פול ראיין

פול ראיין
Paul Ryan
לידה	29 בינואר 1970 (בן 54); ויסקונסין, ארצות הברית
שם מלא	פול דייוויס ראיין
מדינה	ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת מיאמי (1992); ביה"ס התיכון ע"ש ג'וזף א. קרייג (1988); אמריקן יוניברסיטי; Marian College, Dublin ;
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
בן או בת זוג	Janna Little (דצמבר 2000–?)
	29 באוקטובר 2015 – 3 בינואר 2019; (3 שנים)
	→ ג'ון ביינר ננסי פלוסי ←
	3 בינואר 1999 – 3 בינואר 2019; (20 שנה)
	בריאן סטייל ←
פרסים והוקרה
	פרס אירווינג קריסטול (2013)
חתימה

פול דייוויס ראיין (באנגלית: Paul Davis Ryan; נולד ב-29 בינואר 1970) הוא פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כיושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית מאוקטובר 2015 ועד ינואר 2019, עם פרישתו מהחיים הפוליטיים. היה המועמד של המפלגה הרפובליקנית לתפקיד סגן הנשיא בבחירות 2012.

עובדות מהירות לידה, שם מלא ...

סגירה

ראיין נולד בג'יינסויל שבוויסקונסין, הצעיר מבין ארבעת ילדיהם של פול ובקי ראיין. אביו נפטר כשהיה בן 16, ומותו דחף את ראיין להצטיינות בלימודים ולקריאה מרובה. הוא הושפע מספרה של איין ראנד, "מרד הנפילים" ובעקבותיו החל להעמיק בכתביהם של כלכלנים כגון פרידריך האייק, לודוויג פון מיזס ומילטון פרידמן.^[1] סיים תואר ראשון בכלכלה ובמדע המדינה מאוניברסיטת מיאמי באוהיו. עם שובו לוויסקונסין עבד כיועץ שיווקי בחברת עבודות עפר השייכת לקבוצת ראיין שבבעלות משפחתו.

את הקריירה הפוליטית שלו החל בהיותו סטודנט, תחילה כעוזרו של הסנאטור בוב קסטן, בהמשך כיועץ בשדולה שבין מייסדיה היו ג'ק קמפ וג'ין קירקפטריק, ובמהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1996 שימש ככותב נאומים במטהו של קמפ, שהיה מועמד המפלגה הרפובליקנית לתפקיד סגן הנשיא.

ב-1998 התמודד לראשונה בבחירות לבית הנבחרים של ארצות הברית, כמועמד למושב המחוז הראשון של מדינת ויסקונסין. הוא זכה לרוב של 57% מקולות הבוחרים ומאז נבחר תשע פעמים נוספות רצופות לתפקיד, כשב-2010 זכה לרוב שיא של 68%. לקראת הבחירות לקונגרס ב-2010 כתב יחד עם קווין מקארתי ואריק קנטור, את הספר "Young Guns: A New Generation of Conservative Leaders", ובו מפורטות הכנות המפלגה הרפובליקנית לקראת ניצחון בבחירות. בהתמודדות של 2016 הוא זכה ב-84% מהקולות מול פול נלן.

משנת 2007, ראיין היה הנציג הבכיר של המפלגה הרפובליקנית בוועדת התקציבים של בית הנבחרים. ב-2011 כשהשליטה בבית חזרה לידי הרפובליקנים הוא הפך ליו"ר הוועדה. ב-2015 מונה ליו"ר ועדת המיסים (Ways and Means Committee).

בבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית במפלגה הרפובליקנית ב-2012 הביע תמיכה במועמדותו של מיט רומני. ב-11 באוגוסט 2012, הציג רומני את ראיין כמועמדו לתפקיד סגן הנשיא, אך הם הפסידו לנשיא המכהן ברק אובמה וסגנו ג'ו ביידן.

ב-22 באוקטובר 2015 הכריז על כוונתו להתמודד לתפקיד יושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית, לאחר שזכה לתמיכה גם מן הצד המכריע של חברי מפלגתו השמרנים ביותר, המתקבצים בסיעה המכונה "Freedom Caucus" – תמיכה אותה הציב כתנאי להצגת המועמדות.^[2] ב-29 באוקטובר נבחר לתפקיד לאחר שזכה ל-236 קולות.

באפריל 2018 הודיע על כוונתו לפרוש מהקונגרס בינואר 2019.

ראיין הוא קתולי, נשוי לג'נה ליטל ראיין ואב לבת ושני בנים.

בתחום הכלכלי

ראיין תומך בריסון פיסקלי ובצמצום הוצאות הממשלה. במאי 2008 הציג ראיין הצעת חוק שבמסגרתה פירט את תוכניתו להבראה כלכלית של ארצות הברית, תחת השם "Roadmap for America's Future Act of 2008". ב-2009 הציג הצעה נגדית להצעת התקציב ל-2010 של הנשיא ברק אובמה, ובתחילת 2010 הציג עדכון לתוכנית מפת הדרכים הכלכלית שלו, בשם: "The Path To Prosperity, Restoring America's Promise", שכללה רפורמה נרחבת במסוי ובביטוח הבריאות וקיצוץ בהוצאות הממשלתיות שמטרתו לכסות את החוב הציבורי של ארצות הברית עד הדור הבא.^[3]^[4]^[5] הצעת החוק שלו עברה בבית הנבחרים אך נפלה בסנאט. עם זאת, תמך ראיין בתוכנית החילוץ של הממשל הפדרלי בשנת 2008.^[6]

מדיניות החוץ

במישור מדיניות החוץ לא הרבה ראיין להתבטא, וכשעשה זאת היה זה בדרך כלל בהקשר הכלכלי. בנאומו ביוני 2011 ציין כי מדיניות החוץ האמריקאית והמדיניות התקציבית נמצאות על מסלול התנגשות, וללא ריסון תקציבי תאבד ארצות הברית את מעמדה כמעצמה עולמית מובילה. הוא ציין כי ארצות הברית חייבת להמשיך להיות מעורבת בעולם, כי עולם ללא מעורבותה יהיה כאוטי יותר, עם הרבה יותר סכנות ופחות הזדמנויות לאזרחי ארצות הברית.^[7]

ראיין תמך בנשיא ג'ורג' בוש בהצבעה על יציאה למלחמת עיראק. הוא תמך גם באמנה קבועה בין ארצות הברית והרפובליקה העממית של סין שנועדה לחזק את הסחר הבינלאומי בין שתי המדינות, והביע תמיכה ב"אביב הערבי" במצרים.

בהצבעותיו בבית הנבחרים בנושאים הקשורים לסכסוך הישראלי-פלסטיני, תמך בחוק להכרה בירושלים כבירתה המאוחדת והבלתי ניתנת לחלוקה של ישראל ובהעברת שגרירות ארצות הברית לעיר, התנגד לצעדים להכרה חד צדדית במדינה פלסטינית, תמך בהקפאת העברת כספים לאו"ם עד שהארגון ייסוג מהאשמתו את ישראל בפשעי מלחמה, כמו כן חתם ב-2010, יחד עם 326 חברים נוספים בבית הנבחרים, על מכתבם המשותף של אריק קנטור, מנהיג הרוב הרפובליקני ושל סטני הויר, מצליף המפלגה הדמוקרטית בבית הנבחרים, שבו פנו אל מזכירת המדינה הילרי קלינטון והביעו מחויבות ל"קשר הבלתי ניתן לניתוק בין ארצות הברית וישראל" על רקע המתיחות בין הממשל האמריקאי לישראלי.^[8]