האסכולה הוונציאנית (ציור)

האסכולה הוונציאנית (באיטלקית: Scuola veneziana; באנגלית: School of Venice) היא תנועה אמנותית שרווחה בצפון איטליה, ובעיקר בוונציה שבחבל ונטו. בתולדות הציור, המונח "האסכולה הוונציאנית", משמש להגדרת דרך ציור מיוחדת שפיתחו ציירי ונציה. ראשון בהם יאקופו בליני והאחרון טינטורטו שהובילו אל שיטת ציור חדשה הקושרת יופי, עושר, יוקרה ופאר שמימי עם פסיכולוגיה, הומניזם ומסתורין.

שנים עשר השליחים בפרוזדור מקומר 1440, יאקופו בליני, לובר

האסכולה הוונציאנית התפתחה בוונציה משנת 1400 (יאקופו בליני) בערך עד סביבות 1594 (טינטורטו) בשנת 1612 ביקר בוונציה סימון וואה שהעביר את בשורתה לצרפת. היא הייתה למתודה מיוחדת ואחת המשפיעות ביותר בתולדות הציור. האסכולה הוונציאנית תומכת ברנסאנס האיטלקי הכללי, לא שוברת את התפתחותו אבל מוסיפה עליו תורת אור, צבע ותנועה דרמטית. ייחודה בכך שמאפיינת את הרנסאנס של צפון איטליה ומאגדת בתוכו גם את תורת האור (בציור), גם את תורת הצבעים וכן את תורת התנועה שביסודות הרנסאנס והרנסאנס בשיאו.

רקע

חוקי הפרספקטיבה המהפכניים של האקדם רנסאנס כבר גובשו (מזאצ'ו Masaccio), קו הניצב של ג'ונטה פיזאנו סולסל והיה לספירלה, עקרון חשיבות התכנון והרישום המוקדם (לאונרדו דה וינצ'י (1452–1519), רָפָאֵלו סאנציו (1483–1520)) היה ברור, גם תורת ההקצרה והדיוק האנטומי הנפלאים של אַנְדְרֵאָה מַנְטֶנְיָה מוונציה, היו בהישג יד. עולם הציור היה פתוח למשהו גדול וחדש. בתי הספר לציור של ונציה מילאו חלל זה בהתלהבות והרושם הגדול שיצרו על בני הדור ההוא היה כה גדול עד שבמאה ה-16 נחשבה האסכולה הוונציאניות לחשובה באירופה.

לאונרדו דה וינצ'י ביקר בוונציה בשנת - 1500, דירר בא אליה ב-1506 והביא את בשורתה לגרמניה, ומיכלאנג'לו ב-1529. ברתולומאיוס שפרנגר הגיע לצפון איטליה בשנת 1565 והביא את בשורת הרנסאנס הצפוני לפראג שם הייתה האסכולה הוונציאנית למנייריזם, רובנס הגיע לוונציה ב-1600 והביא את בשורתה לפלנדריה שם הייתה האסכולה הוונציאנית לבארוק הפלמי שהתפתח במרכז אירופה. שמונה שנים אחרי מותו של טינטורטו סימון וואה בא לוונציה (בשנת 1612) והביא את האסכולה הוונציאנית לצרפת (1627) שם הייתה לבארוק הצרפתי, שהסתיים במאה ה-18, ופינה את מקומו, בצרפת לסגנון חדש בשם "רוקוקו".

בספרים רבים של תולדות האמנות נקשרת התחלת הבארוק הצרפתי עם הגעתו של ניקולא פּוּסָן לצרפת. פוסן הצליח מאוד באיטליה. לפריז הוזמן לבוא על ידי המלך לואי השלושה עשר בשנת 1640 ושהה בה שנתיים. אלא שפוסן הגיע לצרפת 13 שנים אחרי סימון וואה ושהותו בה גם ערכה זמן קצרצר, וגם כשלה ולא הביאה לו ברכה רבה. למעשה פוסן ברח מפריז עקב כישלונותיו בה. ההערכה אליו בפריז באה רק מאוחר יותר.

האסכולה הוונציאנית הפרה-רפאליטים והאימפרסיוניזם

במהלך המאה ה-19, קמה באנגליה קבוצת ציירים שזכתה לשם "פרה-רפאליטים" (בעקבות השם שלקחה על עצמה: ״האחווה הפרה-רפאיליטית״) ואחד המאפיינים הבולטים של צייריה היה השימוש בתורת האור והצל של האסכולה הוונציאנית. צבע הצל של הזרם האנגלי יוסד על הצבעים המשלימים של האסכולה הוונציאנית. קדמה להם 'תורת הצבעים' של יוהאן וולפגנג פון גֶתה (1749–1832) שהייתה אמורה להיות מדעית יותר ונאמנה יותר למציאות. מאוחר יותר (1855) הופיע הספר על גלגל הצבעים "חוקי הניגוד הסימולטני של הצבעים" מאת הכימאי הצרפתי מישל שוורל.

על תפקיד הצל והאור הרחיב (ג'ון רסקין) בספרו משנת 1843, "ציירים מודרניים", (התפרסם בשם העט "בוגר אוקספורד" הוא בן זמנם של הפרה רפאליטים). הציירים האנגליים יצאו בקריאה מפורשת להכניס צבע אל הצללים בטענה: שכדי שאור המופיע בתמונה יראה אור אמיתי וטבעי הוא חייב להיות מלווה בצללים צבעוניים המשקפים את הצבעים המשלימים של האובייקט המטיל את הצל. תאוריית האור של מישל שוורל משנת 1839 התפרסמה כאמור לעיל, תחת השם "חוקי הניגוד הסימולטני של הצבעים" (De la loi du contraste simultané des couleurs et de l'assortiment des objets colorés) ובו פירט תאוריה של צבע הדנה באופן הקליטה של צבעים על ידי הצופה. התאוריה שניסח שוורול, מבוססת גם על עבודתם של חוקרים קודמים לו, הביאה למעשה את הבשורה הוונציאנית אל הדור הצעיר בצרפת ואחת מתנועות הציור הנודעות של הציור האימפרסיוניזם יצאה לדרך בעזרתה. במקום לערבב צבע מסוים יכלו הציירים הצרפתיים להניח זה לצד זה גוונים שונים ולהשתמש באפקט הפיזיולוגי של הראייה (שוורול) כדי ליצור דימוי מדויק יותר ותואם לתאוריית הצבעים החדשה.

תורת האור של האסכולה הוונציאנית

הטכניקה המיוחדת והמתקדמת של הצללה בוונציה הייתה לאחת הטכניקות החשובות ביותר בתולדות הציור ותגלית גדולה של ציירי הרנסאנס הצפוני. תורת האור של בליני הביאה למספר מהפכות מרשימות בתולדות הציור כמו בקרב הציירים האנגלים שכונתה הפרה-רפאליטים (האחווה הפרה-רפאליטית), האימפרסיוניזם (צרפת), פיקאסו הצעיר, ואפילו אצל וילם דה קונינג הולנד – ארצות הברית, 1904–1997)^{[דרוש מקור]}.

תורת האור וההצללה יצרה למעשה שתי גישות יסוד שפיצלו את הרנסאנס באיטליה לשיטה של פירנצה ושל ונציה: הגישה הפלורנטינית (פירנצה) שהשתמשה בהצללה בצבעים כהים המתווספים לאזורים מוצללים ומתערבבים עם מה שמכונה צבע מקומי.

הגישה הוונציאנית השתמשה בצבעים משלימים למה שמכונה צבע מקומי. צבע מקומי הוא הצבע השולט על מראה של עצם. כשמסתכלים על עצם צבעוני שנחשף לאור מלא, או בהתבוננות בו בעין מצומצמת דרך רטט של הריסים – כשההצללות ה"מעוותות" אותו בייצרן גוונים – נעלמות נחשף צבעו המקומי. ירוק למשל, הוא צבע מקומי של מלפפון ואדום של עגבנייה. הצבעים המקומיים נחלקו בוונציה לצבעי יסוד ולצבעים מנוגדים (מכונים גם משלימים) כך צבע יסוד אדום נוגד ירוק והאדום מטיל צל ירוק. בעוד שבפירנצה צל של עגבנייה אדומה יהיה ערוב של צבע כהה באדום בוונציה הצל יהיה ירוק! ניסיון הציירים של ונציה גילה תופעה מרשימה שהחלה לייצר את ההוד המופלא של עבודותיהם וגם כבש את העולם (טיציאן היה בתקופה ההיא הצייר הנודע באירופה) הסתבר שהצבע המנוגד מבליט ומהווה כלי ליצירת הדגשה מסתורית בציור והבלטה הזו הייתה כאמצעי פיוט של הציירים. צבע יסוד אדום על רקע הצבע המנוגד ירוק יהיה יותר בולט ומובחן מאשר על רקע של צבע אחר. הוונציאנים טענו שבטבע ולאור שמציף אותו שיטת הבלטה והסתרת חפצים ודמויות שנקשרת בצל ובצבע מנוגד לצבעו המקומי של העצם.

חקר הצבעים הוביל למסקנות חדשות שניתן לסכמן כיום כך:

1. ישנם שלושה צבעי יסוד: אדום צהוב וכחול (צבע יסוד, הווה אומר, שלא ניתן ליצור אותו בערבוב של צבעים אחרים).
2. ישנם שלושה צבעים מנוגדים שנוצרים מערבוב של שני צבעי יסוד, ומנוגדים לצבע היסוד השלישי.

מערבוב של אדום וצהוב מתקבל צבע כתום (בציור משמש לתאר צבע של גוף אדם) הכתום חסר את צבע היסוד השלישי כחול. הכתום, אם כך, משלים אותו אבל גם מנוגד לכחול. המתבונן בעבודת המופת של ג'ובאני בליני "סן סבסטיאן", משנת 1465, יזהה את הצל הכחול על גופו (הכתום) שמתייסר. ג'ובאני בליני – אסכולה וונציאנית. סן סבסטיאן 1465. צהוב ואדום הם צבעי יסוד, מערבובם נוצר צבע גוף אדם, כתום והכתום הוא צבע משלים ומנוגד לכחול, וצבע הצל שהגוף מפיל באסכולה הוונציאנית.

עצם צהוב צויר בוונציה כמטיל צל בגוונים סגלגלים. וחפץ אדום כמטיל צללים ירקרקים. הציור של הצללים נצבע והעניק את אותו זוהר שנחשב עד היום מרהיב ביופיו ונקשר במסתורין שבציורים הוונציאנים.

תורת התנועה של האסכולה הוונציאנית

תורת התנועה של ציירי ונציה (טינטורטו) התפתחה בעיר התעלות ואפשרה לתאר על הבד תנועה דרמטית ואירועים אמוציונליים תוך שימוש בנקודות מגוז מפתיעות, משיחות מכחול גסות, מרושלות לכאורה, אימפרסיוניסטיות, שיוצרות מידיות, ספונטניות ופלסטיות בלתי רגילה, המאפיינת את יצירת הנפח לאירועים שבאו לאחר השגת הידע לתאר גופים תלת־ממדיים וחלל (פרספקטיבה מתמטית, שיטת הקצרה, הבהרת צבע באזור שמתאר את שיא נפחו וצבע מנוגד לשיפוליו) על מרחב דו־ממדי (בד, לוח עץ או קיר).

יצירת מרחב תלת־ממדי במרחב הציור כולו, הייתה למהפכה שהביאה לדרמה הגדולה ולמה שהקנה את הנפח למיזנסצנה המצוירת והביא לאחת מההתפתחויות הגדולות של הרנסאנס הוונציאני ולהתמזגות עם תאוריות התנועה של הרנסאנס (ניקולאוס קופרניקוס (1473–1543), ומאוחר יותר גם גלילאו גליליי (1564–1642) ואייזק ניוטון (1642–1727)) שיאה בעבודותיו מעוררות הסקרנות של טינטורטו (ז'אקופו קומין).

"נס העבד" (1548), מרקוס הקדוש משחרר עבד נוצרי - יצירת מופת מאת טינטורטו.

טינטורטו קנה את פרסומו ביצירתו "מרקוס הקדוש משחרר עבד נוצרי" (1548). יצירת מופת בה הצייר ממקם עצמו במרומים. הוא מתבונן על נס העבד ממעוף הציפור, מערבל את חושי המתבונן בסיוע קומפוזיציה מהפכנית שיוצרת נקודת מגוז בעבד השוכב כשראשו אלינו (הקצרה) אלא שלמרחב החלל המצויר – לרחבה בה מתרחש האירוע - נקודת מגוז נוספת בקו האופק, כלומר הצייר נמצא בשתי עמדות צפייה בו זמנית. הזווית שבה הצייר מתבונן על המלאך המרחף שקולה להצבת צופה (בלתי מורגש) נוסף הנמצא על הקרקע ומתבונן אל השמיים כך טינטורטו מודד גדלים בעולם נע במערכות ייחוס שונות שמייצרות מרחב דרמטי, הבנוי על מה שיקרא במאה העשרים תנועה יחסית.

תנופה של צבע, ותנועה של רגשות עזים ונבדלים משתלבת על הבד בעזרת שליטה מלאה בטכניקת ההקצרה, ובפרספקטיבה המדעית, כשטינטורטו נוגע בפרספקטיבה אטמוספירית (שמבוססת על העובדה שגופים מרוחקים נראים בעין מטושטשים ובהירים יותר ולא רק קטנים יותר) ומאחד בווירטואוזיות מספר נקודות התבוננות על אירוע אחד.

האסכולה הוונציאנית הגיעה כאן לשיא חדש ולבשלות וכל שנותר לטינטורטו בנוסף להעברת הידע לדור הבא, לעצב את מה שאיינשטיין יכנה כמה מאות שנים מאוחר יותר: תנועה יחסית בציור.

הציירים המייסדים

הציירים הוונציאנים שתרמו רבות לפתוח האסכולה הוונציאנית הם יאקופו בליני (1400–1470), אנדראה מנטניה (1430–1506), סבסטיאנו דל פיומבו (1485–1547), ג'ורג'ונה (1477–1510), טיציאן (1477 ו-1490–1576) וטינטורטו (1518–1594).

רבים מציינים את יאקופו בליני ובנו ג'ובאני בליני כמייסדי האסכולה הוונציאנית גם הצייר אַנְדְרֵאָה מַנְטֶנְיָה שפעל בפאדובה ובוונציה נקשר בבגרותו עם הזרם האמנותי שצמח בוונציה. מנטניה נקשר גם עם התפתחות הרנסאנס בכללותו (תורת ההקצרה) רבים מזהים גם את הצייר פאולו ורונזה ‏(1528–1588) עם האסכולה הוונציאנית. ללא ספק ורונזה צייר בוונציה הגם שקשה לזהות בעבודותיו יסודות "וונציאנים" בעבודותיו בולט היסוד הפלורנטיני שצמח בפירנצה.

לקריאה נוספת

• Art of Renaissance Venice, 1400–1600 by Loren Partridge, 2015, University of California Press
• Venetian painting: A concise history
• Steer, John (1970). Venetian painting: A concise history. London: Thames and Hudson. ISBN 0500201013.
• Federico Zeri, Elizabeth E. Gardner: Italian Paintings: Venetian School: A Catalogue of the Collection of the Metropolitan Museum of Art, (New York, N.Y.) (online)
• Chipps Smith, Jeffrey (2004). The Northern Renaissance. Phaidon Press. ISBN 978-0-7148-3867-0.
• Campbell, Gordon, ed. (2009). The Grove Encyclopedia of Northern Renaissance Art. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-533466-1.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא האסכולה הוונציאנית בוויקישיתוף

• האסכולה הוונציאנית בציור, באתר ישראלדאנס
• מכלול יצירתו של טינטורטו
• האסכולה הוונציאנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)