חוקת יפן
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חוקת יפן (ביפנית: 日本国憲法) כוננה ב-3 במאי 1947, בעקבות כניעתה של יפן במלחמת העולם השנייה.
בחוקה מוגדרות מחדש סמכויותיו של הקיסר כסמליות בלבד, אשר שואב את שלטונו מריבונות העם. בחוקה זו יפן שוללת מעצמה הזכות להיות צד במלחמה ולהחזיק כוחות צבאיים, ובשל כך החוקה נקראת גם החוקה שלאחר המלחמה וחוקת השלום. החוקה נוסחה בתקופת הכיבוש האמריקאי של יפן אחרי מלחמת העולם ונועדה לשנות את שיטת הממשל המונרכית האבסולוטית בעלת המאפיינים המאפשרים פתח למיליטריזם לכדי דמוקרטיה ליברלית יציבה. החוקה, בהתחשב בזמן ובגורמים שהביאו לכתיבתה, הושפעה והוכתבה בחלקה בידי רשויות שלטון הכיבוש האמריקאיות, מה שהביא לכך שהחוקה מושפעת במידה נרחבת מן החוק הבריטי וחוקת ארצות הברית. מאז כינונה לא הוכנסו שינויים בחוקה, למרות ניסיונות לעשות כן.
חוקה זו היא החוקה השנייה של יפן במהלך ההיסטוריה שלה והיא החליפה את חוקת מייג'י (על שם מוצוהיטו (מייג'י), קיסר יפן) אשר פעלה משנת 1890 וחלק גדול ממנה התבסס על החוקה הסמכותנית ביסודה של הקיסרות הגרמנית. בחוקה 103 סעיפים והיא מחולקת ל-11 פרקים: הקיסר, ויתור על הזכות להכריז מלחמה (סעיף 9 לחוקת יפן), זכויות וחובות של העם, הפרלמנט, הממשלה, מערכת המשפט, כספים, שלטון מקומי, כללים לתיקון החוקה, החוק העליון ותוספות. לפי החוקה, יפן היא מונרכיה חוקתית ודה פקטו מדינה פרלמנטרית ריכוזית, שבה העם הוא הריבון (בשונה מחוקת מייג'י שקבעה כי הקיסר הוא הריבון, הסדר שהיה סמלי בעיקרו). החוקה קובעת חלוקה בין שלוש הרשויות השלטוניות ביפן, ומחלקת את הפרלמנט (הרשות המחוקקת; הדיאט של יפן) בין בית הנבחרים ובית היועצים. הרשות המבצעת מונהגת בידי הקבינט (ממשלה) אשר בראשה עומד ראש ממשלת יפן. בראש הרשות השופטת עומד בית המשפט העליון של יפן. חלק קטן וייצוגי בעיקרו מסמכויות הרשות המבצעת לא נתונות בידי הממשלה אלא בידי הקיסר.