עם משפחתו ללואיוויל שבקנטקי. ב-1964 סיים תואר ראשון בהצטיינות במדע המדינה באוניברסיטת לואיוויל, בתקופת לימודיו היה נשיא מועצת הסטודנטים. ב-1967 סיים תואר JD במשפטים באוניברסיטת קנטקי וכיהן כנשיא ארגון הסטודנטים למשפטים. הוא עבד כמתמחה בלשכתו של הסנאטור ג'ון שרמן קופר וכיועץ משפטי בלשכתו של הסנאטור מרלו קוק. בשנים 1974–1975 הוא כיהן כעוזרו של המשנה לתובע הכללי של ארצות הברית בתקופת נשיאותו של ג'רלד פורד. בשנים 1978–1985 כיהן כראש מחוז ג'פרסון בקנטקי.
בנובמבר 1984 נבחר לראשונה לסנאט של ארצות הברית לאחר שגבר על הסנאטור הדמוקרטי המכהן וולטר הדלסטון ברוב זעום של 0.4%. מאז נבחר עוד חמש פעמים לכהונות נוספות בסנאט. הוא כיהן כיו"ר ועדת האתיקה של הסנאט בשנים 1995–1997 וכיו"ר ועדת הכללים והמינהל בשנים 1999–2001. ב-2003 מונה למצליף הסיעה הרפובליקנית וב-2007 למנהיג הסיעה. בשנים 2015–2021 בהן היה לרפובליקנים רוב בסנאט היה מנהיג הרוב. במקביל הוא חבר בוועדת ההקצבות, חבר בוועדת החקלאות וחבר בוועדת הכללים והמינהל של הסנאט. בשנים 2015 ו-2019, מגזין "טיימס" בחר במקונל כאחד ממאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם.
מקונל נישא בשנית ב-1993 לאיליין צ'או, אשר עד 2021, כיהנה כמזכירת התחבורה של ארצות הברית בקבינט של הנשיא דונלד טראמפ. הוא אב לשלוש בנות מרעייתו הראשונה ממנה התגרש. מקונל הוא תומך ישראל וטען כי על ארצות הברית לגבות אותה ללא היסוס במהלך מבצע שומר החומות במאי 2021.
אדיסון מיצ'ל מקונל השלישי נולד בשפילד, אלבמה, בשנת 1942. הוריו היו אדיסון מיצ'ל (א. מ.) מקונל השני (1917–1990) וג'וליה אודין (דין) מקונל (1919–1993). מוצאו מעורב בין מהגרים סקוטים של אלסטר ואנגלים[2]. נוסף על כך, אחד מבין אבותיו היה מעורב במלחמת העצמאות של ארצות הברית. מקונל בילה את שנותיו הראשונות באתונה, אלבמה (הסמוכה לשפילד), שם סבו ואח סבו היו אחראים על בית עלמין מקומי. כאשר היה בן שנתיים בלבד התגייס אביו לשירות צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. גם לאחר סופה של המלחמה, המשיך אדיסון מיצ'ל מקונל השני בשירות קבע בצבא.
עם גיוס האב לצבא, עברה אמו של מקונל, עם כל שאר המשפחה, לבית אחותה באזור הכפרי של אלבמה, שם נדבק מקונל הפעוט בנגיף הפוליו (שהחיסון נגדו התגלה רק עשור אחר כך) וחלה בשיתוק ילדים שפגע בתפקוד רגלו השמאלית. מקונל לא אושפז, אך אמו העניקה לו טיפולי פיזיותרפיה ביתיים ארבע פעמים מדי יום[3]. לאחר מעל שנתיים ארוכות של טיפולים במכון טיפול לחולי שיתוק ילדים בג'ורג'יה על שם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט (אשר טופל באותו המכון), הצליח מקונל בן החמש להשתקם מהשיתוק ולתפעל את רגלו השמאלית ללא תמיכת עזר[4].
בשנת 1950, כאשר היה מקונל בן שמונה, עבר עם משפחתו מאתונה לאוגוסטה (ג'ורג'יה), הסמול לפורט גורדון, שם הוצב אביו במסגרת שירותו הצבאי. בשנת 1956 עברה המשפחה אל לואיוויל, הגדולה שבערי קנטקי, שם למד מקונל הצעיר בבית הספר התיכון 'דו-פונט מנואל'. עוד בשנתו הראשונה בלימודים מונה מקונל לנשיא מועצת התלמידים השכבתית. מקונל סיים תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטת לואיוויל[5]. בשנת 1963 השתתף במצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות, בו מרטין לותר קינג נשא את הנאום "יש לי חלום".
בשנת 1964, בגיל 22, היה מקונל מעורב בעצרות עבור זכויות שוויון אזרחי והיה מתמחה אצל הסנאטור ג'ון שרמן קופר. בשנת 1967 סיים מקונל את לימוד המשפטים באוניברסיטת קנטקי.
במרץ 1967, זמן קצר לפני שהועבר צו גיוס למסיימי לימודי משפטים עבור שירות במלחמת וייטנאם, מקונל התגייס כטוראי לצבא המילואים. מקונל החל הכשרת טירונות צבאית יומיים בלבד לאחר שהגיש את מבחן הלימודים האחרון שלו. עם סיום הטירונות שלו אובחן כחולה בדלקת עצבים אופטית ועל כן נקבע כי לא היה כשיר לשירות. על כן, שירותו הצבאי הפעיל של מקונל נמשך 37 ימים בלבד, בין 9 ביולי ל-15 באוגוסט 1967[6]. במהלך תקופת שירותו היה מוצב בפורט נוקס (בסיס צבאי). מאוחר יותר, לאורך הקריירה הפוליטית של מקונל, יריביו העלו את נושא שירותו הצבאי כאמצעי לערער את המוניטין הציבורי שלו. בין 1968 ל-1970 חזר מקונל לוושינגטון די. סי., והיה עוזר פרלמנטרי בצוות של הסנאטור מארלו קוק מקנטקי. עבודתו אצל קוק, שהיה חבר בוועדת המשפט, חשפה אותו באופן מעמיק להליכים לאישור מינוי שופטים במערכת המשפט הפדרלית, ולחשיבותם, דבר שבא לכדי ביטוי כשהגיע להיות מנהיג הרפובליקנים בסנאט[7].
בהמשך שב מקונל אל לואיוויל ונטל חלק בקמפיין הבחירות הכושל של טום אמברטון מטעם המפלגה הרפובליקנית לתפקיד מושל קנטקי. לאחר מכן עבד מקונול במשרד עורכי דין בלואיוויל, ובמקביל למיד שיעורים ליליים במדעי המדינה באוניברסיטת לואיוויל. באוקטובר 1974 שב מקונל לוושינגטון די. סי. למלא את תפקיד המשנה לתובע הכללי של ארצות הברית בממשל הנשיא ג'רלד פורד. בכהונתו בתפקיד זה עבד מקונל, בין לבין, עם אנטונין סקאליה, לימים שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. בשנת 1977 נבחר למנהל מחוז ג'פרסון בקנטקי (המחוז שבתוכו ממוקמת העיר לואיוויל), לאחר שניצח את המנהל הדמוקרטי המכהן, טוד הולנבאך, ב-53% מהקולות לעומת 47% מהקולות[8].
מאז שנת 1973 כיהן וולטר הדלסטון הדמוקרטי כסנאטור מטעם קנטקי. בשנת 1984 רץ לקדנציה שלישית בתפקיד. מיץ' התחרה למועמדות הרפובליקנית לסנאט וזכה ברוב מכריע בבחירות המקדימות[9]. הבחירות הכלליות התקיימו ב-5 בנובמבר והסתיימו בניצחון של מקונל עם 644,990 קולות (49.9%) לעומת הדלסטון עם 639,721 קולות (49.5%). משמעות הדבר היא שמקונל ניצח בבחירות בפחות מחצי אחוז מכלל הבוחרים[10]. למרות הניצחון הסוחף של הנשיא רונלד רייגן במהלך הבחירות לנשיאות אשר התקיימו במהלך אותה השנה, קנטאקי הייתה המדינה היחידה בה מושב בסנאט עבר לידי הרפובליקנים.
מאז ניצחונו בשנת 1984 נותר מקונל בתפקיד ועודנו מכהן לאחר שש מערכות בחירות נוספות מהן הניצחון בעל אחוז ההצבעה הנמוך ביותר עבורו היה בשנת 1990 (52.2%) והניצחון בעל אחוז ההצבעה הגבוהה ביותר עבורו היה בשנת 2002.
לאורך הקריירה הפוליטית המוקדמת שלו בקנטקי, מקונל נחשב רפובליקני מתון ופרגמטי. עם השנים, לאורך כהונתו בסנאט, נטה מקונל לעבר הפלג השמרני יותר של המפלגה. בשנת 1996 נבחר מקונל ליו"ר הוועדה הסנאטורית הרפובליקנית הלאומית, שמרכזת את המאמץ המפלגתי לבחירת סנאטורים, וכיהן בתפקיד עד 2001[11]. ב-2002 נבחר למצליף הרפובליקני בסנאט. מאז 2007 הוא מכהן כמנהיג הרפובליקנים בסנאט (כמנהיג המיעוט והרוב, לסירוגין), כהונה ארוכה מכל מנהיג רפובליקני בהיסטוריה של התפקיד.
החל משלב מוקדם בכהונתו בסנאט, מקונל הוביל את ההתנגדות בסנאט לניסיונות רפורמה במימון בחירות. ב-1994 טירפד בעזרת השימוש בפיליבסטר הצעת חוק בנושא שהוביל מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט ג'ורג' מיטשל. בהמשך הוביל את ההתנגדות (הרפובליקנית ברובה) להצעת הרפורמה של הסנאטורים ג'ון מקיין הרפובליקני וראס פיינגולד הדמוקרט, והצליח לעכב אותה במשך שנים. התנגדותו העיקשת הובילה את תומכי החקיקה המתוסכלים להדביק לו את הכינוי דארת' ויידר, כינוי שהוא שמח לאמץ, כשהופיע למסיבת עיתונאים עם צעצוע של חרב אור. מאבקים אלה עיצבו במידה רבה את דרכו של מקונל בסנאט, והאסטרטגיות אותן פיתח בתקופה זו שימשו אותו בהמשך, כשעמד בראש המפלגה הרפובליקנית בסנאט[12].
בתחילת 2002 עבר בקונגרס "החוק הדו-מפלגתי לרפורמה בקמפיין" הידוע כ"חוק מקיין-פיינגולד", ונחתם על ידי הנשיא בוש. מקונל עמד בראש המאמץ המשפטי לפסול את החוק, בטענה שהוא פוגע בזכות לחופש הביטוי המעוגנת בתיקון הראשון לחוקה. לאחר שועדת הבחירות הפדרלית (FEC) פעלה על פי החוק החדש, הגישו מקונל ומספר גופים, עתירות נגד ההחלטה, שהגיעו לבית המשפט העליון. בהחלטה בתיק, שהתקבלה בסוף 2003 ונודעה כפסק דין מקונל נגד נגד ועדת הבחירות הפדרלית, דחה בית המשפט ברוב של 4–5 את רוב טענות העותרים, ואישר את חוקתיות רוב סעיפי החוק[13]. אולם ב-2010, בהליך בו מקונל לא היה שותף, קיבל בית המשפט העליון את פסק דין סיטיזנס יונייטד נגד ועדת הבחירות הפדרלית שהפך חלק מהחלטה זו, ופסל חלק גדול מהחוק.
בבחירות של 2006 איבדו הרפובליקנים את הרוב בסנאט, וכמנהיג הרפובליקני בסנאט מקונל עמד בראש המיעוט. האירוע הבולט בשנתיים האחרונות לכהונתו של ג'ורג' וו. בוש היה המשבר הכלכלי שפרץ בסוף 2008. כראש המיעוט הרפובליקני בסנאט תמך מקונול בתוכנית החילוץ הפיננסית שהוביל ממשל בוש, ונטל חלק במאמצים הדו-מפלגתיים להתגבר על הקשיים שחקיקתה נתקלה בו בקונגרס[14][15].
.jpg)
הבחירות ב-2008 הסתיימו בניצחון דמוקרטי סוחף. בבחירות לנשיאות ניצח ברק אובמה ובסנאט הרפובליקנים איבדו 8 מושבים. בעקבות מעבר של ארלן ספקטור מהרפובליקנים לדמוקרטים, הדמוקרטים הגיעו למספר של 60 סנטורים, שיכול להביא לסיום פיליבסטרים. בניגוד לרבים מאנשי מפלגתו, מקונל לא שקע ברוח נכאים, והצליח לאחד את הסיעה המצומצמת סביב אסטרטגיה של התנגדות גורפת לכל יוזמות החקיקה הגדולות של ממשל אובמה, כך שהוא לא יוכל להתגאות בתמיכה דו-מפלגתית בהן[16]. מקונל נתן פומבי לאסטרטגיה שלו בראיון ל"נשיונל ג'ורנל" ב-2010 כשאמר: "הדבר החשוב ביותר שאנו רוצים להשיג הוא שהנשיא אובמה יהיה נשיא של קדנציה אחת"[17][18].
ב-2009 ותחילת 2010 הדמוקרטים הצליחו להעביר, למרות התנגדות מוחלטת או כמעט מוחלטת של הרפובליקנים, מספר יוזמות חקיקה משמעותיות, בהן חבילת תימרוץ נוספת לחילוץ המשק מהמשבר הכלכלי, רפורמה במערכת הפיננסית (חוק דוד-פרנק) וחוק הגנת החולה וטיפול בר השגה שהביא לרפורמה בביטוח הבריאות (""אובמה-קר"). המלחמה הקשה ביותר בין המפלגות הייתה על רפורמת הבריאות. הדמוקרטים הצליחו להעביר את החקיקה ללא תמיכה של אף סנאטור רפובליקני. אך מקונל הצליח לגבות מהם על כך מחיר פוליטי כבד: השילוב של אחדות פנימית בסיעה, וטקטיקות של עיכוב בדיונים שגרמה לחקיקה להתמשך, גרמה להתנגדות ציבורית הולכת וגוברת לרפורמה, ולפגיעה בפופולריות של אובמה[16][12]. כתוצאה איבדו הדמוקרטים ב-2010 את הרוב בית הנבחרים ואת הרוב המיוחס בסנאט, ואובמה כמעט שלא היה יכול להעביר בחקיקה רפורמות נוספות עד לסיום נשיאותו.
מקונל השתמש רבות בטקטיקות העיכוב גם בתחום אישור המינויים של הנשיא אובמה ל שופטים פדרליים בבתי המשפט המחוזיים ובתי המשפט לערעורים. תחת הנהגתו הרפובליקנים סירבו, בניגוד למה שהיה מקובל, לדון ביחד בקבוצות של מינויים אלא דרשו דיון פרטני בכל מינוי, וקיימו פיליבסטרים גם על מינויים שלא היו שנויים במחלוקת ושלבסוף עברו ברוב גדול[19]. כתוצאה מכך, הדמוקרטים, בראשות מנהיג הרוב הארי ריד, שינו ב-2013 את כללי הסנאט, כך שלהפסקת פיליבסטר על מינויים ברשות המבצעת ומינויי שופטים פדרליים בערכאות הנמוכות יספיק רוב רגיל, ורק במינויים לבית המשפט העליון ימשיך להיות צורך ברוב מיוחס של 60 סנאטורים. מקונול הבטיח לדמוקרטים שהם יתחרטו על כך, ועשויים להתחרט מוקדם ממה שהם צופים[20].
בעת השבתת הממשל באוקטובר 2013, מקונל היה דווקא זה שהוביל לפשרה עם ממשל אובמה והדמוקרטים בקונגרס. ההשבתה נבעה מיוזמה של הסנאטורים החדשים טד קרוז ומייק לי מאגף "מסיבת התה" שהובילו את חברי האגף בבית הנבחרים להתנגד להעברת חוקי תקציב, ואף להארכת תוקף חוקי תקציב קודמים, אלא אם כן הם יכללו פגיעה ברפורמת הבריאות ("אובמה-קר"). בתחילת המשבר מקונל לא נטל חלק בדיונים שהתנהלו בעיקר בין יושב ראש בית הנבחרים ג'ון ביינר לבית הלבן. אולם אחרי שביינר לא הצליח להביא לסיום המשבר, ולאור סקרים שהראו שהציבור מאשים את הרפובליקנים בהשבתה, נכנס מקונל לעובי הקורה, ולמרות יחסיו הקשים עם מנהיג הרוב הדמוקרטי הארי ריד, הם הצליחו להגיע להסכם שסיים את המשבר אחרי למעלה משבועיים, בלא הישגים ממשיים לרפבוליקנים[21].
בעקבות בחירות אמצע הקדנציה ב-2014, הרוב בסנאט עבר לידי הרפובליקנים, ומקונל הפך למנהיג הרוב. הוא החזיק בתפקיד בשנתיים האחרונות לממשל אובמה, ובמשך כל כהונתו של דונלד טראמפ כנשיא.
כמנהיג הרוב בסנאט מקונל עצר כמעט לחלוטין את המינויים של אובמה לשופטים פדרליים[22].
מגמה זו הגיעה לשיא עם מותו של שופט בית המשפט העליון אנטונין סקאליה בפברואר 2016. עוד באותו יום החליט מקונל לא לאפשר לאובמה למנות שופט חדש והודיע כי "לעם האמריקני מגיע קול בבחירות השופט הבא בבית המשפט העליון שלהם. לכן אין למלא את המקום עד שייבחר נשיא חדש"[23]. כאשר אובמה החליט למנות את מריק גרלנד מקונל סירב לאפשר לדון במינוי, והמושב בבית המשפט נשאר ריק יותר משנה. מקונל התגאה כי החלטה זו הייתה החשובה ביותר אותה קיבל בקריירה שלו, וייחס לה גם השפעה מכרעת על ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות, משום שהשארת המינוי לנשיא שייבחר נתנה סיבה למצביעים שמרניים להצביע עבור טראמפ[12][24].
ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ב-2016 אפשרה למקונל להיות הרוח החיה מאחורי מהפכה עמוקה בהרכב השופטים בבתי המשפט הפדרליים. בעת השבעתו של טראמפ לנשיאות מספר גדול של מקומות בבתי המשפט נותרו בלתי מאוישים, לאור הסחבת שנקט מקונל בהעלאת המינויים של אובמה לאישור הסנאט. עוד לפני הבחירות לנשיאות החל מקונל לתכנן יחד דון מקגאן, חבר האגודה הפדרליסטית שהיה היועץ המשפטי של קמפיין טראמפ ואחר כך היועץ המשפטי של הבית הלבן, את האסטרטגיה לאיוש תפקידים אלה בגל של שופטים שמרנים שטראמפ ימנה ומקונל יידאג לאישור מינויים בסנאט[12].
גולת הכותרת היו המינויים לבית המשפט העליון. כאשר טראמפ מינה את ניל גורסץ' לכיסא של סקליה, הדמוקרטים ניסו להפעיל פיליבסטר כנגד המינוי, כמחאה על מניעת הדיון באישור מינוי גרלנד לכיסא זה על ידי אובמה. בתגובה מקונל הוביל את הורדת הרף לעצירת פיליבסטרים לרוב רגיל גם במינויים לשופטי בית המשפט העליון. בעזרת הורדת רף זה הצליח מקונל להוביל את האישור של שני שופטים נוספים לבית המשפט העליון, בצורה ששינתה את פניו: ברט קוואנו, שמינויו היה שנוי במחלוקת עקב טענות שצצו כנגדו על הטרדות מיניות, ואיימי קוני בארט, שמונתה אחרי פטירתה של רות ביידר גינסבורג בספטמבר 2020. מקונל הצדיק את כך שהוביל למינוי למושב בבית המשפט העליון שהתפנה פחות מחודשיים לפני בחירות לנשיאות, למרות שהוא מנע מאובמה למלא מושב שהתפנה 8 חודשים לפני הבחירות הקודמות לנשיאות, בכך שבחירות אמצע הקדנציה בהן הרפובליקנים הגבירו את כוחם בסנאט נתנו לכך מנדט[25].
גם בערכאות הפדרליות היותר נמוכות הצליח מקונל להשאיר חותם על ידי אישור מינויים של שופטים שמרניים צעירים, שיישארו במערכת שנים רבות. מעבר לשימוש בהורדת הרף לעצירת פיליבסטרים, שעבור מינויים אלה הורד על ידי הדמוקרטים לאור העיכובים שהוא יצר בימי אובמה, מקונל יזם עוד שינויים פרוצדורליים שהקלו על אישור המינויים, וכך טראמפ מינה לבתי המשפט לערעורים 54 שופטים בקדנציה יחידה, לעומת 55 שופטים אותם מינה אובמה בשתי קדנציות, ולראשונה מזה 40 שנה כל המקומות בבתי משפט אלה התמלאו[26][27].
בניגוד למנהיגים רבים של הרוב בסנאט במהלך ההיסטוריה, מקונל שם דגש פחות על העברת חקיקה. במשך 6 שנותיו בתפקיד, רק במשך השנתיים הראשונות של נשיאות טראמפ שני בתי הקונגרס והנשיאות היו בידי הרפובליקאים,
היוזמה החקיקתית הגדולה הראשונה של הרפובליקנים בשנתיים אלו הייתה הניסיון "לבטל ולהחליף" את רפורמת הבריאות של אובמה ("אובמה-קר"), ובה הם נחלו כישלון צורב. כבר בשבוע השני של הקונגרס החדש, עוד לפני השבעתו של טראמפ, הסנאט העביר החלטה לאפשר לבטל את "אובמה-קר" ברוב רגיל של 51 סנאטורים (אולם בשביל להעביר חוק חליפי עדיין היה צורך ב-60 קולות בשביל להתגבר על פיליבסטר)[28]. במאי הרפובליקנים הצליחו להעביר בבית הנבחרים הצעת חוק לביטול אובמה-קר, אולם הסנאטורים הרפובליקנים לא הסכימו לאמץ אותה, וניסו לגבש חוק מהתחלה. המאמצים הגיעו לשיאם ביולי, כאשר כמה מהצעות אלה עלו להצבעה ולא הצליחו אפילו להתקרב לרוב רגיל. ההצבעה על ההצעה האחרונה, שהציעה רק ביטול חלקי של רפורמת הבריאות של אובמה, הייתה הקרובה ביותר לזכות לרוב (ובכך להתחיל הליך של מיזוג בין ההצעות שהתקבלו בשני בתי הקונגרס). רק שתי הסנאטוריות הרפובליקניות המתונות סוזאן קולינס וליסה מרקאוסקי הודיעו שהתנגדו לה. סגן הנשיא הוזעק להכריע את ההצבעה במקרה של תיקו, וגורל ההצבעה היה תלוי בקולו של ג'ון מקיין, עליו הופעלו לחצים רבים מכל הכיוונים. לבסוף הוא נכנס לאולם הסנאט להצביע הצבעה השמית, נעמד מול מקונל, סימן באגודלו מטה והפיל את החוק[29][30][31]. כישלון זה הביא לשורת מתקפות של הנשיא טראמפ כנגד מקונל[32].
לעומת זאת הרפובליקנים זכו לניצחון חקיקתי גדול בדצמבר 2017 באישור רפורמת מס ("Tax Cuts and Jobs Act of 2017") שהביאה לקיצוץ מיסים לחברות וליחידים, חלקם רק למשך עשר שנים, לביטול החזרי מס מסוימים, וגם לביטול למעשה של הקנס שנקבע ב"אובמה-קר" על מי שלא רכש ביטוח בריאות. לפי כללי הסנאט, לפיהן אפשר למנוע פיליבסטר על חקיקה הקשורה לתקציב ברוב רגיל, מקונל היה זקוק לתמיכה של 50 מתוך 52 הסנאטורים הרפובליקנים, והוא הצליח להשיג את תמיכתם של כולם למעט בוב קורקר שהתנגד לתוספת לגירעון שהחוק יצר[33].
במהלך נשיאותו של טראמפ, בה מקונל היה מנהיג הרוב בסנאט, היו שתי השבתות של הממשל בשל אי העברה בקונגרס של חוקי תקציב, ולו זמניים (continuing resolutions). שתי ההשבתות התרחשו בשל מחלוקות בנושא ההגירה הבלתי חוקית.
הראשונה התרחשה בינואר 2018 ביוזמת הדמוקרטים בסנאט, שהפעילו פיליבסטר בניסיון לדרוש תמורת הפסקתו חקיקה שתעגן את ההגנה מפני גירוש של מהגרים בלתי חוקיים שהובאו לארצות הברית כילדים, הגנה שניתנה על ידי הנשיא אובמה בצו נשיאותי (DACA - Deferred Action for Childhood Arrivals) ושטראמפ החליט לא להאריך. מקונל הסכים רק להצהיר שהוא מתכוון לאפשר להעלות הצעת חוק בנושא. בתחילה הדמוקרטים לא הסתפקו בכך, אולם אחרי פחות משלושה ימים של השבתה הם התקפלו בלי שמקונל זז מעמדתו[34][35].
ההשבתה השנייה, בדצמבר 2018 וינואר 2019, ארכה זמן שיא של 35 יום. באופן חריג מי שיזם אותה היה הנשיא, דונלד טראמפ, שהודיע שלא יחתום על אף חוק תקציב שלא יכלול הקצאה של 5.7 מיליאד דולר לטובת החומה שהוא רצה לבנות כנגד הסתננות מהגרים על גבול ארצות הברית–מקסיקו. הדמוקרטים מנעו קבלת חקיקה כזו – בתחילה בזכות הפיליבסטר בסנאט, והחל מתחילת ינואר גם בזכות הרוב שעבר לידיהם בבית הנבחרים. מקונל הודיע שהוא לא ייתן לערוך הצבעה בסנאט על חקיקה שהנשיא לא יצהיר שהוא מוכן לחתום עליה, וטען שרק הסכמה בין הנשיא לבין ההנהגה הדמוקרטית בקונגרס תוכל להביא לסיום המשבר[36].
ההשבתה הסתיימה כאשר טראמפ הסכים לחתום על חוק שיקצה תקציב למשך שלושה שבועות. במהלך זמן זה הגיעו הרפובליקנים והדמוקרטים בקונגרס לפשרה בנושא התקציב, שכללה מימון לאמצעים למניעת הגירה בלתי לוקית בגבול עם מקסיקו, אך בסכום קטן בהרבה ממה שהנשיא דרש. טראמפ הסכים לחתום על החוק, אולם הכריז על מצב חירום בגבול שנתן לו סמכות להעביר תקציבים ממטרות אחרות לצורך בניית החומה. מקונל, שהתנגד לצעד זה וניסה לשכנע את הנשיא שלא לנקוט בו, נאלץ להודיע על תמיכתו בהכרזה על מצב החירום תמורת חתימתו של טראמפ על החוק ומניעת השבתה נוספת[37][38][39].
.jpg)
בסוף 2019 החל הליך ההדחה הראשון כנגד דונלד טראמפ, בו הואשם טראמפ בניצול כוחו לרעה, ובשיבוש הליכי הקונגרס בפרשת טראמפ–אוקראינה. שני סעיפי האישום עליהן החליט בית הנבחרים בדצמבר 2019 הונחו על שולחן הסנאט בתחילת 2020.
עוד כאשר בית הנבחרים דן באפשרות להעמיד את טאמפ למשפט הדחה בפני הסנאט, מקונל הצהיר שההליך הוא פוליטי ולא משפטי, שהוא אינו "מושבע בלתי מוטה" וכי הוא צופה שמשפט יסתיים בהצבעה על זיכוי לפי קווים מפלגתיים[40], והצהיר כי יעבוד בתיאום מלא עם היועץ המשפטי של הבית הלבן[41].
מקונול שאף לקיים משפט קצר ככל הניתן ולשמור על לכידות בקרב הסנטורים הרפובליקנים. הוא השתמש בהסכמות הדו-מפלגתיות מימי משפט ההדחה של קלינטון כבסיס להחלטות לגבי נוהלי המשפט, אך בעזרת הרוב הרפובליקני מנע הצגת עדויות או ראיות בפני הסנאט, בניגוד למקרה של משפט ההדחה של קלינטון. המשפט נמשך רק שבועיים, ומבין הסנטורים הרפובליקנים רק מיט רומני הצביע בעד הרשעה. הצלחתו של מקונל להביא לזיכוי מהיר תוך שמירה על לכידות כמעט מושלמת זכתה לשבחים מפי חבריו הרפובליקנים בסנאט, ומפי הנשיא טראמפ[42].
הבחירות לנשיאות בשנת 2020, וסירובו של דונלד טראמפ להכיר בהפסדו בהן, הביאו את הדמוקרטיה האמריקנית למשבר חמור ששיאו היה בהסתערות על בניין הקפיטול בעת הקראת ואישור תוצאות הצבעת חבר האלקטורים, והביאו את דונלד טקראמפ לעמוד בפני משפט הדחה שני בסנאט.
בתחילה גם מקונל לא הכיר בתוצאות הבחירות שדווחו בתקשורת, וטען שזכותו של טראמפ לא להכיר בהן עד שיתבררו טענותיו נגד הליכי הבחירות[43]. אולם ב-15 בדצמבר, למחרת הצבעות האלקטורים במדינותיהם, הכריז מקונל במהלך ישיבת הסנאט על הכרתו בתוצאות, ובירך את הנשיא הנבחר ג'ו ביידן[44].
מקונל התנגד ליוזמה של כמה חלק מהסנטורים וחברי הקונגרס הרפובליקנים להתנגד לאישור הצבעת האלקטורים בזמן המושב המיוחד של הקונגרס ב-6 בינואר. הוא הזהיר מראש את עמיתיו מפני המהלך[45], ובזמן הדיון אמר שהצבעתו לאשר את תוצאות הבחירות היא החשובה בכל 36 שנותיו בסנאט, וש"אם הבחירות יבוטלו רק על סמך האשמות של הצד המפסיד, הדמוקרטיה שלנו תכנס לספירלת מוות. לעולם לא נראה שוב את כל האומה מקבלת את תוצאות הבחירות. כל ארבע שנים יהיה מאבק על כוח בכל מחיר"[46]. לאחר שספירת קולות האלקטורים נקטעה בשל הסתערות תומכי טראמפ על הקפיטול, פעל יחד עם סגן הנשיא ושאר מנהיגי הקונגרס על מנת לחדש את הספירה עוד באותו יום, גינה בחריפות את ה"מורדים" ואמר שהם "ניסו לשבש את הדמוקרטיה שלנו, אבל הם נכשלו"[47].
ימים ספורים אחרי אירועי ה-6 בינואר החל בית הנבחרים בהליך הדחה נגד טראמפ, וב-13 בינואר, שבוע לפני תום כהונתו של טראמפ, החליט בקולות כל הדמוקרטים, ועשרה רפובליקנים, להעלות את הנשיא למשפט הדחה בסנאט, בו יש צורך בשני שלישים מחברי הסנט להרשעה, מה שדרש תמיכה של 17 סנטורים רפובליקנים. מקונל לא נהג באותה דחיפות, וסירב לבקשות הדמוקרטים לכנס את הסנאט באופן מיידי, ובכך מנע אפשרות שהמשפט יתחיל בעוד טראמפ מכהן[48]. באופן פומבי הצהיר מקונל שהוא לא יודע כיצד יצביע במשפט ההדחה, ושהוא פתוח לשמוע את טיעוני מנהלי המשפט. לפי דיווחים, בימים הראשונים שקל מקונל לתמוך בהדחה ואף אמר בשיחות סגורות ש"הדמוקרטים יטפלו בשבילנו בבן זונה הזה". אולם אחרי ששוחח עם עמיתיו הרפובליקנים בסנאט הוא גילה שאין בקרבם תמיכה מספקת למהלך, ונסוג מעמדתו[49].
משפט ההדחה עצמו התקיים בפברואר, אחרי תום כהונת טראמפ, ובו הצביעו בעד ההרשעה 57 סנטורים, כולל שבעה רפובליקנים, כנגד 43, ולכן לא הושג הרוב הדרוש להרשעה: שני שלישים ממספר הסנאטורים. מקונל הצביע לזיכויו של טראמפ, בגלל שלדעתו אין סמכות לסנאט להרשיע נשיא שכבר אינו מכהן. אולם בדבריו בסנאט לאחר ההצבעה הוא אמר כי אין ספק שהנשיא טראמפ אחראי מבחינה מעשית ומוסרית לאירועי ה-6 בינואר, ושאם טראמפ היה עדיין הנשיא המכהן הוא היה שוקל בכובד ראש את ההאשמות נגדו[50].
בבחירות לסנאט ב-2020 נוצר תיקו, ועם כניסתה של סגנית הנשיא קמאלה האריס לתפקידה עבר הרוב בסנאט לידי הדמוקרטים, ומקונל חזר להיות מנהיג המיעוט.
בעקבות הגינויים שהטיח בדונלד טראמפ מייד אחרי אירועי ה-6 בינואר ובתום משפט ההדחה, היחסים בין השניים הפכו לעוינים, למרות זאת, כשנשאל האם יתמוך בטראמפ אם הוא יהיה מועמד המפלגה לנשיאות ב-2024, הוא ענה: "Absolutely"[51]. בניגוד למנהיג הרפובליקני בבית הנבחרים, קווין מקארתי, מקונל לא ניסה ליישב את ההדורים עם טראמפ, אלא בעיקר התעלם ממנו, וכאשר טראמפ השתלח בו, הוא התחמק מלהגיב[52].
מול ממשל ג'ו ביידן נקט מקונל גישה פחות סרבנית מאשר מול ממשל אובמה, מקונל לא נתן להעביר את התוכניות היותר שאפתניות של הדמוקרטים, אולם איפשר לקדם שתי יוזמות חקיקה דו-מפלגתיות בולטות, והצביע בעצמו בעדן: העברת חלק מהתוכנית ההשקעה בתשתיות של ביידן שזכה לתמיכה של 19 רפובליקנים בסנאט[53], וחוק שהגביר את הבקרה על מכירת כלי נשק וזכה לתמיכה של 15 סנטורים רפובליקנים[54]. מקונל אמר בגלוי שאחת הסיבות לכך היא ניסיון לזכות מחדש באמונם של מצביעים בפרברים שנטשו את המפלגה הרפובליקנית, על מנת להשיג מחדש רוב רפובליקני בסנאט בבחירות אמצע הקדנציה ב-2022[55].
במרץ 2023 התמוטט מקונל ואושפז בבית חולים בעקבות זעזוע מוח ושבר בצלעות[56]. באפריל 2023 הופיע ברשימה השנתית טיים 100 של מגזין טיים.[57]
ב-26 ביולי 2023, במהלך מסיבת עיתונאים בסנאט, השתתק מקונל למשל 19 שניות ובהה באוויר בלי להוציא מילה. בסופו של דבר נאלצו אנשיו להתערב ולהרחיקו מהמיקרופון. בהמשך טען צוותו שמקונל סבל מסחרחורת רגעית. אירוע נוסף קרה במסיבת עיתונאים ב-30 באוגוסט 2023 בקנטקי, בה השתתק שוב. בעקבות האירועים הללו, נשמעו קריאות הקוראות לו לפרוש מתפקידו.[58]
ב-28 בפברואר 2024, הודיע כי בסוף כהונת הקונגרס הנוכחי, ינואר 2025, יפרוש מתפקיד ההנהגה אך יישאר בתפקידו בסנאט עד לסוף כהונתו ב-2026.
מקונל הוא חבר מסור של הכנסייה הבפטיסטית. בשנת 2016 פרסם ספר, 'המשחק הארוך', על חייו והקריירה הפוליטית שלו. למקונל שלוש בנות שנולדו במסגרת נישואיו עם אשתו הראשונה, שריל רדמון. בשנת 1993 הוא התחתן עם אשתו השנייה איליין צ'או, שכיהנה כמזכירת התחבורה של ארצות הברית בתקופת ממשל טראמפ.
בשנת 2015 פגש מקונל בראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, וטען בפניו שיחסי ארצות הברית–ישראל עודם חזקים[59]. בנאום בשנת 2019 כינה מקונל קריאות פוליטיות אנטי-ישראליות כ"מטרידות"[60]. ב-12 במאי 2021, במהלך מבצע שומר החומות, נאם מקונל ”אזרחים ישראלים מצטופפים במרתפים, מחסות, וחדרי מדרגות בבתי חולים. מתקפות הרקטות של חמאס מאירות את השמיים, פוגעות בבניינים, משליטות אימה, פוצעות והורגות אנשים חפים מפשע.”[61] ב-19 במאי 2021, בנאום בפני הפרלמנט, האשים מקונל גורמים במפלגה הדמוקרטית ברטוריקה אנטי-ישראלית[62].
אתר האינטרנט הרשמי של מיץ' מקונל (באנגלית)
מיץ' מקונל, ברשת החברתית פייסבוק
מיץ' מקונל, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
מיץ' מקונל, ברשת החברתית אינסטגרם.svg){kind=icon}
מיץ' מקונל, סרטונים בערוץ היוטיוב
נתנאל שלומוביץ, פרשנות | מקונל היה המחסום האחרון לפני טראמפ, פרישתו תשלים את כיבוש המפלגה הרפובליקאית, באתר הארץ, 29 בפברואר 2024Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
