דייוויד ליווינגסטון
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דייוויד ליווינגסטון (באנגלית: David Livingstone; 19 במרץ 1813 – 1 במאי 1873) היה מגלה ארצות ומיסיונר סקוטי. האירופאי הראשון שראה את מפלי ויקטוריה כמו גם את אגם ניאסה.
 | |
| דייוויד ליווינגסטון, 1864 | |
| לידה |
19 במרץ 1813 בלנטייר (Blantyre), מחוז לנרקשייר (Lanarkshire, כיום במחוז דרום לנרקשייר), סקוטלנד  |
|---|---|
| פטירה |
1 במאי 1873 (בגיל 60) זמביה |
| לאום | בריטי-סקוטי |
| בן או בת זוג |
Mary Livingstone |
| צאצאים |
Agnes Livingstone Bruce |
| מספר צאצאים |
4 |
| תקופת הפעילות | 1841–1866 (כ־25 שנים) |
| מספר מסעות | 4 |
| גילויים בולטים | אגם טנגניקה, מקורות הנילוס, מפלי ויקטוריה, אגמים ונהרות נוספים |
| אזורים שחקר | מרכז ודרום אפריקה |
| פרסים והוקרה |
|
| חתימה |
 |
| דף המוקדש לדייוויד ליווינגסטון | |
  | |
.jpg)
דייוויד ליווינגסטון נולד בעיר בלנטייר שעל גדות נהר הקלייד, והיה הילד השני להוריו, ניל ואגנס לבית האנטר (Hunter), מתוך שבעה. אביו, אשר היה נוצרי אדוק, היה סוחר תה מדלת לדלת, מורה בבית ספר של יום ראשון ובד בבד, מטיף להימנעות מאלכוהול. בנוסף, הרבה אביו לקרוא ספרי תאולוגיה, כמו גם ספרים העוסקים בשליחויות מיסיונריות וספרי מסעות, פעילויות שדייוויד עסק בהן במרבית חייו הבוגרים, כמתואר להלן. למרות שחינוכו הפורמלי כילד כלל את בית הספר המקומי ותו לאו, השכלתו של דייוויד הייתה רחבה בהרבה, שכן גם דייוויד ליווינגסטון, כאביו, היה קורא נלהב, אך בנוסף התעניין רבות בטבע: צמחים, בעלי חיים ועוד. בהמשך לכך, מצא עניין רב בספרים המגשרים בין ממצאי המדע לבין עקרונות הנצרות, כמו גם בספרות ובדעותיהם של אישים נוספים בעלי זיקה נוצרית רפורמיסטית. כתוצאה, דייוויד ליווינגסטון רכש מודעות דתית גבוהה, בד בבד עם מודעות חברתית עמוקה. כך, בגיל 15, ליווינגסטון עזב את הכנסייה של סקוטלנד לטובת זרם הקונגרגציונליזם.
בגיל 10, דייוויד ליווינגסטון החל לעבוד במפעל טקסטיל, על מנת לעזור בפרנסת משפחתו. הוא המשיך בעבודתו במפעל, בתפקידים שונים, עד גיל 26.
בשנת 1836, דייוויד ליווינגסטון נענה לקריאה לצאת לפעילות מיסיונרית בסין. הדרישה מן היוצאים הייתה רכישת ידע ברפואה, ולשם כך חבש את ספסל הלימודים באוניברסיטת אנדרסון (Anderson, כיום אוניברסיטת סטרטלקייד) בגלאזגו, תוך הסדר לעבודה חלקית במפעל הטקסטיל בו עבד. באוניברסיטה הוא למד רפואה, כימיה וכן נכח בהרצאות בתאולוגיה. לאחר פנייה מצדו אל החברה המיסיונרית הלונדונית (London Missionary Society), ותהליך שכלל שאלון וראיונות, ב-1838, ליווינגסטון התקבל כמועמד מטעמה לשליחות. כהכנה לכך, הוכשר כאיש דת באונגר (Ongar) שבאסקס, שם למד לטינית, יוונית, עברית ותאולוגיה. בהמשך, התמחה בנושאים רפואיים שונים, וכן בבוטניקה, בלונדון ובגלאזגו. לבסוף, ב-1840, הוסמך כאיש כנסייה.
כיוון שבעת סיום לימודיו התחוללה בסין מלחמת האופיום הראשונה, והחברה המיסיונרית העדיפה לעת עתה שלא לשגר לשם שליחים מטעמה, ליווינגסטון בחר להישלח במקום זאת לאפריקה. ב-17 בנובמבר 1840, ליווינגסטון עזב את לונדון והפליג לכף התקווה הטובה דרך ריו דה ז'ניירו. במרץ 1841, ליווינגסטון הגיע לקייפטאון, ולאחר שהייה של כחודש במקום, לפורט אליזבת'. בהמשך, יצא לשני מסעות ברחבי דרומה של אפריקה, בצוותא עם שליחים מיסיונריים אחרים, במטרה לאתר מקומות הולמים להקמת תחנות מיסיון. הראשון שביניהם, בין 19 במאי ל-31 ביולי, הגיע לתחנת המיסיון בקורומן (Kuruman) שבצפון מושבת הכף. במסע השני הגיע לאזור זרוסט (Zeerust), כ-240 ק"מ צפונה-מערבה ליוהנסבורג. ב-1843, לאחר מספר מסעות נוספים בדרום אפריקה, אכן סייע להקים תחנת מיסיון במבוצה (mabotsa) שליד זרוסט. באותו מקום, ב-16 בפברואר 1844, ליווינגסטון הותקף על ידי אריה, שמחץ את זרועו בטרם חשו לעזרתו מספר אנשים והרגוהו. הזרוע, אם כי כללית החלימה, נותרה מוגבלת חלקית בתנועתה למשך שארית חייו.
בשנת 1845, ליווינגסטון נאלץ לעזוב את תחנת המיסיון במבוצה, הן בשל חילוקי דעות עם שותפו לשליחות, שהשניים לא הצליחו ליישב, הן כיוון שהמקומיים לא נטו להתלהב מן הבשורה הנוצרית. תחילה עקר לצ'ונואנה (Chonuane, כיום בדרום אפריקה, סמוך לגבול עם בוצואנה) ולאחר ששהה כשנה במקום, עקר למיסיון קולובנג (Kolobeng), מעט מצידו השני של הגבול של ימינו. לאחר כשנתיים של שכנוע סבלני, ליווינגסטון הצליח לנצר את המנהיג המקומי, ככל הנראה ההצלחה היחידה שלו כמיסיונר, רק כדי לגלות כי הוא חזר בו תוך כמה חודשים. בעת ששהה בקולובנג, ליווינגסטון יצא למספר מסעות בדרומה של יבשת אפריקה, הן כדי לאתר מקומות פוטנציאליים לתחנות מיסיון נוספות, הן כדי לשפר את ידיעותיו בשפות המקומיות. כך למשל, ב-1849, ליווינגסטון, ועמו החוקר ויליאם קוטון אוזוול (Oswell), חצו יחדיו את מדבר קלהארי, והגיעו לאגם נגאמי (Ngami) שבצפונה של בוצואנה. בשלב זה, החלו מסעותיו של ליווינסטון להפוך למסעי תגליות, דבר שקיבל הכרה מטעם החברה הגאוגרפית המלכותית.
ליווינסטון, אשר שמע על קיומו של נהר הזמבזי, החליט לבדוק את האפשרות לנצל את נתיב המים כדי לחדור לפנימה של היבשת, ואכן, השניים הגיעו אל הנהר באוגוסט 1851. ב-1852, לאחר ששלח את משפחתו לבריטניה, תר שוב את סביבות הנהר. ב-11 בנובמבר 1853, בלוויית 27 לוחמים מקומיים אשר הקצה לו ראש השבט המקומי, ליווינגסטון פנה מליניינטי (Linyanti) שבצפון בוצואנה של ימינו, מערבה, ובתום מסע מפרך, בו כמעט איבד את חייו בשל קדחת, הגיע ב-31 במאי 1854 ללואנדה שעל חוף האוקיינוס האטלנטי. ליווינגסטון, שהבין כי מסלול כה מפרך לא יהיה שימושי לחדירה אל פנים היבשת, פנה חזרה, ולאחר מנוחה, ב-20 בספטמבר החל לעשות דרכו לליניינטי, אליה הגיע ב-11 בספטמבר 1855. ב-3 בנובמבר, בעזרת 114 לוחמים שאותו ראש שבט הקצה לו זו הפעם, פנה מזרחה. ב-16 בנובמבר 1855, במהלך מסעו זה, דייוויד ליווינגסטון היה האירופי הראשון שראה את מפלי ויקטוריה, שם שהוא עצמו טבע, לכבודה של ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת באותה העת. ב-20 במאי 1856, בסופו של אותו מסע, ליווינגסטון הגיע לקלימאנה (Quelimane) שבמוזמביק, על חוף האוקיינוס ההודי, ואגב כך, מיפה את רוב מהלכו של נהר הזמבזי. כך, ליווינגסטון הפך לאירופאי הראשון שחצה את אפריקה לרוחבה בקו רוחב זה. ביטוי חשוב להערכה להישגיו הייתה מדליית הפטרון היוקרתית, אליה נלווה מענק כספי, מטעם החברה הגאוגרפית המלכותית, אשר הוענקה לו ב-1855. מצד שני, החברה המיסיונרית הלונדונית שלחה לליווינגסטון מכתב ובו הסתייגות מכך שהקשר בין מסעותיו להפצת הבשורה הנוצרית הולך ומתרחק.
ליוונגסטון חזר לבריטניה ב-9 בדצמבר 1856, וזכה לפרסום ולהוקרה, ובין השאר, נבחר לחברה המלכותית. ב-1857 הוציא ספר, אשר נמכר בכ-70,000 עותקים, "מסעות בשליחות מיסיונרית ומחקרים בדרום אפריקה" (Missionary Travels and Researches in South Africa) ובו תיאור קורותיו באפריקה ושל העמים החיים בה. כל אלה הביאוהו לרווחה כלכלית. כיוון שליווינגסטון זכה כאמור לגב ציבורי רחב, אשר איפשר לו לתכנן מסעות נוספים, אך לכתף קרה מצד החברה המיסיונרית, הוא התפטר באותה שנה מן החברה. במקביל, במאי של אותה שנה, מונה על ידי הממשלה הבריטית לתפקיד קונסול אשר התחום הגאוגרפי עליו הופקד היה דינמי, בשטחים שממערב למוזמביק. בפברואר 1858 הוגדר התחום מחדש: החוף המזרחי והשטחים הפנימיים העצמאיים (כלומר, שאינם בשליטה של מעצמה אירופית) באפריקה. פרט לאותו מינוי, ליווינגסטון זכה למימון ממשלתי של 5,000 פאונד (אשר ערכם דאז היה פי 85 בערך מזה של ימינו), על מנת שייצא שוב לאפריקה ויחקור את אפשרויות הסחר שפותח נהר הזמבזי, ולמימון זה נוספו כספים תרומת הציבור. ליווינגסטון העדיף תחילה לצאת שוב לבדו ולקבל סיוע מן המקומיים, אלא שהממשלה הבריטית, בעלת המאה, הכתיבה ליווי של ששה קצינים בעלי תחומי התמחות שונים.
כללית, ליווינגסטון לא הצטיין בתפקידו כמוביל של משלחות חקר, דבר שהוביל לחלק נכבד מן הקשיים והתלאות שיתוארו להלן.
ב-10 במרץ 1858, המשלחת בראשות ליווינגסטון יצאה מבריטניה, מצוידת בספינת קיטור מפורקת, לשייט נהרות, שחלקיה ניתנים לנשיאה. לאחר עצירה בפריטאון, בה הצטרפו 12 אנשי צוות אפריקנים לאיוש ספינת הקיטור לכשתורכב, המשלחת הגיעה ב-14 במאי לזמבזי. אוניית האם, עמה הפליגה המשלחת מבריטניה, נשאה את המשלחת במעלה הנהר עד לאי שנמצא כ-64 ק"מ מן השפך, שם תנאי הנהר לא איפשרו התקדמות נוספת. מכאן ואילך, המשלחת התקדמה בעזרת ספינת הקיטור לשייט נהרות, ובעת הצורך, זו נגררה על ידי אנשי המשלחת. קושי אפשרי אחר, מצב מלחמה ששרר באותו אזור ובאותה העת, לא בא לידי ביטוי, כיוון ששני הצדדים נמנעו מלפגוע במשלחת. ב-1859 היה ליווינגסטון לאירופאי הראשון שהגיע לאגם ניאסה. ב-1862, ליווינגסטון קיבל ממשרד המושבות ספינת נהרות על מנת שתחליף את זו הקודמת, ועימה הגיעה לאפריקה משלחת מיסיונרית ובה גם אשתו מרי, אשר נפטרה ממלריה זמן קצר לאחר שהגיעה. בעזרת ספינת הנהרות שהתקבלה, ליווינגסטון חקר את נהר הרובומה (Ruvuma), שמהווה כיום את הגבול בין טנזניה למוזמביק. בינואר 1863 יצא ליווינגסטון לשיט על נהר השייר (Shire), המחבר את אגם ניאסה והזמבזי. המשלחת חזרה לבריטניה ב-1864.
בינואר 1866, ליווינגסטון חזר לאפריקה, זו הפעם לזנזיבר, ומטרת נסיעתו הייתה גילוי מקורות הנילוס. המשלחת שהרכיב החלה את מסעה בשפכו של נהר הרובומה, בעוד חבריה עורקים בהדרגה, וחלק מן האספקה נגנב, כולל כל התרופות. ב-6 באוגוסט, ליווינגסטון הגיע לאגם ניאסה. משם עשה דרכו על פני ביצות, בעוד בריאותו מדרדרת, לכיוון אגם טנגנייקה. בו בזמן, ליווינגסטון שיגר בקשה לזנזיבר כי תשוגר למשלחת אספקה נוספת, אשר תאוחסן עבורה באוג'יג'י. ב-8 בנובמבר 1867, ליווינגסטון הגיע לאגם מוורו (Mweru, בימינו על הגבול בין זמביה לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו), והמשיך דרומה, כדי להיות האירופאי הראשון המגיע לאגם בנגוואולו (Bangweulu) שבזמביה. באותם שלבים של המסע, על אף התנגדותו הנמרצת לסחר עבדים, נאלץ להיעזר לעיתים בסוחרי עבדים עקב הבעיות הרפואיות מהן סבל - כיבים ברגלו, כולרה ודלקת ריאות. בד בבד תיעד ביומנו את הזוועות שסוחרי העבדים גרמו למקומיים. ליווינגסטון הגיע לנהר הלואלבה וחשב תחילה כי הוא מהווה מקור של הנילוס, אלא שלבסוף השתכנע כי נהר זה מתחבר עם נהר הקונגו. במרץ 1869, בהגיעו לאוג'יג'י, גילה כי האספקה שנשלחה אליו נגנבה. בהמשך מסעו נקלע לקשיים חמורים: מצב בריאותו המשיך להיות רעוע, בהיעדר אספקה היה תלוי במקומיים באשר לאספקת מזון, ולכך הוסיפו קשיי מזג האוויר, כמו גם זעזוע נפשי ממראה זוועות סחר העבדים. לבסוף חזר ליווינסטון לאוג'יג'י, אליה הגיע ב-23 באוקטובר 1871. את מקורות הנילוס לא גילה, אך העשיר עד מאד את הידע הגאוגרפי אודות אפריקה שמדרום לקו המשווה.
בעת מסעותיו לגילוי מקורות הנילוס אבד לכמה שנים הקשר של ליווינגסטון, אז כבר דמות מפורסמת, עם העולם, והעיתונאי האמריקני הנרי מורטון סטנלי יצא לאפריקה לחפשו. ב-10 בנובמבר, הוא מצא את ליווינגסטון באוג'יג'י, ועל פי המסופר, בהיפגשם פנה אליו באלה המילים: "ד"ר ליווינגסטון, אני מניח" (Dr. Livingstone, I presume). הסגנון, המתאים יותר למועדון חברים של האליטה הבריטית, מאשר לליבה של אפריקה, יחד עם ההומור הדק, בשל העובדה שמדובר היה באירופאי ובאמריקני היחידים ברדיוס של מאות רבות של ק"מ, הכניסו משפט זה (בין אם אכן נאמר, בין אם לאו) להיסטוריה. על כל פנים, למרות הפצרתו של סטנלי, ולמרות בריאותו הרעועה, ליווינגסטון סירב לעזוב את אפריקה. לפיכך, סטנלי הצטרף למשך זמן מה לליווינגסטון, והשניים סיירו יחדיו באזור אגם טנגנייקה, דבר שביסס את ההבנה שאין קשר בין האגם לנילוס.
.jpg)
לאחר הפרידה מסטנלי, ליווינגסטון, על אף בריאותו הלקויה, המשיך לסייר באזור אגן הלואלבה, תוך המשך חיפושיו אחרי מקורות הנילוס. בתוך כך, ב-1873, הוא נפטר בזמביה ממחלת המלריה שהייתה מלווה בדימום פנימי כתוצאה ממחלת הדיזנטריה[1]. גופתו נשלחה, במסע אשר ארך חודשים רבים, אל בריטניה, ושם נקברה בטקס רב רושם בכנסיית וסטמינסטר, שבה קוברת האומה הבריטית את גדוליה. יש האומרים כי לבו טמון בקופסת מתכת מתחת לעץ באזור העיירה אילאלה בזמביה, שם מת, וכנסייה בזנזיבר מתגאה בכך שלבו של ליווינגסטון טמון בה.
ב-9 בינואר 1845, דייוויד ליוונגסטון נישא למרי, בתו של רוברט מופאט (Moffat), מיסיונר אשר ליווינגסטון נלווה אליו בחלק ממסעותיו באותה תקופה, וכך נוצרה ההיכרות הראשונית. הקשר בין בני הזוג התחזק לאחר שליווינגסטון נסע לקורומן כדי להחלים מהפציעה שנגרמה לו בעת שהותקף על ידי אריה (ר' למעלה), ומרי סייעה לטיפול בו. לזוג נולדו ששה ילדים, שלושה בנים ושלוש בנות, מהן אחת, אליזבת', שמתה בינקותה.
מרי מתה ממלריה ב-27 באפריל 1862, בהיותה בת 41, והילדים, שעוד ב-1852 נשלחו כאמור לבריטניה, הועברו לטיפול קרובי משפחה.
שלושת בניו מתו בגיל צעיר יחסית. רוברט, שנולד ב-1846, התנדב לצבא האיחוד במלחמת האזרחים האמריקנית ומת בגיל 18 במחנה שבויים של הקונפדרציה. תומאס, אשר נולד ב-1849, מת בגיל 27 במצרים מבילהרציה, מחלה בה לקה בילדותו באפריקה. הבן השלישי, ויליאם אוזוול (על שם שותפו של ליווינגסטון למסע במדבר קלהארי, ר' למעלה), אשר נולד ב-1851, מת בגיל 41 בטרינידד, בעת שהתמחה שם ברפואה.
להבדיל מרבים מן החוקרים האירופאים, אשר פעילותם באפריקה נחשבה כמבשרת הקולוניאליזם, ליווינגסטון, עקב האמפתיה שגילה ויציאתו חוצץ כנגד סחר העבדים, זכה להוקרתם של תושבי אפריקה.
לזכרו של ליווינגסטון הוקמה עיר בשם ליווינגסטון בדרומה של זמביה. ליווינגסטון מונצח בנוסף בשם המוזיאון שהוקם בעיר בשנת 1950 וכן בפסליו הרבים שהוקמו בעיר באתרים שונים. על שמו קרוי גם אחד מתת-המינים של איילנד מצוי החי בזמביה.
העיר השנייה בגודלה במלאווי, בלנטייר, קרויה על שם מקום הולדתו של ליווינגסטון.
כאמור, פגישתו עם הנרי מורטון סטנלי הולידה את הציטוט המפורסם "ד"ר ליווינגסטון, אני מניח".
Austin, Alvyn. "Discovering Livingstone" Christian History (1997) 16#4 pp. 10–19.
Dritsas, Lawrence. Zambesi: David Livingstone and expeditionary science in Africa (Bloomsbury Publishing, 2020).
Dugard, Martin (2012). Into Africa: The Epic Adventures Of Stanley And Livingstone. Transworld. ISBN 978-1-4464-3720-9.
Dugard, Martin (2014). The Explorers: A Story of Fearless Outcasts, Blundering Geniuses, and Impossible Success. Simon and Schuster. ISBN 978-1-4516-7757-7.
Gooding, Philip. "David Livingstone, UNESCO, and Nation-Building in 19th-21st-Century Scotland and East and Central Africa." Journal of Indian Ocean World Studies 5.2 (2021): 243–269. online
Groop, Kim Stefan. "Exploring Africa in the Nordic Press: David Livingstone, Henry Stanley and the Popular Fascination with Exploration and Adventure in Africa in the Late 19th Century." in Modernity, Frontiers and Revolutions: Proceedings of the 4th International Multidisciplinary Congress (CRC Press, 2018).
Holmes, Timothy (1993). Journey to Livingstone: Exploration of an Imperial Myth. Edinburgh: Canongate Press. ISBN 978-0-86241-402-3; scholarly biography
Jeal, Tim (1973). Livingstone. London: Heinemann. ISBN 978-0-434-37208-9., scholarly biography
Jeal, Tim (1973b). Livingstone. New York: G. P. Putnum's Sons. ISBN 9780399112157. LCCN 73-82030., first American edition
Jeal, Tim (2013). Livingstone: Revised and Expanded Edition. Yale University Press. ISBN 978-0-300-19100-4.
Kilbride, Daniel. "The Old South Confronts the Dilemma of David Livingstone." Journal of Southern History (2016) 82#4 p789-822; how he was seen in the American South.
Lewis, Joanna. Empire of sentiment: the death of Livingstone and the myth of Victorian imperialism (Cambridge University Press, 2018) .
Liebenberg, Elri. "‘I Will Open a Path into the Interior (of Africa), or Perish’: David Livingstone and the Mapping of Africa." Cartographic Journal 58.1 (2021): 29-49.
Livingstone, David (1857). Missionary Travels and Researches in South Africa: Including a Sketch of Sixteen Years' Residence in the Interior of Africa. London: Murray.
Livingstone, D.; Livingstone, C. (1866). Narrative of an Expedition to the Zambesi and Its Tributaries: And of the Discovery of the Lakes Shirwa and Nyassa. 1858–1864. Harper & Brothers.
Livingstone, David (1874). Waller, Horace (ed.). The Last Journals of David Livingstone, in Central Africa, from 1865 to His Death: Continued by a Narrative of His Last Moments and Sufferings, Obtained from His Faithful Servants Chuma and Susi; in Two Volumes. J. Murray. Livingstone, David and James I. Macnair (eds) (1954). Livingstone's Travels. London: J.M. Dent.
Livingstone, David (1999) [1875]. Dernier Journal. Paris: Arléa; ISBN 2-86959-215-9 (in French)
Livingstone, Justin D. "Livingstone’s Life & Expeditions." in Adrian S. Wisnicki and Megan Ward, eds. Livingstone Online (2015) online.
MacKenzie, John M. "David Livingstone, the Scottish cultural and political revival and the end of empire in Africa." in Scotland, empire and decolonisation in the twentieth century (Manchester University Press, 2017) pp. 180–199.
Maclachlan, T. Banks. David Livingstone, Edinburgh: Oliphant, Anderson and Ferrier, 1901, ("Famous Scots Series").
Martelli, George (1970). Livingstone's River: A History of the Zambezi Expedition, 1858–1864. London: Chatto & Windus. ISBN 978-0-7011-1527-2
Milbrandt, Jay (2014). The Daring Heart of David Livingstone: Exile, African Slavery, and the Publicity Stunt that Saved Millions. Nashville, TN: Thomas Nelson. ISBN 978-1-59555-592-2. scholarly biography
Mathews, Basil Joseph, Livingstone, the Pathfinder, illustrated by Ernest Prater (Oxford and London: Henry Frowde Oxford University Press, 1913)
Mkenda, Festo. "A Protestant Verdict on the Jesuit Missionary Approach in Africa: David Livingstone and Memories of the Early Jesuit Presence in South Central Africa." in Encounters between Jesuits and Protestants in Africa (Brill, 2017). 59-79 online.
Morrill, Leslie, and Madge Haines (1959). Livingstone, Trail Blazer for God. Mountain View: Pacific Press Publication Association.
Philip, M. NourbeSe (1991). Looking for Livingstone: An Odyssey of Silence. Stratford: The Mercury Press; ISBN 978-0-920544-88-4
Rea, W. F. "Livingstone's Rhodesian Legacy." History Today (Sept 1973), Vol. 23 Issue 9, pp. 633–639 online.
Ross, Andrew (2002). David Livingstone : Mission and Empire. London: Hambledon Continuum. ISBN 978-1-85285-285-6.
Rotberg, Robert I. "His Brother’s Keeper: Charles Livingstone and the ‘Failure’ of David Livingstone's Zambezi Expedition." Journal of Imperial and Commonwealth History 47.1 (2019): 76-99.
Seaver, George. David Livingston: His Life and Letters (1957), a standard biography
Shepperson, George. "David Livingstone 1813–1873: a centenary assessment." Geographical Journal (1973): 205–219. doi:10.2307/1796089
Stanley, Henry M. How I Found Livingstone (1872) famous primary source.
Stuart, John. "David Livingstone, British Protestant missions, memory and empire." in Dominik Geppert, ed., Sites of imperial memory (Manchester University Press, 2016).
Waters, John (1996). David Livingstone: Trail Blazer. Leicester: Inter-Varsity; ISBN 978-0-85111-170-4
Wisnicki, Adrian S. (2009). "Interstitial Cartographer: David Livingstone and the Invention of South Central Africa". Victorian Literature and Culture 37.1 (Mar.): 255–71.
דייוויד ליוינגסטון (1813-1873), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
