טירת אדינבורו

טירת אדינבורו
**Edinburgh Castle**
	טירת אדינבורו, מבט מכיוון דרום-מזרח
מידע על המבנה
סוג	טירה
מיקום	אדינבורו, סקוטלנד
תקופת הבנייה	? – המאה ה-12
נשלט על ידי	הצבא הבריטי
בעלות נוכחית	ממשלת סקוטלנד באמצעות סביבה היסטורית סקוטלנד
גובה	128 מטרים
פתוח לציבור	כן (בתשלום)
קואורדינטות	55°56′55″N 3°12′00″W
	(למפת אדינבורו רגילה) טירת אדינבורו ; תרשים של חלקי הטירה:; A - רחבת הכניסה; B - שער הכניסה; C - משרד כרטיסים; D - שער פורטקוליס ומגדל ארגייל; E - סוללת ארגייל; F - סוללת מילס מאונט; G - חדרי העגלות; H - החומות המערביות; I - בית החולים; J - סוללת באטס; K - מוזיאון המלחמה הסקוטי הלאומי; L - בית המושל; M - הבניין הצבאי החדש; N - בית מעצר צבאי; O - מוזיאון הסקוטים המלכותי; P - שער פוג; Q - בניין האספקה; R - תותח מונס מג; S - בית קברות לחיות; T - בית התפילה סנט מרגרט; U - סוללת חצי הסהר; V - כיכר הכתר; W - הארמון המלכותי; X - ההיכל הגדול; Y - בניין המלכה אן; Z - אנדרטת המלחמה הסקוטית הלאומית

טירת אדינבורו (באנגלית: Edinburgh Castle) היא טירה היסטורית הניצבת על גבעה וולקנית במרכז העיר אדינבורו, סקוטלנד.

עובדות מהירות מידע על המבנה, סוג ...

סגירה

הגבעה המכונה 'סלע הטירה' הייתה כנראה אתר התיישבות מתקופת הברונזה המאוחרת, לפי זאת נחשבת הטירה לאתר ההתיישבות הרציפה מהקדומים בבריטניה. החלקים הקדומים ביותר בטירה כיום מתוארכים למאה ה-12 כאשר מאז ועד היום היא הורחבה ושופצה פעמים רבות. טירת אדינבורו שימשה בתור כס השלטון של מלכי סקוטלנד בין המאה ה-12 ועד לתחילת המאה ה-17, לאחר מכן שימשה הטירה בעיקר סמל שלטוני חשוב ובסיס לחיילי הממלכה.

בשנת 1923 הפסיקה הטירה באופן רשמי לשמש מחנה צבאי. היא עודנה נחשבת סמל לאומי סקוטי חשוב, ומאתרי התיירות הפופולריים בסקוטלנד. זאת בשל ערכה ההיסטורי ומיקומה על גבעה במרכז העיר אדינבורו.

היא מכילה את אוצרות המלוכה של סקוטלנד ומספר חיילים ממשיכים לשרת בה בעיקר במשימות משמר טקסיות. בנוסף לכך מכילה הטירה מספר מוזיאונים צבאיים, אנדרטה לחללים הסקוטים ששירתו בכוחות הבריטים ואף מפקדות של שני רגימנטים פעילים בצבא הבריטי הממוקמים דרך קבע באגף המערבי של הטירה.

חפירות ארכאולוגיות ברחבי הטירה שהתקיימו במהלך שנות ה-90, מצביעות על כך שבמקום התקיים מבצר גבעה החל מתקופת הברונזה המאוחרת ובמהלך תקופת הברזל. במפה של האזור שיצר תלמי במאה ה-2 לספירה, נראה כי שם היישוב במקום היה "אלואנה" (Aluana; מקום סלעי), אם כי ייתכן שההתייחסות היא לגבעה אחרת באזור. לאורך ימי הביניים ישנן מספר התייחסויות לגבי תקופה זו על ידי מספר היסטוריונים, שם היא מכונה 'טירת הגבירה' (Maiden Castle, בלטינית; Castellum Puellarum).

במהלך התקופה הרומית בבריטניה, עדויות ארכאולוגיות מצביעות על יישוב במקום שקיים קשרי מסחר עם התיישבויות רומיות באזור. לאחר עזיבת הרומאים במאה ה-6, ההתייחסות הראשונה לטירה מגיעה מהחיבור הוולשי "אי גודוד'ין" (Y Gododdin) שנכתב ככל הנראה במאה ה-7. בחיבור זה מסופר על טירת "דין אידין" (Din Eidyn; מבצרו של אידין), משם יוצא המלך גודוד'ין למסע כיבושים בדרום באזור העיר יורק, לפי חיבור זה טירת אדינבורו (בהנחה שההתייחסות היא אכן למקום זה) הייתה מבצר גבעה ששימשה את כס המלכות של ממלכת 'מיניד'וג מווינפור' (Mynyddog Mwynfawr).

לפי המקורות ב"דברי הימים של אירלנד" (אנ'), בשנת 638 לאחר מלחמתו של אי גודוד'ין, מבצרו (שנקרא במקורות אלו "אטין") נכבש על ידי האנגאלים מדרום ובראשם מלך נורת'מבריה אוסוולד וממלכת גודוד'ין הובסה. כתוצאה מכך אזור אדינבורו נכבש והפך לחלק ממלכת נורת'מבריה שהפכה בעצמה לחלק מממלכת אנגליה במאה ה-10, אך זמן קצר לאחר מכן נסוגו האנגלים ואדינבורו הפכה לחלק מסקוטלנד במהלך כהונתו של אינדלף, מלך סקוטלנד. מבחינה ארכאולוגית, נראה כי התקיים רצף התיישבותי מאז לפחות התקופה הרומית, אך ישנן מעט עדויות לגבי אופי ההתיישבות.

במהלך כהונתו של מלקולם השלישי, מלך סקוטלנד (תחילת המאה ה-11), הטירה הפכה למוקד כוח חשוב בממלכה. בנו הצעיר דייוויד הראשון (מלך 1124–1153) פיתח את אדינבורו לכדי מושב הכס של ממלכת סקוטלנד. בתקופה זו ביצורי הטירה היו ככל הנראה עשויים מעץ, אך עם זאת שני מבני אבן הוקמו במאה ה-12; 'בית התפילה סנט מרגרט' שהוקם לזכר אימו של דייוויד ועודנו ניצב הראש הגבעה; וכנסייה על שם מריה הקדושה שניצב במורד הגבעה במקום בו עומד היום מוזיאון המלחמה. בשנת 1174 המלך ויליאם הראשון נפל בשבי הצבא האנגלי בקרב אלוויק, במהלך המשא ומתן לשחרורו הוא נאלץ לוותר על מספר טירות בהן גם אדינבורו. לאחר 12 שנים שבהן שלטו האנגלים בטירה, היא ניתנה חזרה לוויליאם כחלק מנדוניה כאשר נישא לביתו של הנרי השני אמנגרדה. לקראת סוף המאה ה-12 מקומה של טירת אדינבורו בתור המרכז המלכותי של ממלכת סקוטלנד התבסס ורוב ענייני הממלכה נקשרו בה.

מלחמות העצמאות הסקוטיות

במרץ 1296 פלשו צבאות אנגליה תחת המלך אדוארד הראשון לסקוטלנד ונפתחה מלחמת העצמאות הראשונה של סקוטלנד. כתוצאה מפלישה זו האנגלים כבשו את הטירה לאחר מצור בן שלושה ימים, אוצרות הכתר הסקוטי כמו גם ספרי החוקים והממשל נלקחו והועברו לאנגליה. האנגלים הביאו בנאים ומהנדסים שעבדו על הטירות שהקים אדוארד ברחבי צפון ויילס (בהם קרנארבון וקונווי) כדי לשקם ולהרחיב את טירת אדינבורו, בנוסף הוצב חיל מצב אנגלי בן 325 חיילים בטירה. לאחר מותו של אדוארד בשנת 1307 השליטה האנגלית בסקוטלנד החלה להחלש ובמרץ 1314 הצליח רוזן מורי עם כוח צבאי סקוטי לכבוש חזרה את הטירה בתקיפת פתע לילית. ארבעה חודשים לאחר מכן הביס הצבא הסקוטי תחת המלך רוברט דה ברוס את הצבא האנגלי בקרב בנוקברן מה שהביא לסיום המלחמה.

בשנת 1333 המלך האנגלי אדוארד השלישי, נחוש להכניע את ממלכת סקוטלנד ולהביאה תחת השלטון האנגלי, פלש שוב לסקוטלנד ונפתחה כך מלחמת העצמאות השנייה של סקוטלנד. הטירה נכבשה ב-1335 ושוב שיקמו האנגלים את הביצורים והציבו בה כוח לוחם, כשהם מחזיקים בה למשך כשש שנים. ב-1341 הוביל סר ויליאם דוגלאס תקיפה על הטירה, כאשר התוקפים הובילו עגלה עם אספקה לטירה וכשנפתחו השערים הם פרצו פנימה והביסו את חיל המצב האנגלי שמנה כ-100 חיילים.

בשנת 1357 נחתם 'הסכם ברוויק' שהביא לסיום המלחמה, מלך סקוטלנד דייוויד השני תפס את מקומו בטירת אדינבורו והחזיר אותה למעמדה כמרכז השלטון, כשהוא משקם את הביצורים והמבנים בה. במהלך שנות כהונתו ומספר שנים לאחר מכן, נבנה 'מגדל דייוויד' שחובר לחומות הטירה ומספר שנים לאחר מכן הושלמה בניית 'מגדל השוטר', שני המגדלים פנו לכיוון המוגן פחות של הטירה במדרון המוביל אליה מכיוון מערב.

המאה ה-15 וה-16

בתחילת המאה ה-15 התרחשה פלישה אנגלית נוספת תחת המלך הנרי הרביעי לסקוטלנד אשר הגיעה לחומות הטירה והחלה במצור עליה, אך לבסוף נסוגו האנגלים כתוצאה ממחסור באספקה. בשנת 1440 נכלאו בטירה שני הנערים דייוויד וויליאם דוגלאס (רוזן דאגלס השישי), הם הוצאו להורג בנוכחותו של ג'יימס השני (בן 10 באותה העת) מתוך מאבק שליטה של סר ויליאם קריצ'טון על תפקיד עוצר הממלכה. כתוצאה מכך, תומכיו של דאגלס צרו על הטירה והסבו לה מעט נזקים.

בתקופה זו הוקמה רחבה במרכז הטירה (המפלס העליון) מעל להיכל קמרון תחתון, רחבה זו נקראת כיום 'כיכר הכתר'. בשנים שלאחר מכן הורחבו ונבנו שאר בנייני השלטון בהם בית המלוכה וההיכל הגדול שהושלם בשנת 1458. בשנת 1464 נסללה דרך חדשה העולה לטירה, לפני כן הגישה לטירה הייתה על ידי מדרגות בדופן הצוק (לצד השער המתרומם במזרח הטירה), אך כדי לנייד תותחים ואספקה לטירה היה צורך בדרך רחבה ומתונה יותר.

במהלך המחצית השנייה של המאה ה-15 הטירה החלה לשמש כמפעל נשק ותחמושת, עם תחילת המאה ה-16 תחת הנחיתו של רוברט בורת'וויק הנשק המלכותי הראשי, מפעלי הנשק באדינבורו כמו גם בטירה סיפקו את מירב התותחים לטירות והאוניות של הממלכה. בשנים אלו תפקידה של הטירה כמעון מלכותי החל לדעוך ומשפחות המלוכה העדיפו לגור בהולירוד הסמוכה, עם זאת ג'יימס הרביעי השלים את בניית ההיכל הגדול החדש בתקופה זו. בספטמבר 1513 נהרג המלך ג'יימס בקרב פלודן, הסקוטים מחשש להתקפה אנגלית לאחר הצלחתם בקרב, בנו את חומות העיר סביב אדינבורו וחיברו אותם לטירה שגם ביצוריה קיבלו חיזוקים ושיפורים.

עם מותו של ג'יימס החמישי, בתו בת השבוע מרי, מלכת הסקוטים הייתה עתידה לרשת את כס המלוכה, המלך האנגלי הנרי השמיני פלש לסקוטלנד בניסיון לכפות נישואים פוליטיים וחיבור הממלכות. המערכה האנגלית לא הגיעה לטירה, אך החשש מפני מצור הגביר שוב את עבודות הביצורים, באותה העת אלמנתו של ג'יימס שימשה נסיכה עוצרת עד למותה בשנת 1560. שנה לאחר מכן שבה מרי מגלותה בצרפת ולקחה את מקומה בכס השלטון, בשנת 1566 היא הולידה את ג'יימס (הראשון באנגליה וסקוטלנד) שעתיד היה למלוך על שתי הממלכות.

בשנת 1568 נכלאה מרי בטירת לוך לוון (מספר קילומטרים צפונית לאדינבורו) לאחר שנתגלתה תוכניתה להפיל את אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה. כתוצאה מכך התחילה מלחמת האזרחים המריאנית ברחבי סקוטלנד בין "אנשי המלך" (תומכיו של בנה ג'יימס והעוצרים השונים) ו-"אנשי המלכה" (תומכיה של מרי). בשנים אלו מפקד הטירה היה ויליאם קירקלדי מגרנג', שתחילה נמנה עם אנשי המלך אך נאמנותו עברה לתמיכה במרי בסביבות 1571 וכך הוחזקה העיר והטירה תחת פיקודו בשמה. במאי 1571 אנשי המלך צרו על העיר אדינבורו למשך מספר חודשים ('מצור לאנג'; הארוך), אנשי המלך פנו למלכת אנגליה לסיוע צבאי וזו שלחה שליחים לסייע במשא ומתן. ביולי 1572 המצור על העיר הוסר והעיר נפלה לידי אנשי המלך, בעוד שקירקלדי המשיך להחזיק בטירה בשם מרי, חצי שנה לאחר מכן אם סיום הפסקת האש החל קירקלדי להפגיז את העיר סביב הטירה למרות כמויות קטנות של אספקה, תחמושת, מים ורק שבעה תותחנים שהפעילו 40 תותחים.

באפריל 1573 הגיע כוח אנגלי של כ-1,000 חיילים לסייע לאנשי המלך במצור על הטירה. ב-17 במאי, 27 התותחים היו מוכנים סביב הטירה והחלה הפגזת החומות מכל הכיוונים, לאחר חמישה ימים הקיר הצפוני של 'מגדל דייוויד' קרס ואיתו המגדל, ביום למחרת קרס גם 'מגדל השוטר' מה שהוביל לחסימת הגישה לטירה. בתוך 12 ימים האנגלים ונאמני המלך ג'יימס ירו כ-3,000 פגזים אל עבר חומות הטירה, לבסוף ב-28 במאי קירקלדי נכנע לבסוף לאחר שחייליו איימו למרוד בו. חיילי הטירה שוחררו לחופשי, בעוד שקירקלדי ועוד שלושה נתלו ב-3 באוגוסט בצלב המרקאט, בעוד שהפיקוד על הטירה עבר לג'ורג' דאגלס מפארקהד אחיו של העוצר ג'יימס דאגלס רוזן מורטון.

המאה ה-17 ומרד היעקוביטים במאה ה-18

בשנים שלאחר מכן שוקמה הטירה מחדש על ידי הרוזן מורטון והמלך ג'יימס. במקום שני המגדלים המזרחיים נבנה בית שער בעל שער מתרומם והוקמה 'סוללת חצי הסהר' הצופה מהמפלס העליון על דרך הגישה המזרחית לטירה. גם בנייני המלוכה במפלס העליון אשר נפגעו באופן קשה מהלחימה עברו שיפוצים נרחבים בשנת 1584 ושוב ב-1615. לאחר מלחמת האזרחים מעמדה של הטירה כמעון מלכותי המשיך לצנוח ובמהלך המאה ה-17 התארחו בה מלכים פעמים בודדות בלבד, בשנת 1633 צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה לן בטירה בלילה שלפני ההכתרה שלו בסקוטלנד, זו הייתה הפעם האחרונה בה מונרך מכהן ישן בטירה.

בשנת 1639 לאחר שהמלך צ'ארלס ניסה לכפות דת ממלכתית על סקוטלנד, החלה התמרדות של קובננטרים סקוטים (נאמני הכנסייה הפרסבטירית הסקוטית) ופרצה מלחמת אזרחים ('מלחמת הבישופים'). הקובננטרים הצליחו לכבוש את הטירה לאחר מצור קצר, אך זו הוחזרה לידי צ'ארלס לאחר הסכם ברוויק ביוני 1639. אך מספר חודשים לאחר מכן הטירה נכבשה שוב לאחר מצור בן שלושה חודשים והיא נותרה תחת כיבוש הקובננטרים למשך עשור עד שנת 1650, במאי אותה השנה התנועה הצהירה את נאמנותה למלך צ'ארלס השני (שהיה בגלות בצרפת). כתגובה לכך אוליבר קרומוול שליט אנגליה שלח את צבאו צפונה במטרה להביס את המתמרדים הסקוטים ולכבוש את סקוטלנד, הטירה נכבשה על ידי קרומוול לאחר מצור בן שלושה חודשים.

לאחר שיקום המלכות באנגליה בשנת 1660 וחזרתו של צ'ארלס השני לכס השלטון, הטירה הפסיקה לשמש טירה מלכותית והיא הפכה למבצר צבאי המכיל בית מעצר וחיל מצב צבאי המגן עליה. במהלך המהפכה המהוללת בשנת 1688 אשר הביאה לשלטון את ויליאם מאורנג', נתבקש הדוקס ג'ורג' גורדון למסור את הטירה לידי המלך החדש, אך הוא סירב מתוך נאמנות לג'יימס השביעי. כתוצאה מכך כ-7,000 חיילים אנגלים נשלחו לצור על הטירה כנגד כ-160 חיילים מגנים, המצור נמשך ממרץ עד יוני 1689 כאשר חיל המצב נכנע לכוחות המלך כתוצאה ממחסור באספקה.

בשנת 1707 אנגליה וסקוטלנד אוחדו תחת חוקי האיחוד והטירה נבחרה כאחת מארבע טירות לשימוש הצבא הבריטי החדש (בנוסף לסטירלינג, דמברטון ובלקנס). בספטמבר 1715 הטירה הותקפה על ידי 100 יעקוביטים יומיים לאחר תחילת מרד היעקוביטים הראשון, אך חיל המצב הצליח להביס אותם ולהחזיק בטירה. בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-18 שופרו וחוזקו ביצורי הטירה ונבנו הבאסטיונים וסוללות התותחים בחומות הצפוניות והמערביות, בהם 'סוללת ארגייל', 'סוללת מילס מאונט', הסוללות התחתונות והסוללות המערביות.

בספטמבר 1745 במהלך מרד היעקוביטים השני, נפלה העיר אדינבורו לידי המתמרדים ללא קרב אך הטירה בפיקודו של הגנרל ג'ורג' פרסטון נותרה נאמנה למלך. המתמרדים, למרות שלא היו להם תותחים, ניסו לצור על הטירה אך חיילי הטירה ירו לעבר עמדות היעקוביטים ברחבי העיר ולבסוף המצור הוסר בהוראת צ'ארלס אדוארד סטיוארט. האירועים במהלך המרד היו לפעילות הלחימה האחרונה של הטירה ובהמשך המאה ה-18 היא המשיכה לשמש בסיס צבאי ובית מעצר.

המאה ה-19 והלאה

בשנת 1811 התרחשה בריחה של 49 אסירים דרך פרצה בחומה הדרומית, מה שהוביל לכך שהטירה הפסיקה לשמש בית מעצר החל משנת 1814. בתקופה זו של תחילת המאה ה-19 החלה הטירה להפוך לסמל לאומי סקוטי. בשנת 1818 הצליח סר וולטר סקוט למצוא את אוצרות המלוכה הסקוטית בחדר סגור בטירה, הם נותרו בתצוגה בטירה ותרמו למעמדה של הטירה כסמל לאומי. בשנת 1822 (בעידודו של סקוט) הגיע המלך ג'ורג' השני לביקור בטירה ובעיר אדינבורו והיה למונרך הראשון לבקר בטירה מאז ביקורו של צ'ארלס השני בשנת 1651. בשנת 1845 שוקם בית התפילה סנט מרגרט (ששימש עד אז כמחסן), בשנות ה-80 של המאה ה-19 שוקם גם ההיכל הגדול (שבמשך השנים שימש כחדרי חיילים) ונבנה 'מגדל ארגייל' מעל לשער המתרומם, כל אלו על ידי הארכיטקט הסקוטי היפוליט בלאנק. בשנת 1845 הורחבה הרחבה מול הטירה ובשנת 1888 הוקם שער כניסה חדש בקצה הטירה בעל גשר מעל לתעלה בין רחבת הכניסה לחומות הטירה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה שימשה הטירה שוב כמתקן מעצר לפרקי זמן קצרים, במהלך מלחמת העולם השנייה הושמו בה טייסי לופטוואפה שנפלו בשבי. בשנת 1935 הוחזר התפקיד 'מושל טירת אדינבורו' (לאחר שבוטל בשנת 1876) והוא ניתן באופן טקסי לנושא משרת המפקד העליון של סקוטלנד. בשנת 1991 עם הקמתה, הועברה האחריות על הטירה לאגודת סקוטלנד ההיסטורית והיא הוגדרה כמונומנט רשום בשנת 1993, בהמשך קיבלו חלקי הטירה 24 רישומים נפרדים כולל 13 בדרגה A.

רחבת הכניסה והשער

הטירה ממוקמת על ראשה של גבעה וולקנית עם מדרון מתון לכיוון מזרח המעניק דרך גישה טבעית לטירה, משאר הכיוונים חומות הטירה ניצבות מעל צוקים וולקנים גבוהים מה שהקנה לה לאורך ההיסטוריה מיקום אסטרטגי חשוב והקל על הגנת הטירה בפני מצור. המדרון לכיוון מזרח יורד אל עבר רחוב המייל המלכותי ולמעשה מהווה המשך לו עד לשערי הטירה.

על גבי המדרון המוביל לטירה נבנתה בסביבות שנת 1753 רחבה מרוצפת הנתמכת משני צדדיה בחומות, בשטח של כ-80 מטרים אורך וכ-50 מטרים רוחב. משום שזאת הגישה העיקרית לטירה, לאורך השנים עמדה במקום שלוחה הגנתית של הטירה בצורת באסטיון אדמה עד שזה נהרסה בסביבות 1640. לאחר הקמת הרחבה המרוצפת במאה ה-18, היא הורחבה ושופצה בשנת 1845 בתקופה בה חלקים רבים נוספים עברו שיקומים ושיפוצים דומים. בשנת 1888 נבנה השער המפואר שעומד כיום בין הרחבה לפנים הטירה, השער היה תוספת קוסמטית לטירה והשלים את המראה הייחודי שלה. משני צידי השער הוצבו פסליהם של רוברט דה ברוס וויליאם וולאס כשומרי השער, ומחוץ לשער עומד משמר דרך קבע חייל מהרגימנט המלכותי של סקוטלנד. בין הרחבה לשער נמצא חפיר והגישה לשער היא דרך גשר קבוע, אם כי בעבר היה במקום גשר מתרומם.

רחבת הכניסה היא גם המקום בו נערך כל שנה הטאטו של אדינבורו, מצעד של מספר תזמורות ולהקות מרחבי העולם, שבעיקרו מתבסס על תזמורות צעידה סקוטיות ולרוב קשור בתזמורות צבאיות. אירוע זה מושך כל שנה אלפי תיירים ולכבודו מוקמות במות ישיבה מיוחדות משני צדדי הרחבה.

המפלס התחתון

לאחר הכניסה בשער הראשי, הדרך מתפתלת במעלה הגבעה בצמוד לחומות המפלס העליון ומגיעה לשער הפנימי שעד המאה ה-19 היה שער הכניסה העיקרי. שער זה נבנה בשנת 1584 באתר בו עמד 'מגדל השוטר' שנפל במצור לאנג מספר שנים לפני כן, בשנת 1750 השער שופץ בשנית בעיקר בחזיתו. בשנת 1887 הושלמה בניית 'מגדל ארגייל' מעל השער אשר נבנה בסגנון הסקוטי הברוניאלי אשר השתלב עם סגנון הבנייה בטירה ורוח הרומנטיקה של המאה ה-19.

מעבר לשער לכיוון צפון לאורך החומה החיצונית של הטירה, ממוקמת 'סוללת ארגייל' ובהמשך לה 'סוללת מילס מונס' אשר בה ממוקם 'תותח השעה אחת'. כאן מתעקל השביל המרוצף לכיוון דרום באזור מפלס הביניים. את מפלס הביניים ניתן לחלק לשני אזורים עיקריים; מתחם מערבי שמכיל את בית החולים הצבאי ומוזיאון המלחמה הסקוטי, ואזור מעט גבוהה יותר עליו ממוקם בניין מגורי החיילים החדש ובית המושל.

מפלס הביניים

מפלס הביניים ממוקם בחלקה המערבי של הטירה, בין השביל העולה מכיוון השער המתרומם, לבין 'שער פוג' המוביל למפלס העליון. המפלס מכיל מספר רב של מבנים שנבנו ברובם במהלך המאה ה-18 והמאה ה-19, בהם בית המושל, בית החולים הצבאי, בניין מגורי החיילים החדש, בית המעצר הצבאי ובניין העגלות. מבנים אלו משמשים היום בחלקם מוזיאונים, בתי קפה וחנויות תיירים ובחלקם ממשיכים לתפקד בשירות הצבא הבריטי עם מספר מפקדות רגימנטליות קטנות ומגורי לחיילים השומרים על הטירה.

המתחם המערבי: ממערב לסוללת ארגייל ובניין העגלות ישנה דרך היורדת לתוך חצר פנימית, בחלקה הדרומי ניצב בניין התחמושת הישן המשמש כיום את מוזיאון המלחמה הסקוטי, בחלקה הצפוני נמצא בית החולים הצבאי הישן ובדופן המערבית ישנה חומה עם שער המוביל לסוללת באט. במרכז הרחבה ניצב פסל לזכרו של דאגלס הייג רכוב על סוס (פסל דומה ניצב ברחבת הכניסה לטירה).
- מוזיאון המלחמה הלאומי של סקוטלנד: המבנה הדרומי במתחם נבנה בשנת 1748 לשימוש בתור מצבור תחמושת, בהמשך נבנתה החצר ששימשה למצבור חומר הנפץ. כיום המבנה משמש את מוזיאון המלחמה הלאומי של סקוטלנד אשר מציג פריטים והסברים על כ-400 שנים של היסטוריה צבאית סקוטית.
- בית החולים הצבאי: בשנת 1897 המתחם נבנה מחדש בתור בית חולים צבאי כתחליף לזה שהתקיים בבניין המלכה אן (ראו בהמשך), כאשר המבנה הצפוני היה הבניין הראשי של בית החולים.
בית מושל הטירה: בית המושל נבנה בשנת 1742 לשימוש מושל הטירה, קצין האפסנאות של הטירה והנשק הראשי, עד לביטול תפקיד המושל במהלך המאה ה-19. לאחר מכן שימש בית המושל את האחיות של בית החולים הסמוך, כיום משמש המבנה חדר אוכל ומועדון המשרת את קציני הטירה כמו גם את מושל הטירה (מאז שמשרה זו חודשה בשנת 1936).
בניין מגורי החיילים החדש: (באנגלית: The New Barracks) נבנה בשנת 1766 במטרה להחליף את המגורים המיושנים בהיכל הגדול (ראו בהמשך). הבניין נבנה כדי לאכלס כ-600 חיילים ונותר בניין מגורים רגימנטלי עד שהגדודים עזבו את הטרה בשנת 1923. כיום משמש הבניין את מפקדת הרגימנט המלכותי של סקוטלנד ומפקדת הבית והמוזיאון של משמר הדרגונים הסקוטי המלכותי (מפקדתו הפעילה נמצאת בגרמניה היכן שמוצב הרגימנט). בצמוד לבניין המגורים נמצא אולם האימונים הרגימנטלי שנבנה בשנת 1900 ומשמש כיום כמוזיאון רגימנט המלכותי של סקוטלנד, מצידו הדרומי נמצא בניין המעצר שנבנה בשנת 1842 והורחב ב-1888, הבניין שימש לאסירים צבאיים עד לשנת 1923.

המפלס העליון וכיכר הכתר

המפלס העליון של הטירה ממוקם בראש הגבעה והגישה אליו היא באמצעות שער פוג. בחלקה הצפוני של הרחבה העליונה ממוקם בית התפילה סנט מרגרט, בחלק המזרחי של הרחבה ממוקמת 'סוללת חצי הסהר' ובחצי הדרומי של המפלס נמצאת 'כיכר הכתר' שסביבה מבני השלטון ההיסטוריים (הארמון המלכותי, ההיכל הגדול ובניין המלכה אן), במרכז הרחבה בין כיכר הכתר למפלס העליון מוצב בניין הזיכרון הנקרא "אנדרטת המלחמה הסקוטית הלאומית".

בית התפילה סנט מרגרט: המבנה העתיק ביותר בטירה המוצב בראש הגבעה. בית התפילה נבנה בשנת 1130 על ידי דייוויד הראשון לזכר אימו שלאחר מותה נודעה כסנט מרגרט מסקוטלנד.
מונס מג: תותח המוצב כיום מחוץ לבית התפילה, אשר יוצר בהוראת בשנת פיליפ השלישי, דוכס בורגונדיה ב-1449 וניתן במתנה לג'יימס השלישי, מלך סקוטלנד בשנת 1457. התותח ירה פעמים בודדות בשעת קרב והפעם האחרונה שבה נעשה בו שימוש היה באוקטובר 1681 לציון שובו של ג'יימס השביעי, כאשר הוא התפוצץ. לאחר מכן התותח נותר מחוץ לשערי הארמון עד שהוא נלקח למצודת לונדון, אך לבסוף הוחזר לטירה ושוקם בשנת 1829.

הארמון המלכותי: הארמון המלכותי נבנה לראשונה באמצע המאה ה-15 בתור מגדל העוז של הטירה אשר חובר עם חומה חיצונית למגדל דייוויד. מאז עבר הארמון מספר שיפוצים והרחבות, כאשר המבנה הניצב כיום נבנה ברובו בשנים 1610–1620. הארמון מכיל את תכשיטי הכתר של סקוטלנד בהם כתר סקוטלנד וחרב סקוטלנד, בנוסף מאז שנת 1996 מוצבת בארמון אבן ההכתרה של סקוטלנד אבן סקון.
ההיכל הגדול: ההיכל הגדול (The Great Hall) ניצח בחלקה הדרומי של 'כיכר הכתר'. המבנה כיום נבנה בתחילת המאה ה-16 בתקופת שלטונו של ג'יימס הרביעי, אך עם הכיבוש האנגלי של 1650 שימש הבניין מגורי חיילים בשנת 1737 הוא אף פוצל לשלוש קומות לאכלוס של 312 חיילים, עם בניית מגורי החיילים בחלקה הצפון-מערבי של הטירה, ההיכל הפך לבית חולים צבאי עד לשנת 1897. באמצע המאה ה-19 ההיכל עבר שיפוץ משמעותי במטרה להחזיר אותו למעמדו הקודם כחלק ממורשת הטירה לכן הוסרו גם הקומות. כיום מוצגים בהיכל כלי נשק (בעיקר חרבות ונשקי מוט) ושריונות. ההיכל יושב על חלק מהחומה ההיקפית של הטירה אשר נבנה במאה ה-14.
בניין המלכה אן: המקום בו ניצב בניין המלכה אן שימש במהלך המאה ה-16 למטבח ששירת את ההיכל הגדול הצמוד עליו. הבניין הנוכחי נבנה בתקופת מרד היעקוביטים הראשון והושלם בשנת 1713, תחילה הוא שימש מגורי קצינים, אך עם עזיבת הכוחות הצבאיים מהטירה בשנת 1920 הבניין שימש מוזיאון צבאי, עד אשר זה הועבר לבניין 'מגורי החיילים החדש'. כיום בניין המלכה אן משמש משרדי אדמיניסטרציה, הדרכה וחדרי ישיבות המשרתים את הטירה.
אנדרטת המלחמה הסקוטית הלאומית: בניין אנדרטת המלחמה הממוקם במרכז המפלס העליון, ניצב באתר בו נבנתה כנסיית מריה הקדושה בשנת 1366. הכנסייה הפכה לנשקיה ב-1540, עד שהמבנה פורק בשנת 1755 לטובת בנייה של מבנה מגורי חיילים חדש. הרעיון להקים במקום היכל זיכרון ואנדרטה לחיילים הסקוטים הועלה במהלך מלחמת העולם הראשונה, בנייתו החלה בשנת 1923 והמבנה הושלם בשנת 1927. ההיכל מכיל במרכזו מזבח אבן שבתוכו קלפים עם שמותיהם של 147,000 חיילים סקוטים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה ו-58,000 נוספים שנפלו במלחמת העולם השנייה.

אתר תיירות

טירת אדינבורו נמצאת בבעלות ממשלת סקוטלנד ומנוהלת על ידי אגודת "הסביבה ההיסטורית סקוטלנד" (לשעבר קרן סקוטלנד ההיסטורית), האגודה מנהלת את רוב חלקי הטירה בעוד שחלקים מסוימים עדיין מנוהלים על ידי הצבא (כגון המוזיאונים הרגימנטליים והמחנה החדש). הטירה היא כיום אחד מיעדי התיירות החשובים בסקוטלנד, עם כ-1.4 מיליון מבקרים במהלך שנת 2013 (במקום ה-16 מבחינת מספר מבקרים מבין האתרים בבריטניה).^[1]

מתחם הטירה מכיל משרד כרטיסים, שני בתי קפה, מספר חנויות ומרכז חינוכי (ממוקם בבניין המלכה אן) המארגן הפעלות וסיורים לקבוצות ילדים המבקרות בטירה. אחת מנקודות המשיכה לתיירים בטירה היא המסורת של ירי תותח מסוללת מילס מאונט, כל יום בשעה 13:00. מסורת זו התחילה בשנת 1861 כדרך להודיע על השעה לספינות שעגנו סביב אדינבורו, למרות שמידת הדיוק הייתה נמוכה בתנאים של ערפל (בהם גלי קול נעים לאט יותר). בשנים הראשונות נעשה שימוש בתותח 18 ליטראות שנורה מסוללת חצי הסהר, בשנת 1913 הוא הוחלף בתותח 32 ליטראות, בשנת 1952 הוכנס תותח 25 ליטראות והחל משנת 2001 נעשה שימוש בתותח קל L118.

שימוש צבאי

בשנת 1923 הפסיקה הטירה באופן רשמי לשמש מחנה צבאי, כאשר כל הכוחות הועברו למחנה רדפורד החדש. עם זאת הקשר של הטירה לצבא השתמר (בעיקר באופן טקסי) והיא כיום אחת הטירות היחידות ברחבי בריטניה שמתפקדת כמוסד צבאי ואף מכילה חיל מצב מצומצם.

טירת אדינבורו כאמור מכילה שני מוזיאונים רגימנטלים; מוזיאון משמר הדרגונים הסקוטי המלכותי ומוזיאון רגימנט הסקוטים המלכותי (כיום הרגימנט המלכותי של סקוטלנד), בנוסף במתחם הטירה נמצא היכל זיכרון לחיילים הסקוטים ששירתו בכוחות הבריטים, כל אלו נמצאים בבעלות והחזקה של הצבא. בנוסף, הטירה מכילה את המפקדה של הרגימנט המלכותי של סקוטלנד, מפקדת הבית של משמר הדרגונים הסקוטי המלכותי וגם מפקדה טקסית של חיל המצב. משרת 'מושל טירת אדינבורו' היא כיום משרה טקסית לרוב ומחזיק בה 'קצין גנרל מפקד סקוטלנד' (גם הוא תואר טקסי).

על הטירה שומרים כאמור דרך קבע קבוצת חיילים המשמשים חיל מצב, חיילים אלו לבושים במדים טקסיים ושומרים בשער הכניסה הראשי ובחלקים נוספים סביב הטירה, זאת בדומה לחיילי המשמר השומרים במספר אתרים ברחבי לונדון. בנוסף לחיל המצב, הטירה מאכלסת קבוצה של חיילים מרגימנט הארטילריה המלכותי האחראים על כיום המסורת של ירי בתותח כל יום בשעה 13:00.