טאאל
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טאאל הוא הר געש מורכב פעיל השוכן במחוז קלבארזון באי לוזון שבפיליפינים, כ-60 קילומטרים דרומית למנילה בירת הפיליפינים. ההתפרצויות ההיסטוריות של הר הגעש התרכזו בוולקנו, אי השוכן קרוב למרכז אגם טאאל, אגם הממלא חלקית את הקלדרה המכונה קלדרת טאאל. הקלדרה נוצרה בהתפרצויות געשיות פרהיסטוריות רבות עוצמה בין 140,000 לפנה"ס ל-5,380 לפנה"ס.
 | |
| הר הגעש טאאל כפי שהוא נשקף מאגם טאאל | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג הר | הר געש מורכב פעיל |
| על שם |
Taal Lake  |
| גובה | 400 מטרים |
| שטח |
267 קמ"ר |
| מדינה |
 הפיליפינים |
| מיקום | האי לוזון, הפיליפינים |
| רכס הרים | פרוזדור מאקולוד (Macolod Corridor) |
| מספר הר געש | 273070[1] |
| התפרצות אחרונה | 2020[1] |
| מסלול ההעפלה הקל | השביל הספרדי (Daang Kastila) |
| קואורדינטות | 14°00′07″N 120°59′34″E |
|
(למפת הפיליפינים רגילה) | |
  | |
הר הגעש התפרץ בעבר הקרוב כמה פעמים תוך גרימת קורבנות בנפש באזורים המאוכלסים שסביב האגם, כשסך כל הנספים בהתפרצויות השונות מוערך בין 5,000 ל-6,000 נפשות. לנוכח ההיסטוריה הגעשית של ההר והקרבה לאוכלוסייה בת כמה מאות אלפי תושבים המתגוררים ביישובים הסמוכים לאגם, הוא הוכרז על ידי האגודה הבינלאומית לוולקנולוגיה ולכימיה של פנים כדור הארץ (International Association of Volcanology and Chemistry of the Earth's Interior) ב-1991 כאחד מ-16 הרי הגעש של העשור ("Decade Volcanoes"), ולכן כראוי למחקר מיוחד כחלק מ"העשור הבינלאומי להפחתת אסונות הטבע" של האו"ם.[2]
הר הגעש טאאל שוכן בנפת בטאנגס (Batangas) במחוז קלבארזון, והוא חלק משרשרת הרי געש המשתרעת לאורך צידו המערבי של האי לוזון שנוצרה כתוצאה מהפחתה של הלוח האירואסייתי מתחת לרצועה הנעה של הפיליפינים (Philippine Mobile Belt).[3] שרשרת הרים זו היא חלק מאזור גדול יותר המקיף את שולי האוקיינוס השקט המכונה טבעת האש והכולל כמה מהרי הגעש הפעילים ביותר על פני כדור הארץ. ההשערה המקובלת לגבי התפתחותו של הר הגעש היא כי לפני 140,000 היה במקום חרוט געשי גדול ("חרוט טאאל") שהיה בנוי מחומרים פירוקלסטיים דקיטיים. במהלך כמה התפרצויות גדולות בתקופות הפליסטוקן וההולוקן - בין לפני 27,000 שנים ללפני 5,000 שנים, נוצרה קלדרת טאאל שגודלה 30 x 25 ק"מ,[4] ובמרכזה צמח חרוט קטן יותר. הקלדרה התמלאה במשך השנים במים ונוצר אגם טאאל.[5] שטחו של אגם טאאל הוא 267 קמ"ר, ועומקו נע בין 100 ל-150 מטרים, כשעומקו המקסימלי הוא 160 מטרים. פני האגם נמצאים בגובה של 3 מטרים בלבד מעל פני הים.[6]
עם השנים, בעקבות התפרצויות פריאטיות מתפוצצות, נוצר מהחרוט הקטן האי וולקנו, השוכן בלב האגם (ליתר דיוק מצפון למרכז אגם). אורכו כ-5 קילומטרים ושטחו כ-23 קמ"ר. שטחו כיום גדול ב-25% משטחו בתקופה שבה הגיעו הספרדים לראשונה לפיליפינים. אי זה הוא מקור כל ההתפרצויות ההיסטוריות. האי הוא הר געש מורכב שבו מקבץ של כ-47 אתרים געשיים: הרי געש שכבתיים קטנים, לועות געשיים וחרוטים חופפים. אתרים אלו נוצרו בתהליכים געשיים שונים: נחשולים פירוקלסטיים, נשירת אפר געשי ופליטת לבה. מתוכם 36 הם חרוטי טוף, חמישה חרוטי אפר וארבעה הם מארים. מרבית המשקעים באי הם מהנחשולים הפירוקלסטיים, בייחוד בחלקו הדרום-מערבי. משקעים אחרים כוללים פצצות געשיות, לפילי ואפר געשי.[5] קוטרו של הלוע הגדול ביותר באי הוא 2 קילומטרים והוא מלא במים. אגם קטן זה מכונה "אגם הלוע הראשי" (באנגלית Main Crater Lake). בלב אגם זה מבצבץ סלע גדול המכונה "נקודת וולקן" (באנגלית Vulcan Point), שריד מקרקעית הלוע שלפני ההתפרצות של 1911. זוהי ככל הנראה הדוגמה הבולטת ביותר בעולם לאי (נקודת וולקן) בתוך אגם (אגם הלוע המרכזי) הנמצא באי (וולקנו) בתוך אגם (אגם טאאל) הנמצא על אי (לוזון).[1][7]
מנהלית שייך חלקו הצפוני של האי וולקנו לעיר טאליסיי (Talisay), וחלקו הדרומי לעיירה סן ניקולס (San Nicolas). המכון הפיליפיני לוולקנולוגיה וסייסמולוגיה (Philippine Institute of Volcanology and Seismology) המוכר בראשי התיבות PHIVOLCS אסר על התיישבות של קבע באי וולקנו, תוך הכרזה על האי כולו אזור בסיכון גבוה וכאזור סכנה תמידית (PDZ - ראשי תיבות של Permanent Danger Zone).[8] למרות האזהרות התיישבו משפחות של איכרים עניים על האי תוך סיכון חייהם כשהם מוצאים את מחייתם מדיג וגידולים חקלאיים בקרקע הגעשית הפורייה.[9] עיירות נוספות השוכנות לחוף האגם כוללות את :טאנאואן (Tanauan), לאורל (Laurel), אגונסילו (Agoncillo), סנטה טרסיטה (Santa Teresita), קואנקה (Cuenca), ליפה (Lipa), באלטה (Balete) ומאטאאס נא קאהוי (Mataas na Kahoy).
עיירת הנופש טאגאיטאיי (Tagaytay) שוכנת בגובה 640 מטרים מעל פני הים על רכס מצפון לאגם טאאל. מהרכס ניתן לצפות על האגם ועל האי וולקנו, וזו אחת מנקודות התצפית הפופולריות ביותר בפיליפינים.
מאז החל הרישום בעקבות הכיבוש הספרדי ב-1565 התחוללו בהר הגעש טאאל 33 התפרצויות. להלן ההתפרצויות הבולטות:
- 1572 - ההתפרצות הראשונה שעליה יש מידע התחוללה ב-1572, שהייתה גם השנה בה הקימו הנזירים האוגוסטינים את העיירה טאאל על חוף האגם (כיום בתחומי העיירה סן ניקולס.[10])
- 1591 - התפרצות קלה שהתאפיינה בעמוד עשן גדול שנפלט מהלוע.
- בין 1605 ל-1611 - התחוללה פעילות נמרצת בהר ועקב כך הורה האב טורנה דה אבראו (Torna de Abreu) רקטור העיירה טאאל להקים צלב גדול עשוי מעץ האנובינג (סוג של עץ מקומי עמיד לפגעי מזג האוויר) על שפת לוע הר הגעש.[11]
- 1707 - התפרצות ראשונה שבה מרכז הפעילות לא היה הלוע המרכזי. מוקד התפרצות זו היה בלוע ביניטיאנג מאלאקי (Binitiang Malaki - "רגל גדולה") - חרוט אפר שניתן לצפות בו מטאגאיטאיי.
- 1709 - מוקד התפרצות חדש, הפעם בלוע ביניטיאנג מונטי (Binintiang Munti) בקצה הדרום-מערבי של האי.
- 1716 - התפרצות עזה שהתרחשה ב-24 בספטמבר. כל החלק הדרום-מזרחי של האי המכונה קאלאואיט (Calauit) מול העיירה ליפה והר מקולוד בחלקו הדרום מזרחי של האגם התפוצץ, חלק מההתפרצות התחולל מתחת למי האגם, גרמה לרתיחתם, ולמוות המוני של הדגים באגם שהוטחו בגלי הצונאמי על חופי האגם.[11]
- 1731 - מקור ההתפרצות היה בפירה-פיראסו (Pira-Piraso), בקצה המזרחי של האי. הדיווחים מתקופה זו מדברים על כך שההתפרצות יצרה אי שהיקפו קרוב לשני קילומטרים.[11] לא נערכו מחקרים האם מדובר באי נאפיון (Napayon), באי בובואין (Bubuin) או שבכלל הייתה זו רפסודת פומיס.
- 1749 - הפעם הראשונה מ-1645 שההתפרצות חזרה ללוע הראשי והייתה זו התפרצות עזה במיוחדת (מדד התפרצות געשית 4).
- 1754 - ההתפרצות ההיסטורית הגדולה ביותר. ההתפרצות ארכה 200 ימים, בין 15 במאי 1754 לתחילת דצמבר של אותה שנה. בהתפרצות זו נפלט אפר רב שהצטבר לשכבה בעובי של מעל ל-2 מטרים בשטחים הקרובים לאי. העיר הראשית טאאל נחרבה כלל, כאשר גגות הבתים התמוטטו תחת משקל האפר, וחלקם הוצפו בגלי הצונאמי שנוצרו ברעידות האדמה שנלוו להתפרצות. גם העיירות סאלה וטאנאואן נפגעו קשה. כ-12 איש נהרגו כאשר בתים קרסו על יושביהם.
- 1808 - הר הגעש היה שקט במשך 54 שנים אחר-כך, למעט התפרצות שולית ב-1790, אבל במרץ 1808 התחוללה התפרצות גדולה נוספת. אף שזו לא הייתה עזה כמו ההתפרצות של 1754, כוסו האזורים סמוכים בשכבת אפר בעובי 84 סנטימטרים. על פי רושמי העתים של אז חוללה התפרצות זו שינויים גדולים בחלל הלוע המרכזי. קודם להתפרצות היה הלוע עמוק מאוד וכמעט שלא ניתן היה לראות את קרקעית הלוע שבה היה אז אגם שמימיו רותח. לאחר ההתפרצות, הלוע התרחב, האגם שבתוכו התכווץ לשליש מגודלו הקודם ויתרת קרקעית הלוע הייתה גבוהה יותר מאשר קודם וניתן היה ללכת עליה. גובה קירות הלוע קטנו במידה ניכרת וסמוך למרכז של הקרקעית החדשה של הלוע צמח חרוט קטן שפלט עשן בלא הרף.[11]
- 1874 ב-19 ביולי של שנה זו קטלה התפרצות של גזים ואפר את כל חיות המשק שאיכרים גידלו באי. בין ה-12 ל-15 בנובמבר כיסה אפר שנפלט מהר הגעש את האי כולו.
- 1904 - התפרצות שכתוצאה ממנה נוצר לוע טפיל על המדרון הדרום מזרחי של הלוע הראשי.
- 1911 - ההתפרצות הקטלנית ביותר בהיסטוריה של הר הגעש. ההתפרצות החריבה את קרקעית הלוע תוך יצירת האגם הנוכחי. בהתפרצות היו כ-1,300 הרוגים ביישובים על האי עצמו ובעיירות הסמוכות: טאליסיי, לאורל, טאיגאיטיי ואוגנסילו. היא הורגשה היטב גם במנילה הבירה בדמות רעידות אדמה, אפר געשי וסופת ברקים געשיים בעמוד העשן שנפלט מהאי וולקנו. נפח הטפרה שנפלט היה בין 70,000,000 מ"ק ל-80,000,000 מ"ק (מדד התפרצות געשית 3). שטח ההרס היה כ-230 קמ"ר, והאפר התפזר על פני שטח של 2,000 קמ"ר. רעם ההתפוצצות נשמע בשטח שקוטרו כ-900 קילומטרים.
- 1965 - התחוללה התפרצות עזה במוקד חדש - הר טבארו (Tabaro) שבדרום האי. התפרצות זו סווגה כ התפרצות פריאטו-מגמטית[5] שהתחוללה מהתחממות מיידית של מי האגם במפגש עם מאגמה, תוך יצירת קיטור בלחץ גבוה והתפוצצות עזה שחצבה מפרץ חדש באי וולקנו. ההתפרצות יצרה נחשולים פירוקלסטיים "קרים" שזרמו למרחק כמה קילומטרים על פני אגם טאאל, תוך הרס של יישובים על שפת האגם. כ-200 תושבים נהרגו בהתפרצות. התושבים שהתגוררו באי פונו רק לאחר שההתפרצות החלה. סימנים מטרימים לא פורשו כהלכה אלא רק לאחר ההתפרצות.
- 1969-1968 - התפרצויות סטרומבוליאניות מהר טבארו שהפיקו כמויות גדולות של קילוחי לבה שבסופו של דבר כיסו לחלוטין את המפרץ שנוצר בהתפרצות של 1965.
- 1977-1976 - התפרצויות פריאטיות קטנות
- 2020 - ההתפרצות התרחשה ב-12 בינואר מהלוע המרכזי. בהתפרצות נפלט אפר געשי לעבר מרכז האי לוזון, שהביא לפינוי תושבים באזורים הסמוכים. האפר גרם גם לסופות רעמים געשיות וברקים נוצרו מעל לועו.[12] ההתפרצות הפכה להתפרצות מגמטית המאופיינת במזרקת לבה עם רעמים וברקים.[13] ההתפרצות גרמה להפסקת הטיסות מנמל התעופה של מנילה.[14] ההתפרצות נמשכה עד ל-14 בפברואר 2020, אז קטן נפח הפעילות של ההר. 39 אנשים נהרגו בהתפרצות, מרביתם כיוון שלא הסכימו להתפנות מבתיהם.
התפרצויות נוספות, קטנות יותר, היו בשנים 1634, 1635, 1641, 1645, 1790, 1825, 1842, 1873, 1885, 1903, 1966, 1967, 1970.[5]
מחקר התפרצויות געשיות מנסה לנבא התפרצויות עתידיות באמצעות סימנים מטרימים. הסימנים המטרימים בהר הגעש טאאל הם:
- גידול בקצב רעידות האדמה ממקור געשי.
- שינוי בטמפרטורת המים, בגובה מי המים, והופעת בועות במי אגם הלוע המרכזי. לפני ההתפרצות של 1965 עלתה הטמפרטורה של מי האגם בכמה מעלות. עם זאת, היו התפרצויות שבהן לא היה שינוי בטמפרטורה של מי האגם. בחלק מהמקרים התמוססות של גזים געשיים חומציים במי האגם גרמה למוות המוני של דגים ובעלי חיים.
- התפתחות או שפעול של תופעות תרמיות כדוגמת פומרולות, גייזרים ובריכות בוץ געשי.
- התנפחות או סדקים בקרקע.
- עלייה בטמפרטורה בחורים שנקדחו בקרקע בתחנות הניטור.
- ריח עז של גופרית או אדים מגרים בריח ביצים סרוחות.
- מוות המוני של דגים והתייבשות הצמחייה
- ריכוזים גבוהים מהרגיל של גז רדון באדמת האי וולקנו.[15]
התפרצות הר הגעש ב-13 ינואר 2020 כפי שנצפה ממטוס נוסעים שחלף בסמוך
תצפית על האי ווולקנו ואגם טאאל מרכס טאיגאיטאיי
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
