חוליו ארחנטינו רוקה

אַלֶחוֹ חֻולִיוֹ אַרְחֶנְטִינוֹ רוֹקַה פָּאס (בספרדית: Alejo Julio Argentino Roca Paz;‏ 17 ביולי 1843–19 באוקטובר 1914) היה איש צבא, פוליטיקאי ומדינאי ארגנטינאי אשר כיהן בתור נשיא ארגנטינה בשתי קדנציות לא רצופות. הקדנציה הראשונה בין 1880–1886 והקדנציה השנייה בין 1898–1904.

חוליו ארחנטינו רוקה
Julio Argentino Roca

חוליו ארחנטינו רוקה לובש את הסרט הנשיאותי, במהלך הקדנציה השנייה שלו (1898–1904).
לידה	17 ביולי 1843 טוקומאן, הקונפדרציה הארגנטינאית
פטירה	19 באוקטובר 1914 (בגיל 71) בואנוס איירס, ארגנטינה
שם מלא	אַלֶחוֹ חֻולִיוֹ אַרְחֶנְטִינוֹ רוֹקַה פָּאס
מדינה	ארגנטינה ארגנטינה
מקום קבורה	בית הקברות רקולטה, בואנוס איירס
השכלה	Colegio del Uruguay (Concepción del Uruguay, Argentina)
מפלגה	המפלגה האוטונומית הלאומית
בת זוג	קלרה פונס
נשיא ארגנטינה 12 באוקטובר 1880 – 11 באוקטובר 1886 (6 שנים) → ניקולאס אבז'אנדה מיגל חוארס סלמן ←
12 באוקטובר 1898 – 11 באוקטובר 1904 (6 שנים) → חוסה אבריסטו דה אוריבורו מנואל קינטנה ←
חתימה

ארחנטינו רוקה היה במקור איש צבא שהגיע לדרגת לוטננט גנרל. הוא היה בן למשפחה מסובסדת ומוערכת וראה שירות קרבי במהלך מלחמות האזרחים בארגנטינה ומלחמת הברית המשולשת נגד פרגוואי. לאחר שהנהיג את כוחות הצבא הפדרלי בהפלת מרד פנימי נגד הממשלה הפדרלית, קידם אותו הנשיא ניקולאס אבז'אנדה. לאחר המלחמה התמנה ארחנטינו רוקה לשר המלחמה הארגנטינאי והתמודד עם שאלת פטגוניה, שדנה ביחס הארגנטינאי לארץ מדרומה שחולקה בין שבטים אינדיאנים שונים. בכדי להכניע את שבטי הפמפס שתקפו התיישבויות ארגנטינאיות על הגבול, קידם ארחנטינו רוקה סדרת מבצעים צבאיים שנודעה בכינוי "כיבוש המדבר" והובילה להתפשטות צבאית ארגנטינאית עד לארץ האש מצפון לאנטארקטיקה אשר חולקה עם צ'ילה.

לאחר ניצחון בבחירות לנשיאות מונה ארחנטינו לנשיא ארגנטינה החדש ב-1880. נשיאותו של ארחנטינו רוקה עמדה בסימן תיעוש נרחב והגירה גדולה לארגנטינה. הוא העביר מספר גורמים שהיו בסמכות הכנסייה הקתולית לסמכות המדינה. ארחנטינו רוקה היה בעל תפקיד מרכזי בהסדר מערכת של אוליגרכיה שלטונית ששלטה בפוליטיקה הארגנטינאית. מחנה האוליגרכים נודע בכינוי 'דור שנות השמונים'. בהמשך נבחר רוקה לקדנציה נוספת בסיומה של המאה ה-19. לאורך הקדנציה השנייה לנשיאותו המשיך התיעוש הגואה והאוצר הלאומי עלה, אך כל זאת היה במקביל לעלייה בחוב הציבורי של ארגנטינה למשקיעות זרות.

לאחר נשיאותו כיהן במשך תקופה כשגריר מיוחד בברזיל. זמן קצר לאחר שובו לבואנוס איירס בסיום תפקידו הוא נפטר ב-1914.

ביוגרפיה

שנותיו הראשונות וקריירה צבאית

חוליו ארחנטינו רוקה נולד בטוקומאן בשנת 1843. הוא היה בנם הרביעי של דון חואן סגונדו רוקה ואגוסטינה פאס. משפחת רוקה ומשפחת פאס בלטו בקהילה המקומית. אביו של רוקה היה מעורב במלחמת העצמאות של ארגנטינה, מלחמת ארגנטינה–ברזיל ומלחמות האזרחים בארגנטינה. בשנת 1836 הצטרף לשורות המורדים שניסו להפיל את המושל פליפה איברה בסנטיאגו דל אסטרו. כוחות המורדים הובסו וחואן סגונדו נידון למוות. הוא ניצל מכיתת יורים מכיוון שאגוסטינה ביקשה וקיבלה חנינה כדי שהזוג יוכל להתחתן.

מעט ידוע על ילדותו של רוקה. הוא היה ילד שובב אשר נהג להודות באשמה כאשר עבר את כללי הבית. היה זה באותה העת כאשר ניתן לו הכינוי "שועל קטן". כשחוליו היה בן תשע והקרב על קאסרוס התרחש עם נפילתו של הרודן חואן מנואל דה רוסאס בעקבותיו, השתנה מעמדם הפוליטי-חברתי של בני משפחת רוקה. דון חואן סגונדו זכה באמון של הנשיא הזמני חוסטו חוסה דה אורקיסה שביקש ממנו לעבור עם משפחתו לקונספסיון דל אורוגוואי. שם נכנס חוליו לבית הספר הלאומי, אחד היוקרתיים בארץ. בשנת 1858 ובלי לסיים את לימודיו חוליו נכנס לשירות בצבא הקונפדרציה הארגנטינאית בדרגת סגן משנה. בשנה שלאחר מכן ראה שירות קרבי לראשונה במהלך מלחמות האזרחים בארגנטינה כאשר שירת בצבא הממשלה הפדרלית הלאומית נגד הכוחות הליברלים בהנהגת ברטולומה מיטרה. שמו התחיל להישמע ולהתפרסם בתבוסת הפדרליים בקרב פאבון: כאשר עיקר הצבא הפדרלי כבר נסוג, הסוללה הארטילרית בפיקודו של רוקה המשיכה לירות עד שאביו סגונדו (ששירת גם כן בצבא הפדרלי בדרג גבוהה) הורה באופן אישי על הנסיגה.

לאחר קרב פאבון, מיטרה והליברלים השיגו שליטה על המדינה ובמסגרת הגיבוש המחודש של הרפובליקה הארגנטינאית תכנן מיטרה לחזק את הצבא הלאומי. הנשיא ברטולומה מיטרה היה מודע לתסיסה האזרחית שעלולה להיווצר בתגובה ליישום מדיניות הסחר החופשי והפתיחות של הכלכלה שהיו אבן הפינה בפרויקט הגיבוש הלאומי שלו. הוא זימן מספר קצינים מבטיחים, בהם רוקה, לפקד על יחידות מיוחדות שנועדו למוטט מרידות נגד הממשלה. בשנת 1865 עזב את הפיקוד על היחידה המיוחדת יחד עם אביו ושלושה מאחיו, אטאליבה, מרקוס וסלדוניו להצטרף לחיילי הברית המשולשת במלחמה נגד פרגוואי. המלחמה הייתה טרגית עבור משפחת רוקה. האב חואן סגונדו והאחים מרקוס וסלדוניו נהרגו בשדה הקרב. עבור חוליו המלחמה הייתה טרגית אך הפכה אותו לדמות לאומית בארגנטינה הודות לשירותו.

מעורבות פוליטית

איור של רוקה, על הסוס השחור, במהלך כיבוש המדבר.

בשנת 1870, לאחר המלחמה, לאחר רצח הנשיא לשעבר אורקיסה על ידי הגנרל לופס חורדן, הפקיד הנשיא דומינגו פאוסטינו סרמיינטו את רוקה לפקד על דיכוי המרד של חורדן ותומכיו. המבצע זכה להצלחה ובתוכו ניתן היה לראות כמה תכונות שהופיעו אצל רוקה במבצעים צבאיים נוספים: דם קר ומעט חמלה כלפי המובסים. בשנת 1872 מונה למפקד הגבול בדרום קורדובה. שם פגש את אשת חייו, קלרה פונס, והוא נישא לה ב-22 באוגוסט של אותה שנה. לבני הזוג היו שישה ילדים, חמש בנות ובן, חוליו ארחנטינו הבן לימים היה סגן נשיא ארגנטינה במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20.

באותן שנים בקורדובה, רוקה העצים את קשריו הפוליטיים דרך גיסו, מיגל חוארס סלמן ויחד הם החלו לטוות רשת בריתות מסובכת בין הפלגים הפוליטיים השונים במדינה בכדי בסופו של דבר להגיע לבואנוס איירס. בתום כהונתו של סרמיינטו עלתה בעיית הירושה הנשיאותית. סרמיינטו תמך בניקולאס אבז'אנדה. אולם מיטרה ותומכיו התנגדו לכך שאבז'אנדה יירש את הנשיאות, טענו כי התרחשה הונאת בחירות שערורייתית, פתחו במרד נגד אבז'אנדה ולקחו נשק נגד הרשויות הנבחרות. רוקה הועמד בראש הפיקוד הצבאי על הכוחות הנאמנים לאבז'אנדה והצליח להביס בקלות את תומכי מיטרה בקרב שהתרחש בסנטה רוסה, מה שהביא אותו לקידומו לדרגת לוטננט גנרל.

כאשר קיבל אבז'אנדה את הנשיאות, הוא מינה את אדולפו אלסינה למשרת שר המלחמה והצי. רוקה, אשר שאף לקבלת תפקיד זה, הכריז כי העובדה שלא מונה למשרה בוססה על כך שלא היה חבר המעגל הפוליטי הפנימי של הממשלה. בסופו של יום, אלסינה נפטר בעת מילוי תפקידו בשנת 1877, והנשיא אבז'אנדה מינה את רוקה למשרת השר. רוקה בטח בחיזוק הצבאי שהגיע עם התיעוש של הצבא הארגנטינאי וקידם מדיניות אגרסיבית בהרבה מזאת של קודמיו באשר לאינדיאנים היושבים בפמפס ופטגוניה. הממשל הארגנטינאי שאף לספח את השטחים ועמם גם את השבטים המקומיים שקידמו פשיטות לעבר התיישבויות של ארגנטינאים על הגבול.

מערכת הכיבוש, שנודעה בכינוי "כיבוש המדבר", הייתה לרצח עם בגורמים אינדיאנים מקומיים אשר גרמה למותם של אלפים כמו גם ללקיחת 14,000 אסירים בידי הצבא הארגנטינאי. רוקה ראה חשיבות פוליטית מרכזית עבורו מן העובדה שהוביל לסיפוח שטח כפול משטחה המקורי של ארגנטינה. הכיבוש נמשך עד לארץ האש מצפון לאנטארקטיקה אשר חולקה בין ארגנטינה וצ'ילה (באותה העת הצבא הצ'ילאני קידם גם כן מערכת כיבוש לדרום שנודעה בכינוי כיבוש אראוקניה).

רוקה חזר מהמערכה הצבאית בדרום עם התואר "כובש המדבר" ואויביו הפוליטיים אף הכירו בכך שפעולתו של הגנרל מטוקומאן הועילה לצורך הלאומי. רוקה ניצל בהצלחה את הנסיבות הללו והצליח לכפות את מועמדותו לנשיאות על ידי המפלגה האוטונומית הלאומית. בעזרתם של חוארס סלמן בפנים הממסד המפלגתי והפוליטיקאי קרלוס פלגריני שפעל בבואנוס איירס, רוקה ביסס את מעמדו עד שהצליח לנצח בבחירות ב-11 באפריל 1880 ומונה לנשיא ארגנטינה. מושלי בואנוס איירס, קרלוס טג'דור וברטולומה מיטרה, שנשארו מחוץ לברית הפוליטית, התקוממו. היו כמה עימותים חמושים בין הכוחות המורדים לאלה הפדרליים של הנשיא הנבחר עד שלבסוף מיטרה ניהל משא ומתן על כניעת כוחותיו וטג'דור נאלץ להתפטר מתפקידו.

נשיאות ראשונה

השבעתו של הנשיא רוקה לקדנציה הנשיאותית הראשונה שלו.

מדיניות פנים

ב-13 ביוני 1880, מכללת רישומי הבחירות העניקה את הניצחון לרוקה שהושבע למשרת הנשיאות באוקטובר תחת הסיסמה "שלום ומנהל". רוקה הקיף את עצמו בדמויות בעלות יוקרה אינטלקטואלית ופוליטית רבה, שלימים נודעו כחברי "דור שנות השמונים". רעיון ההתקדמות בתחום החברתי יחד עם האמונה בהתקדמות הקפיטליזם התעשייתי קידמו תעמולה ממשלתית של ראייה אופטימית עבור עתיד האומה.

עבור הסדר הממשל נאבק רוקה בבדלנות תרבותית מצד ילידים אינדיאנים וספרדים ומצא היעדר השכלה בסגנון אירופאי כבעיה המרכזי של ממשלו. מתוך לחתם של אנשי "דור שנות השמונים", רוקה תקדם את עיצומים נגד הכנסייה הקתולית שכונו "החוקים החילוניים", שהעבירו סדרת סמכויות מידי הכנסייה לידי המדינה.

נוצר רישום אזרחי ממלכתי, שלראשונה ניהל רישום של לידות, נישואין ומוות ואפשר למדינה לנהל את מערכת הבחירות שלה ולהפסיק להישען על נתוני הכנסייה במהלך ביצוע הליכי הבחירות. ביוזמתו של סרמיינטו בתפקידו כמזכיר הכללי של מועצת החינוך הלאומית, חוקקה הממשלה בשנת 1884 את חוק 1420, שקבע חינוך יסודי חינם, חובה וחילוני לכל תושבי המדינה. בתי הספר הממלכתיים התרבו אז, ותפסו ברוב המקרים את מקומם של אסכולות מקומיות ומסדרים דתיים. חקיקה זאת שחררה מחלוקת עזה שהביאה למאבק עם הכנסייה להיות מתוח עד לכדי כן שבשנת 1884 ניתקה ארגנטינה את יחסיה הדיפלומטיים עם הכס הקדוש.

כלכלה ותיעוש

ארגנטינה הצטרפה לכלכלה האירופית ולשוק העולמי כרוכשת ייצור תעשייתי וספקית חומרי גלם בעיקרה. המנהל הארגנטינאי בראשות רוקה ומאוחר יותר גם יורשיו דבק בליברליזם כלכלי אך נהג בשמרנות פוליטית ברורה, ושמר על ניהול יציב של מנגנוני הכוח כיוון שבני "דור שנות השמונים" ראו בראש ובראשונה את הצורך לשמור על היציבות הפוליטית שלהם. השימוש בהונאות בחירות גדל וכלל אי רישום של קולות מסוימים כמו גם הפחדות של תושבים בנוגע לאלו אשר יצביעו עבורם. התנהלות פוליטית זאת הרחיקה את רוב בני מעמד הביניים מהפוליטיקה, כאשר ראו את המערכת כחסרת מפלגות שייצגו אותם וללא אפשרות להביע את דעתם באופן חופשי.

האליטה הכלכלית והפוליטית לא הייתה מעוניינת להשקיע בתעשייה, רוב חבריה אפילו לא טרחו להתקין מכבסות צמר או מקררים בבתיהם, "תנו לאנגלים לעשות זאת", נהגו רבים מהם לומר בגאווה. האליטה שימרה את הייצוא שלה בתקן הזהב בעוד העבירה כספים לפועלים ועובדים דרך הפסו הארגנטינאי החלש. האליטה סירבה לשתף פעולה עם רוקה וממשלתו בניסיונם לטפח תעשייה ארגנטינאית עצמאית. בהיעדר משקיעים מקומיים, המדינה הפכה תלויה בפיתוח התעשייתי שלה ממשקיעות זרות.

כך הכריז הנשיא רוקה בנאום בפני הקונגרס הלאומי הארגנטינאי: ”דעתי היא שהסוחרים יודעים טוב יותר מהממשלה מה נוח לעצמם; המדיניות האמתית של הממשלה מורכבת אם כן מהשארת חופש רחב ביותר עבור הסוחרים. המדינה צריכה להגביל את עצמה להקמת ערוצי תקשורת ולגיוס אשראי ציבורי מאוד מבחוץ.” למרות יחסו הליברלי המוצהר, רוקה ואנשיו לא ראו במדינה פוסק או שומר הסדר הציבורי, אלא ייחסו לה תפקיד מרכזי בהקמת חברות פרטיות לאומיות ובהסדר של השקעות זרות.

הגירה והשקעות

איור של רוקה.

המדינה הלאומית הפכה תרמה לפיתוח של הכלכלה הארגנטינאית מכיוון שבין היתר יצרה מגזר של עובדי מדינה. רוב העבודות הציבוריות בוצעו מול קבלנים פרטיים אך מומנו על ידי המדינה הלאומית. ההשקעות הבריטיות ברכבות, במפעלי אריזה של בשרים, מנהל בנקים וקרקעות גדלו באופן משמעותי תחת נשיאותו של רוקה. כתוצאה מכך, ארבע שנים לאחר קבלת הנשיאות על ידי רוקה, ארגנטינה הקצתה כמעט מחצית מהכנסותיה לתשלום החובות שנקלעה עליהם מול בנקים של משקיעים זרים. תוך זמן קצר התחזקה המעורבות הממשלתית במהלכי המסחר במדינה.

ארגנטינה עברה שינוי דמוגרפי נרחב עם הגעתם של מאות אלפי מהגרים שהגיעו בעיקרם מממלכת איטליה, הרסטורציה הספרדית והקיסרות הגרמנית. 90 אחוזים מכלל המהגרים התיישבו באזורי החוף ומתוכם רק רבע ביישובים כפריים ולא עירוניים. הגירה נרחבת זאת הציפה את אוכלוסיית הערים ושינתה את המבנה התרבותי הלאומי של ארגנטינה. בסוף כהונתו תמך רוקה במועמדותו של חוארס סלמן לנשיאות, שכיהן אז בתוך מושל קורדובה. דרך הקשרים הפוליטיים הפנימיים נבחר סלמן לנשיא ארגנטינה ב-1886.

בנאום הפרידה שלו בסיום נשיאותו אמר רוקה: בנאום הפיטורין אמר רוקה: "אני מעביר לך [סלמן] את הסמכות, עם הרפובליקה העשירה, החזקה והגדולה יותר, עם יותר תמיכה ועם יותר אהדה ליציבות ולאופקים שלווים ומבטיחים מאשר כשקיבלתי אותה לרשותי." סלמן ניסה לנטרל את המעגל הפוליטי הפנימי מתקופת רוקה ובין לבין גם ניתק את קשריו הפוליטיים מהנשיא לשעבר.

בין הקדנציות

שחיתות, הפרטות הונאה ומשא ומתן שנערכו על ידי סלמן והמעגל הפוליטי המקורב לו בנשיאותו, הציבו את המדינה בסוף שנת 1889 במצב של מחדל בהתחייבויותיה למשקיעים חיצוניים ונכנסה למשבר חסר תקדים. בהקשר זה פרצה מהפכת 1890, ובראשה עמד ברטולומה מיטרה ביחד עם שאר מנהיגי האיגוד האזרחי. רוקה לא השתתף בתנועה המהפכנית אך תמך בה. המהפכה נכשלה אם כי בסופה סלמן נאלץ להתפטר. סגן הנשיא קרלוס פלגריני קיבל את הנשיאות, ועם מינויו לנשיאות הוא קבע את מינויו של רוקה לתפקיד המפתח של שר הפנים.

לאחר מהפכת 1890 התעוררה ההתנגדות הפוליטית הסדירה הראשונה למשטר מאז נשיאות רוקה: האיגוד האזרחי הרדיקלי. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19 התרחשה העלייה המהפכנית של תנועות רדיקליות והתעוררות מאבקי העובדים, תוצר ישיר של הגירה. משברים וקשיים שונים אלו הביאו את המעגל הפוליטי השלט להעריך שהאיש הטוב ביותר למשרת הנשיאות הוא רוקה עצמו. כך בשנת 1898, חזר רוקה לנשיאות לאחר ניצחונו בבחירות.

נשיאות שנייה

במושבים האחוריים של הכרכרה : רוקה (מימין) עם קמפוס סאלס, נשיא ברזיל.

נגד תנועת הפועלים, רוקה יישם מדיניות דיכוי המורכבת מהתקפות על איגודי עובדים ומחקיקת חוקי דיכוי כמו חקיקה 4144, הידועה בכינוי 'חוק המגורים', שאפשרו לגרש פעילי איגודים מהמדינה.

במקביל לכך, השר חואקין ו. גונזאלס קידם קוד עבודה לאומי מודרני שנדחה הן על ידי האיגודים הסוציאליסטיים והאנרכיסטים שהתנגדו להתערבות המדינה, והן על ידי המעסיקים שראו בכך קוד נוח מדי לעובדיהם. בשנת 1901, ביוזמתו של שר המלחמה פבלו ריצ'יירי, חוק שירות החובה הצבאי עבר לכל האזרחים הגברים בני 20 ומעלה. בבחינת מדיניות חוץ פעל רוקה להשקיט משבר טריטוריאלי חריף עם צ'ילה לאורכם של הרי האנדים אשר כמעט הסלים לכדי סכסוך מזוין ומלחמה ישירה בין ארגנטינה לצ'ילה.

פלג פנימי בתוך קבוצת השלטון החל להרהר באפשרות כי השגשוג שהושג עלול להיות בסכנה אם לא יטופלו דרישות האופוזיציה המהפכנית דרך פשרות. פלג זה בהנהגת קרלוס פלגריני היה מוכן לשקול הכנסת רפורמות הדרגתיות במערכת הבחירות על מנת להימנע ממאבקים חברתיים. החלוקה הפנים ממשלתית הובילה לקרע פוליטי בין קרלוס פלגריני, שהיה לנציג הפלג, לבין הנשיא רוקה, ששמר על עמדתו של שימור המערכת השלטונית הקיימת ושימור של הונאות הבחירות שקידם. רוקה קיבל רק רפורמה במערכת בחירת הצירים, שאפשרה לראשונה בחירה של נציג המפלגה הסוציאליסטית לקונגרס.

בתום מנדטו, בשנת 1904 תמך רוקה במועמדותו של מנואל קינטנה לנשיאות.

שנים אחרונות

רוקה פרש מחיי הציבור וב-1905 עזב לטיול ברחבי אירופה בחברת בנותיו. בהיותו שם קיבל הוקרה גדולה והתקבל אצל מספר ראשי מדינות בעוד התיישב לשנתיים בפריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית. רוקה שב לבואנוס איירס בשנת 1907, בתקופת נשיאותו של פיגרואה אלקורטה, אך כאשר נתקל באקלים פוליטי עוין ויצא פעם נוספת לאירופה, כך שלא נכח בחגיגות מאה השנים לעצמאות ארגנטינה. בשנת 1913 הנשיא רוקה סאנס פניה הפקיד בידיו שליחות דיפלומטית אל הרפובליקה הברזילאית הראשונה. במסגרת השליחות שהה רוקה מספר חודשים בריו דה ז'ניירו, וחתם על הסכמי הגבלת נשק ימי.

באוקטובר 1914, בגיל 71, עבר להתגורר בשכונת לה-ארגנטינה, בכוונה לבלות שם את שנותיו האחרונות. רוקה לקה בהתקף שיעול פתאומי ורופאו לא הצליח לזהות סימנים מחשידים לבעיות בריאותיות. ב-19 באוקטובר, בשמונה בבוקר, התקף פתאומי נוסף גרם לו לאבד את הכרתו. שעתיים לאחר מכן נפטר רוקה. במותו נחשב לגיבור לאומי בעייני רבים ולגורם מרכזי בפיתוח ובמודרניזציה של ארגנטינה. רק שנים רבות לאחר מותו החלה להתערער מורשתו בעיקר עקב מעורבותו בכיבוש המדבר האלים ובשערוריות ממושכות של שחיתות שלטונית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חוליו ארחנטינו רוקה בוויקישיתוף

• חוליו ארחנטינו רוקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• חוליו ארחנטינו רוקה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)