Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הגזענות (בצרפתית: Le racisme) הוא ספר מאת האינטלקטואל היהודי-צרפתי-תוניסאי אלבר ממי, הדן בתופעת הגזענות ובוחן סוגיות הקשורות אליה. ממי ראה את הגזענות כנקודת מפגש בין שתי תפיסות שפיתח ביצירותיו המוקדמות, "השליטה" ו"התלות". לדבריו, החברה האנושית מסווגת את בני האדם לשולטים ולנשלטים, לקבוצת ההתייחסות של האדם עצמו, מול "האחר". הוא תפס את הגזענות כתופעה אנושית שכיחה ביותר, אשר לכל היותר ניתן למתן את גילוייה, אך לא להדבירה. ככזו, הוא ראה בה עובדה חברתית ולא תופעה פסיכופתולוגית.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | אלבר ממי |
| שפת המקור | צרפתית |
| הוצאה | |
| הוצאה |
הוצאת כרמל בגרסת המקור: Gallimard |
| תאריך הוצאה |
1982 (מהדורה ראשונה) 1994 (מהדורה שנייה) |
| הוצאה בעברית | |
| תרגום | נורית פלד אלחנן (1998) |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 001798079 |
ערך מורחב – אלבר ממיממי היה סופר, סוציולוג, אינטלקטואל ופילוסוף יהודי-צרפתי ממוצא תוניסאי, שזכה לפרסום רב החל משנות ה-50. הוא נולד ב-1920 למשפחה יהודית שחיה בגטו בתוניס, למד בבית ספר יסודי ותיכון צרפתי של אליאנס בתוניס, למד פילוסופיה באוניברסיטת אלג'יר, והמשיך ללמוד בסורבון. סיפור חייו הנטוע בשלוש תרבויות – יהודית, ערבית וצרפתית-אירופאית, ניכר היטב בספרים שפרסם. את ספרו המפורסם ביותר, "דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש", פרסם ב-1957, ובכך היה לאחד המנסחים המרכזיים של התנועה האנטי-קולוניאלית בצרפת ובעולם כולו. כבר בספר זה, שעסק ביחסים שבין הקולוניאליסט ל"יליד", דן ממי בגזענות, מתוך מחשבה שהגזענות היא חלק אינטגרלי ממהות הכיבוש הקולוניאלי. את הספר הגזענות פרסם לאחר 25 שנה, ב-1982, והוא מסכם את מחשבותיו ותובנותיו של ממי בנושא זה. הספר יצא במהדורה חדשה בשנת 1994 ותורגם לשפות רבות, בין היתר גם לעברית (1998) על ידי נורית פלד אלחנן. לספר מצורפת הקדמה למהדורה העברית מאת המחבר עצמו, הקדמה למהדורה הצרפתית מאת ז'אן-פול סארטר ואחרית דבר מאת דוד אוחנה.
אלבר ממי פותח את ספרו בתיאור הפילוסופיה הגזענית. הוא סוקר אותה, ודן בחוסר אמינותה הפילוסופית והלוגית. תמצית הפילוסופיה הגזענית, לפי ממי, מתרכזת בשלוש הנחות יסוד:
את הנחות היסוד הללו פוסל ממי בזו אחר זו. הטענה בדבר קיומם של "גזעים טהורים מבחינה ביולוגית" נפסלת ראשונה. לפי טענתו של ממי, מעולם לא התקיימה סלקציה רצונית בין בני האדם במידה כזו שלא היה ערבוב בין הפרטים השונים בקבוצה. למעשה, בני המין האנושי כיום, כולם, הם תוצאה של ערבוב בין קבוצות שונות. אמנם קיימים בני האדם השונים כפרטים זה מזה, וקיימות אף קבוצות מוצא בעלות מאפיינים חיצוניים דומים; אולם הערבוב המתמיד של המין האנושי במהלך ההיסטוריה מבטל את יכולתם של בני אדם להיות "טהורים" מבחינה ביולוגית.
כדוגמה לדבריו מביא אלבר ממי את העם היהודי, אשר שמר במופגן, ובאופן קפדני בהרבה ביחס לקבוצות אחרות, על אי-התערבבות עם סביבתו. שתי סיבות הביאו לחוסר ההתערבבות המובהק יחסית: איסורים חמורים של הדת, מחד גיסא, ודחייה חברתית קיצונית (אנטישמיות) מצד אחרים, מאידך גיסא. לכאורה היה העם היהודי אמור להיות בין העמים ההומוגניים ביותר ביחס לקבוצות מוצא אחרות. עם זאת, העם היהודי הוא הטרוגני באופן מופגן. קבוצות היהודים השונות, לדוגמה מצפון אפריקה, מאתיופיה, מרוסיה ועוד, דומות חיצונית במידה ניכרת לתושבי המקומות שבהם התיישבו. למרות "טוהר הגזע" שנכפה על הקבוצה היהודית במהלך רוב שנות ההיסטוריה האנושית הידועה, קיימת בה שונות רבה שלא ניתן לבטלה.
זו אינה התייחסותו היחידה של ממי בהגותו ליהודים ולשאלת התבוללותם; גם ב"דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש" עסק ממי בשאלת התבוללותם של היהודים, אותם הגדיר כ"המועמדים הנצחיים להתבוללות, המהססים והנדחים תמיד".[1]
בהמשך, ובאופן דומה, מבטל ממי את שתי הנחות היסוד הנוספות שהזכיר, הן מבחינה לוגית והן מבחינה מוסרית. לדוגמה, ההחלטה כי שיער בלונדיני או עיניים כחולות מייצגים "טוהר" ביולוגי היא החלטה שרירותית חברתית, שאין לה קשר למדע. באותו אופן ניתן היה לטעון ל"טוהר" של צבע שיער אחר.
ממי מציין כי המין האנושי אמנם האדיר לעיתים את היופי והאתלטיות, אולם העדפה זו לא התבטאה בכישורים יצירתיים או מנהיגותיים כלשהם. מספר הספורטאים והדוגמנים בהנהגות הפוליטיות אינו משמעותי, ולמין האנושי קמו מנהיגים דגולים כדוגמת חניבעל שהיה שתום עין, או נפוליון שהיה נמוך קומה וללא ייחוס משפחתי, וכן אחרים, שעל יכולתם המנהיגותית אין עוררין. מעבר ליכולות המנהיגות, הרי שגם בתחומי האמנות היוצרת או המדע אין למעשה קשר בין עליונות ביולוגית כלשהי, המתבטאת בחוסן, אתלטיות או מראה מרשים, לבין כישורים והצלחה.
טיעוניו הלוגיים של ממי בתחום זה הם רבים, אולם בסופו של דבר הוא מבהיר כי ביטול לוגי של תורת הגזענות אינו רלוונטי לענייננו כלל. הגזענות איננה שייכת לסדר לוגי כלשהו, והבנתה אינה כרוכה בהיגיון ורציונליות. מקור הגזענות הוא במכלול של רגשות ודעות קדומות, המספקים מענה לאלה התומכים בה. ומכיוון שכך, הבנת הגזענות וההתמודדות עמה אינה יכולה לבוא מכיוון הטיעונים הלוגיים. ובמילותיו של ממי לקראת סוף הספר: "...מעבר לטירוף של הגזען, טענותיו חסרות ההיגיון והסתירות שמתגלות אצלו, יש לגזענות תפקיד. ככלל, היא מסמנת קווי מתאר ומכשירה שליטה...".[2]
ממי סובר כי הגזענות היא התנסות חווייתית, ששורשיה הפוטנציאליים קיימים בכל אדם. שנאת הזר, החשש מפני "האחר", בעל המאפיינים השונים, כל אלה הן תחושות אנושיות כלליות. ממי טוען כי בכל פעם שאדם נמצא במגע עם אדם או עם קבוצה של אלו השונים ממנו או אינם מוכרים לו, ובכל פעם שהוא נדרש להגן על זכויותיו מפני אחרים, הוא עלול להגיב באופן שמציין גזענות. זרע הפורענות הגזעני נמצא בכל אדם, והאדם חייב לזהותו ולהילחם בו לפני שינבט.
באחד המאמרים הראשונים שפרסם[3] מתאר ממי מחקר שביצע על חברי התנועה למאבק בגזענות "M.R.A.P", שהתבקשו לתאר ב"שאלון תצפית" את התייחסות חבריהם לתנועה ביחס ליהודים, ערבים, שחורים וצוענים. תוצאות המחקר גילו כי אף שהנחקרים לא העידו על עצמם כעל גזענים, הם דיווחו על עמדות ואמירות חבריהם כדומות ביותר לעמדות ולאמירות הגזעניות הנקוטות בחברה הרחבה.[4]
בספרו הקודם של ממי, "דיוקנו של הנכבש", הוא הנציח את הביטוי "הכובש המתנחל", כהגדרתו לקולוניאליסט, וניתח את מאפייני הכובש והנכבש. כעת חוזר ממי לנקודה זו, ומנתח את מאפייניהם מבעד לעיני הגזענות. לטענתו, שני הצדדים מוּנַעים על ידי הגזענות, והיא המשמרת את מצבם. גזענות מצדו של הכובש היא הגיונית, אולם ממי מנתח ונותן דוגמאות גם לגזענות מצד הנכבש.
שנאת הזר קיימת בקרב הכובשים המתנחלים, אך לא רק בהתנחלות הקולוניאליסטית עצמה, אלא בעיקר במולדתם. זלזול זה ב"ילידים", הגובל בהפחתת ערך ובהנחות בדבר אי-שוויון, הוא בין הגורמים שאיפשרו את הקולוניאליזם מלכתחילה. המאפיינים החיצוניים, התרבות הרצויה והערכים המוסריים נמדדים לפי קרבתם למאפייני הכובש השליט, לתרבותו ולערכיו. כך נחווים עור בהיר, ידיעת השפה הצרפתית או האנגלית, לבוש מערבי וכדומה כרצויים. שונותו של הזר נקבעת על ידי השליט, ונחווית ככזאת לפי ריחוקה ממאפייני הכובש השליט. הכובש מעוניין לשנות ו"לשקם" את שונותו של הנכבש, אולם באותה נשימה להנציח את שונותו, שהיא המדד להיותו "עליון". הנכבש תמיד יישאר זר. למעשה, קיים סף, תקרת זכוכית, שאליו לא יוכל הנכבש לעולם להגיע, סף המוּנַע ומחזק את עצמו על ידי הגזענות. וכך על פי ממי, הגזענות היא חלק שהוא -[5]
"בלתי נפרד ממהות הכיבוש. היא ביטויו הטוב ביותר של מעשה הכיבוש, ואחד מאפיוניו המשמעותיים ביותר של הקולוניאליסט. לא זו בלבד שהגזענות מקיימת את ההפליה היסודית שבין הכובש לנכבש, שהיא תנאי בל יעבור לקיום חיי הכיבוש, אלא שהיא מבססת את נצחיותם".
טענתו הייחודית של ממי היא כי גם המיעוט המדוכא נושא באחריות לגזענות, מבדיל את עצמו ומטפח בעצמו את "שנאת הזר" כלפי הכובש. להבדיל מספרו הקודם, כאן מרחיב ממי את היריעה, ומדבר לא רק על הכיבוש-המתנחל הפיזי (הקולוניאליזם), אלא גם על היחס למיעוטים בחברה השלטת עצמה.
השחורים בארצות הברית, ההומואים ונשות התנועה הפמיניסטית,[6] לדוגמה, אמנם דורשים שוויון, אך באותה נשימה מזלזלים ברוב השליט, מפחיתים מערכו, מגחיכים את מאפייניו, ותומכים בפעילות אקטיבית שתראה את עליונותם עליו. במעשים אלה המיעוט מדבר בשפת הגזענות שבה הוא נלחם, ומנציח את שונותו. כפי שממי ניסח זאת:[7]
"בסיכומו של דבר, אין אדם נעשה גזען אלא בשימוש שהוא עושה בשוני נגד זולתו".
עם זאת, ממי שב ומבהיר כי לא השונות היא הגורם לגזענות. השונות היא אחד ממאפייני המין האנושי. הפירוש הנלווה לשונות, היא הגורם.
הטיעונים הגזעניים מניחים כאקסיומה קיומן של "הוכחות", מנציחים את ההנחות, ובה בעת משתמשים בהן. לעיתים אף אין קשר בין מאפייני המיעוט, כפי שהרוב השליט חווה אותו, לבין המציאות. הגברים חווים את הנשים כחלשות או חסרות יכולת להחליט, לא כי הן כאלה, אלא כי טיעונים כאלה משמשים אליבי לאפליה רבת שנים. טיעונים "לוגיים" כאלה ניתן למצוא גם אצל הסטרייטים החווים את ההומוסקסואלים כ"נשיים" ביכולותיהם ונעדרי יכולות "גבריות"; או אצל האירופאים החווים את כהי-העור כחלשים בתחומים המדעיים והאינטלקטואליים. אין כל צורך מבחינת הגזען בבדיקת המציאות. הגזען הוא החוקר המביא את ה"טיעונים" לכאורה, הוא השופט הבוחן אותם, והוא המוציא לאור של המסקנות הנובעות מהם. את השניות בהנחות הגזען והאופן שבו כל טיעון יכול לשרת את המטרה, מתאר ממי כך:
הנוחות גלויה עוד יותר משום שאין היא עוברת לא על כללי ההיגיון ולא על כללי המידה; נראה שאין דבר שמטריד את הגזען במלאכתו; היהודי הוא בה בעת קמצן ועילוי; האישה היא בה בעת מטומטמת וערמומית...לשחור יש כישרון לקצב? זוהי ההוכחה לחוסר הכישרון שלו לעשות פעולות אציליות יותר. ...רכותן של הנשים איננה אלא תוצאה של הפסיביות הטבעית שלהן, של היעדר יכולת הלחימה שהן לוקות בו...שום דבר אינו ניצל מביקורת אצל הנפגע, התמונה מושחרת בשיטתיות
— הגזענות, עמ' 67
הטיעונים בדבר הנחיתות מתאימים עצמם בנוחות למשתמש. גבר יכול לדבוק בדיכוי נשים, ולהיות בו זמנית "רודף שמלות". אדם יכול לסלוד מהומוסקסואלים, לעודד דיכויים ואלימות כלפיהם ובו בזמן ליהנות מארוטיקה או ממגע אינטימי עם גבר. אדם יכול לחוות שחורים כנחותים, ובו בזמן לצפות שהם יביאו את קבוצת הספורט האהובה שלו לניצחון.
באופן מפתיע רואה ממי את מלחמת ההתדיינות הגזענית, שאינה חדלה להגן על עמדותיה ולהתקיף, באופן אופטימי כנקודה של אור. הוא מכנה זאת "הפרדוקס האתי של הגזען". בעוד שבעלי החיים הטורפים מתנפלים על טרפם ללא דיון ומשפט, לצורך אכילתו; הרי שבני האדם אמנם רוצחים, מדכאים, מנשלים ודורסים בני אדם אחרים, אולם חשים בכל אותה עת בצורך להסביר ולתת הֶכשר, צידוק כלשהו למעשיהם. גם אם הצידוק הוא מעוּות ומסולף, הם נאחזים בו, בונים ממנו תאוריות המאפשרות את הדיכוי. מכיוון שכך, הרי שקיים, לפי ממי, קצה חוט שממנו ניתן לפקוח את עיניהם.
לפי ממי, הטיעון הגזעני קיים לשם רווח. הוא מנתח בספר את התורה המרקסיסטית בהרחבה, מנקודת המבט של השיח הגזעני. לפי ההשקפה המרקסיסטית, המציאות מונעת על ידי קונפליקט כלכלי בין שני כוחות מרכזיים – מדכאים ומדוכאים. לפי גישה זו, תורות גזעניות הן אליבי נוח למדי לצורך הפקעה וניצול של משאבים כלכליים, כמו רכוש, קרקעות וכוח אדם.
אולם ממי חולק על הגישה המרקסיסטית הגורסת שרווח נמדד בכלים כלכליים בלבד. הרווח הנובע מהגזענות הוא אמנם לעיתים קרובות כלכלי – דבר הבא לידי ביטוי באופן מובהק בקולוניאליזם – אך הוא יכול להיות גם פוליטי, תרבותי, פסיכולוגי, וכפי שמגדיר זאת ממי "כל מה שמאפשר להשיג יתרון מתוך פיחות ערכו של הזולת".[8]
ערך מורחב – שעיר לעזאזל (חברה)האשמתו של שעיר לעזאזל (באנגלית, הפועל "scapegoating", מהמילה "scapegoat") היא פעולה של בחירת אדם או קבוצת אנשים והצבעה עליהם כאחראים לבעיה מסוימת. האדם או קבוצת האנשים החפים מפשע, מואשמים בפשעי אחרים ונדרשים לכפר עליהם. לטענת ממי, מדובר בפעולה אנושית וטבעית. השלכת החטאים והקשיים על הזר, האחר, מאפשרת לשאת ביתר קלות מצב קשה. ככל שהמצב קשה יותר, כך זקוקה החברה יותר ל"שעיר לעזאזל" שאליו ניתן להפנות את חצי ההאשמה. הטלת אשם היא מהלך המקובל לא רק ביחס לקבוצות מיעוט, אלא ביחס לכל קבוצת מתחרים שונה. אולם כאשר מדובר במיעוט שכוחותיו אינם שווים, התופעה קלה ומתבקשת יותר.
הטלת האשם היא חלק בלתי נפרד מהשיח הגזעני. ניקוז האשם לדמותו של הזר והשונה מאפשרת את גיבוש הקבוצה ואת ליכוד השורות.
במהלך חלק גדול מההיסטוריה האנושית שימש העם היהודי כשעיר לעזאזל. עלילות הדם כנגד יהודים הצליחו במקרים רבים לאחד את הסביבה הנוצרית כנגד הזר היהודי, ובכך לגבש את הקהילה.
בחברה המודרנית, מופנים פשעי שנאה רבים כלפי קבוצות מיעוט חלשות, המשמשות כשעיר לעזאזל. בין קבוצות אלה ניתן לציין את היהודים, האפרו-אמריקאים, ההומואים והנשים.
מאפיין מיוחד לספר "הגזענות" הוא, שהגדרות המושג "גזענות" מובאות רק בשליש האחרון של הספר, לאחר שכבר קיים דיון עמוק במהות הגזענות. ממי מבהיר כי בניגוד ל"היגיון" שלפיו ניתן לצפות כי הבאת ההגדרות תקדים את הדיון, הרי שמבחינתו הגדרות אינן העיקר, אלא הן סיכום של הדיון וניתוח התופעה. בנוסף הוא מציין, כי היעדר ההיגיון כביכול שבדיון וניתוח המושג מבלי שהוגדר בתחילה, מתאימה להיעדר ההיגיון שבגזענות.
אף כי ממי מבהיר כי הוא מסתייג מהגדרה, וכי אינו מעוניין להגדיר את התופעה לפי כללים, הוא "נעתר" לציפיית הקורא ומגדיר את הגזענות כך:[9]
הגזענות היא ייחוס ערך, כללי או מסוים, להבדלים ממשיים או מדומים לטובתו של המפליל ומתוך פגיעה בקורבן, וייחוס הערך נועד להצדיק תוקפנות או זכויות יתרות.
ממי מבחין בין שני מובנים למושג גזענות. במובן הצר של המילה, קיימת הגזענות ה"קלאסית", שמשמעותה הסתמכות על מאפיינים ביולוגיים של בני אדם, התייחסות לאחרים כאל נחותים בגלל אותה שונות ביולוגית, פגיעה בהם או רמיסת כבודם, וניצולם תוך הפקת רווח מהם. (ראו גם: גזע (אדם)).
במובן הרחב של המילה, קיימת גזענות נפוצה יותר, שאינה בהכרח "ביולוגית", שניתן להתייחס אליה גם כ"הֶטֶרופוביה". גם כאן יש התמקדות בשוני (אמיתי או מדומיין), על מנת להפחית מערכו של האדם ולהתיר פגיעה בכבודו. לפי ממי, גזענות זו היא הנפוצה יותר, והמסוכנת יותר. ממי מתאר זאת כך:
... הטיעון של הגזע [...] כבר אינו זוכה לאהדה, רבים מן הגזענים עצמם כבר זונחים אותו... אין זה אומר שחדלו לטעון אותו, שהרי הם ממשיכים לתקוף ולהפליל את בני מינם בכל הזדמנות... יש עוד הבדלים הרי-אסון להטיח בהם. הפסיכולוגיה, התרבות, המנהגים, המוסדות, ואפילו המטאפיזיקה, כולם תורמים את מכסתם בשערורייה. שוב אין מתעבים את הערבים בגלל גוון עורם השחום או בשל פרצופם המזרחי-לבנטיני, אלא משום שדתם, ובואו נודה בכך, מגוחכת. משום שהם מתעללים בנשותיהם, משום שהם אכזריים או סתם מפגרים... לא כל היהודים דומים ליהודי הנודד. כלומר לא לכולם יש אצבעות מעוקמות ואף מעוקל. אבל צריך "להכיר בעובדה" שבדרך כלל הם להוטים אחר הממון, הם קוסמופוליטיים, הם בוגדניים, והם מסוגלים להעלות אפילו את אלוהים לקורבן...
— "הגזענות", עמ' 104–105
התיאורים יכולים ללבוש ולפשוט צורה, ויצליחו תמיד להנמיך את המיעוט, תוך הגבהתו של הגזען, שיישאר תמיד המהוגן ובעל התכונות הטובות.
ממי מצביע על כך כי ככל שהאדם מושפל יותר בחברה שבה הוא חי, כן ייטה יותר לשיח הגזעני. כך לדוגמה, מלכי צרפת ואציליה לא נזקקו לגזענות כדי לשלוט בחייהם ובחיי אחרים. הם יכלו להרשות לעצמם להתרועע עם נציגי "גזעים" שונים ואף להתייחד עם נשותיהם. לעומתם, איש הכפר בעבר והפועל הפשוט בהווה נזקקים לשיח הגזעני על מנת לחוש בשליטה ובעליונות. אף האדם שנמצא בתחתית הסולם מבחינה חברתית ומעמדית, תמיד יוכל, אם רק ירצה, למצוא מישהו שונה, שניתן לחוותו כ"נחות" יותר.
ממי מגדיר את הגזענות כתוקפנות. הגזענות נובעת מפחד מפני השונה, האחר, הזר. מרצון להגן על עצמנו ועל היקרים לנו מפניו. כמו בעלי חיים אחרים, גם האדם חש צורך לתקוף או לברוח כאשר הוא מאוים, ותקיפה זו, היא הגזענות:
... כשמתבוננים בתולדותיו [...] נתקפים אימה לנוכח אכזריותו העיקשת של האדם. אנחנו ממשיכים לצוד, להכחיד, להרוס את כל מיני החיות בעולם למען מזוננו, למען מלבושנו, למען החימום בביתנו, או סתם משום שאנו רואים בהם מטרד שאפשר להשמידו. [...] או, מה שמזעזע יותר, לעתים סתם בשביל הבידור. וכל הזמן אנו חוזרים ואומרים כי הדבר נחוץ להישרדותנו, שכל החיות עושות אותו דבר. אולי. אבל לא בצורה מעוותת, סוטה ושיטתית שכזאת...האדם הוא בעל החיים היחיד שהמציא, לבני מינו, בתי כלא, מחנות ריכוז, עינויים, רצח עם, ואת הגזענות.
— הגזענות, עמ' 139–140
הפרזה, הכללה, ראייה דיכוטומית, "שלילתו של האדם והפיכתו לאפס", הם חלקים נוספים של השיח הגזעני. הגזען קובע את השתייכות ה"חשוד" לקבוצה, מכליל עליו את הסטריאוטיפים הקיימים על הקבוצה המוכתמת, ובאותה נשימה מחזק את הסטריאוטיפים על הקבוצה על ידי שימוש ב"חשוד".[10]
הפחתת הערך של הקורבן היא מתמדת. רוב הגזענים אינם מאחלים לקורבן מוות דווקא, אולם הם רואים אותו בעיניים קומיות, בזלזול או ברחמים, ואינם מניחים שסבלו שווה. בישראל, למשל, פגיעה בצעיר ערבי בפיגוע טרור, עשויה במקרים מסוימים להיחוות כפחות נוראה, ואפילו כהקלה, על פני פגיעה ביהודי ישראלי.[11]
אם קיימת פגיעה בזכויותיו של הקורבן או ביחס אליו בחברה, רואה הגזען את הקורבן עצמו כגורם לכך. הרי ה"חשוד" הוא תמיד ה"רע", ואילו הגזען הוא תמיד ה"נחמד", ה"טוב", "בעל הערכים".
חיברות, לפי ממי, היא המקור לגזענות: "לגזענות שורשים גזעיים ונפשיים, אך התנסחותה חברתית."[12] הגזען נולד אל השיח הגזעני, אל האמירה התרבותית המתייחסת לשונֵה, מנמיכה אותו ומצדיקה זלזול בו או הפקעת זכויותיו. השיח הגזעני נמצא במשחקי הילד בגן ובהתייחסות הגננת והמורה, בהערות של המשפחה מסביב לשולחן האוכל, ושל קרובי משפחה וחברים בסביבה. ברחוב, בתקשורת, בדבריהם של אנשים שהתרבות מעודדת אותו להעריץ, ושייתכן שמסיבות אחרות הם ראויים להערצה. אך החיברות הוא גם האופק לשינוי, אם ייעשו הצעדים החינוכיים שילחמו בתופעה זו.
מסקנתו של ממי מהניתוח והדיון בגזענות, היא "הבנאליות המפחידה של הגזענות", על משקל הביטוי "הבנאליות של הרוע" שטבעה הפילוסופית חנה ארנדט.
הגזענות, לפי ממי, פושה בכל מקום; אפילו בקרב אלה המגנים את הגזענות. לעיתים יד אחת נקייה, בעוד היד השנייה נגועה בהיגדים גזעניים. ממי נותן כדוגמה את היחס לנישואי תערובת:
...כמו זה שאין לו דבר נגד הערבים, אך אינו מצליח שלא לחשוד ביהודים. או אחד שהיה מסכים על פי דבריו להשיא את בתו לערבי, אך היה מהסס אילו ביקשה להנשא ל"כושי". השלישי היה "נותן" את בתו ליהודי, אבל ודאי שלא לערבי... ההסברים שנותנים האנשים בסוגיית הנישואים המעורבים נטועים לעתים במציאות. 'צריך להביא בחשבון את הסביבה', 'ילדי תערובת מתקשים מאוד בחייהם', וכו'"... אחרים, תמימים עוד פחות, נמנים עם הזן שאומר 'אני לא גזעני, אבל...' , או 'יש להודות בכל זאת שהיהודים...' או 'שהערבים...' או 'שהצוענים הם...', בלי לחשוד לרגע שההכללות האלה חושפניות מאוד: 'ה' צוענים בהא הידיעה פירושם 'כל הצוענים'. מכאן שיש הוקעה מראש של כל פרט ששייך לגזע הצועני..
— הגזענות, עמ' 128–129
ממי ממשיך ומתאר את הלך הרוח הגזעני, הקיים בדרכים שונות ובעוצמות שונות. יש כאלה שישמרו לעצמם את עמדותיהם האישיות, בעניין קבוצת גזע, דת או נטייה מינית, ויחשפו אותן רק באוזני הקרובים ביותר. אחרים "מכבדים" את נוהגיהם של בני המיעוט בביתם, "אך אינם יכולים לשאת את ההפגנות החברתיות והפומביות". אחרים, שהם לעיתים תמימים יותר, ואולי מתוחכמים יותר, ייעצו לחברי קבוצת המיעוט "להנמיך ראש", "להתנהג באופן מתון", "לא לנקר עיניים", "לא להתבלט", כל אלה הם "לטובתם" ועל מנת "להגן" עליהם.
הלקחים המעשיים שמונה ממי, על מנת להתמודד עם הגזענות ולטפל בה, כוללים:
היהודים, לפי ממי, הם אחת הקבוצות המשמעותיות ביותר במושג הגזענות. ניתוח היחס האנטישמי כלפי היהודים לאורך ההיסטוריה, תוך שימוש בשיח הגזעני שהביא ממי, יוכל לאשר את עיקרי ניתוחו.
כבר בניתוח ראשוני של המושג ה"אקדמי" לכאורה "אנטישמיות", קיים חוסר היגיון פנימי. אמנם, המונח "אנטישמיות" עצמו נטבע רק בשנת 1879 על ידי וילהלם מאר, עיתונאי גרמני שהגדיר את התופעה שגם הוא היה חלק ממנה, כדי להגדיר על ידו את התנועות האנטי-יהודיות שרווחו באירופה של תחילת המאה ה-19. אולם שנאת היהודים ורדיפתם, שממי מעדיף לכנותה בשם "יודופוביה", הייתה קיימת במשך רוב ימי העולם, הן הנוצרי והן המוסלמי.
מבחינת הנצרות, שהאנטישמיות הייתה לה כדגל, הרי קיימת התעלמות נוחה מהעובדה כי הנוצרים הראשונים, כולל ישו בן האלוהים בעצמו, היו בעצמם יהודים. דו-המשמעות כאן בולטת: העם היהודי הנבחר על ידי האל, הוא גם העם היהודי הנרדף, האשֵם בחטא הבגידה בצו האל.
לאנטישמיות היה תפקיד משמר חשוב בדת הנוצרית ובחברה הנוצרית. השימוש ביהודים כשעיר לעזאזל, באירופה של ימי הביניים המוקדמים והמאוחרים, בעולם שבו שררו לעיתים קרובות עוני, רעב, מחסור, מחלות ומוות, היה חיוני מבחינה חברתית. הטלת האשם על היהודים סייעה בהסבת המבט מגורמים אחרים לקשיים, והפחיתה הסיכויים להתמרמרות כנגד גורמי שלטון ודת. אולם מעבר לכך, שנאת היהודי והשפלתו היוותה גורם משמעותי מבדל, תוך הבלטת השונות (שלמעשה, ייתכן שאינה כה גדולה, לפי ממי) בין "הדת היהודית הבזויה" לבין הנצרות. העובדה כי מבחינה תאולוגית ממשיכה הנצרות את הדת היהודית, וכי ראשוני הנוצרים היו יהודים בעצמם, חייבה נקיטת צעדים דרסטיים, לאורך זמן, ובכל אמצעי אפשרי, על מנת להבהיר את ההבדל, את השוני, את עליונות הנצרות על פני היהדות ועל פני ממשיכי דרכה היהודים.
עם זאת, "הנוצרים מעולם לא ייחלו להיפרד לגמרי מהיהודים: על היהודים לשמש בנוכחותם המושפלת, עד עולם, עדים לשוני המפואר של הנצרות המאדיר אותה. זו תהיה אחת התוצאות... של המועצות האקומנויות".[15]
ייחודו של אלבר ממי ביחס לפילוסופים צרפתיים אחרים שעסקו בתחום, הוא נגישותו לשלוש תרבויות במקביל. ממי נולד בגטו בתוניס למשפחה יהודית מסורתית; הכיר את השפה והתרבות הערבית שבסביבתה גדל; ואת חינוכו רכש במערכת החינוך הצרפתית. ממי מעיד על עצמו כי היכרותו עם התרבות הערבית והמוסלמית מאפשרת לו לדון גם באנטישמיות בעולם המוסלמי, תחום שפחות תשומת לב הופנתה אליו על ידי חוקרי מדעי הרוח והחברה בעבר.
ההתייחסות ליהודים בעולם האסלאם, לפי ממי, גובלת אף היא בדו-משמעות. עם הספר המלומד והקדום, מחד, וכופרים בוגדניים מאידך. מצד אחד, הקוראן מלא בדברי שבח, הגובל לעיתים בהערצה, לעם היהודי. לדוגמה:
מצד שני, במקרים אחרים שוללת האמונה המוסלמית את היהודים (והנוצרים) על הסף, ככופרים. לדוגמה:
גם באנטישמיות האסלאמית מוצא ממי סתירות לוגיות ודו משמעות, שראשיתן ביחסו האמביוולנטי של הנביא מוחמד כלפי היהודים. בתחילה רחש כלפיהם כבוד ורצה לגייסם לדת החדשה. אולם לאחר שנכשל בכוונתו לקבל את התמיכה היהודית, החליט להצליח על ידי מאבק בהם: "לאחר שנבחרו לשמש עדים לעלייתו, תהיה השפלתם הוכחה להצלחתו... הוא מכריז עליהם מלחמה בשם האסלאם".[16]
הרווח הכלכלי במלחמה ביהודים מצד השלטון המוסלמי בולט לעין, אולם נוסף אליו רווח רוחני. באופן שאינו מבוסס על לוגיקה כלשהי או על היגיון בסיסי, "היהודי ראוי לבוז כיוון שהובס, ועתה הוא חלש ומפורק מנשקו. אך גם משום שהוא ההוכחה החיה לבגידה [במוחמד הנביא] ובעיוורון: גם בהכירו את האמת יותר מכל אחד אחר, אין הוא מוכן להודות בכך. זוהי הסיבה לאומללותו ההיסטורית וזאת סיבת תהילתו המוצדקת של המנצח. ...הערבים לא דיכאו את היהודים משום שהיו נגד יהודים. להפך: הם נעשו אנטי-יהודים מכיוון שדיכאו את היהודים".[17]
ערך מורחב – ד'ימיהיחס אל היהודים בארצות האסלאם הוא פועַל יוצא מהרטוריקה שלעיל. היהודים נחשבו בארצות האסלאם כד'ימי, בני חסות. מעמד הדִ'מה הוא ביטוי מובהק לאפליה דתית אך לא גזעית. הדִ'מה לא היה רשאי לקיים טקסים דתיים בפומבי, להרחיב או לשפץ את בתי התפילה שלו או לשאת אישה מוסלמית. מגבלות נוספות שהוטלו על הדִ'מים מזמן לזמן נועדו להשפילם ולהבליט את נחיתותם לעומת המוסלמים. למשל: לבוש מיוחד, איסור רכיבה על סוס או גמל ואיסור על בניית בתי תפילה לא-מוסלמים הגבוהים מהמסגדים המקומיים.
ועדיין, השרידות הגבוהה של קהילות יהודי המזרח התיכון, חצי האי ערב וצפון אפריקה, לעומת יהודי מרכז ומזרח אירופה ניתנת להסבר בחלקה על ידי מעמד הדִ'מה שהשתרש בשלטונות מקומיים אסלאמיים.
האנטישמיות בעולם המוסלמי הביאה להתאסלמות בכפייה בשטחים שונים מסיבות שהיו לרוב שלטוניות ולא דתיות, לרוב לפי מידת האיום שהציגה האוכלוסייה הלא-מוסלמית כלפי השלטון המקומי. השליטים התחלפו כל מספר שנים ואיתם המדיניות כלפי היהודים. כאשר זכו היהודים לשליט סובלני, הורשו חלקם לעסוק במסחר נרחב יחסית, ולכן מצבם הכלכלי השתפר במידת מה. ואילו כאשר נקט השליט באפליה, דוכאו. גם כאן ניתן להצביע על היחס ליהודים כשעיר לעזאזל בהתאם למצב החיצוני. במצבים של עוני, מחסור ומלחמה גברה העוינות כלפי היהודים. מקרים קיצוניים שניתן להזכיר כאן הם, לדוגמה, דיווחו של הרמב"ם באיגרת השמד על חיובם של יהודים להתאסלם בכפייה, ועלילת הדם בדמשק בשנת 1840.
העוינות כלפי היהודים בארצות האסלאם החלה להחריף ביתר שאת עם קום התנועה הציונית, ובהמשך עם קום מדינת ישראל. כיום ניתן לומר, כי היחס ליהודים ברבות מארצות האסלאם מלווה לעיתים בהסתה ובקריקטורות אנטישמיות. דוגמה מובהקת בת ימינו להסתה גזענית אנטישמית בעולם הערבי בן ימינו היא בפרסום הספר הפרוטוקולים של זקני ציון בערבית במהדורות רבות. אף אם היחס כלפי היהודים מונע על רקע מתיחות פוליטית, נראה כי הוא עונה על הגדרת "שנאת הזר" תוך שימוש בשיח הגזעני.
ניתן לראות ביצירה "הגזענות" את סיכום עבודתו של ממי. ממי עצמו מזכיר בדבריו כי בספר "הגזענות" בכוונתו לסכם את עבודתו רבת השנים. היצירה היא מספריו המאוחרים יותר של ממי, והיא מרחיבה את נקודת המבט הפוסט-קולוניאלית אל מעבר לקולוניאליזם הפיזי, אל ההשקפה הגזענית בה חי חלק נרחב מהמין האנושי בחיי היום יום.
ממי משתמש בספר בביטויים המוכרים לקורא מספריו הקודמים. הוא בונה את דבריו, המוגשים לקורא בניסוח שוטף ובלשון חריפה, תוך הסתמכות על המבנים הבסיסיים שטבע בספריו הקודמים. בעיקר מזכיר ממי את ספריו "דיוקן הנכבש" (1957), "יהודים וערבים" (1957), ו"שחרורו של היהודי" (1966).
המשנה הסדורה על נושא הגזענות נראית כסיכום כללי ומרתק של עבודותיו הקודמות של ממי, תוך התמקדות בשיח הגזעני, שיח שלפי ממי קיומו הוא הדבק המאחד את יצירותיו.
ניתן לבקר את ממי ולטעון כי הוא לא "המציא" את הביקורת על הגזענות, ולא הביא למהפכה בהתייחסות אל התופעה, שרבים וגדולים גינו ומגנים את קיומה. אולם חשיבות הגדרתו של ממי לגזענות היא דווקא בפשטות שבה היא מוצגת, בניסוחה כמצב חברתי הקיים בכל מקום ובכל זמן, שיש להילחם בו. ראיית הגזענות כמצב נורמטיבי הקיים בכל חברה, במקום כמצב פתולוגי.
הגדרותיו של ממי לגזענות, כפי שהן מופיעות בספר "הגזענות" ובספריו הקודמים, מצוטטות תדיר, הן בציבור הרחב[18] והן בבתי המשפט.[19]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
