גרהרד שרדר

גרהרד שרדר
Gerhard Schröder
	שרדר, 2015
	שרדר, 2015
לידה	7 באפריל 1944 (בן 80); מוסנברג (גר'), ליפה, גרמניה הנאצית
שם לידה	Gerhard Fritz Kurt Schröder
מדינה	גרמניה
השכלה	אוניברסיטת גטינגן
מפלגה	המפלגה הסוציאל-דמוקרטית
בן או בת זוג	דוריס שרדר-קופף (1997–11 באפריל 2018); Eva Schubach (1968–1972); Anne Taschenmacher (1972–1984); Hiltrud Schwetje (1984–1997); Kim So-yeon (2 במאי 2018–?)
	gerhard-schroeder.de/en/
	27 באוקטובר 1998 – 22 בנובמבר 2005; (7 שנים)
	→ הלמוט קוהל אנגלה מרקל ←
פרסים והוקרה
	פרס לודוויג ארהארד לפרסום בכלכלה (2016); אביר מסדר העיט הלבן (2002); Heinrich Albertz Peace Prize; מסדר האריה הלבן (28 באוקטובר 2017); הצלב הגדול דרגה ראשונה של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (30 ביוני 1999); אזרחות כבוד של הנובר (24 בפברואר 2006); מסדר ההצטיינות הלאומי המלטזי; מסדר גיזת הזהב הגאורגי; מסדר העיט הזהוב; אזרחות כבוד של חב; אביר במסדר איזבלה הקתולית; מדליית הכבוד של סקסוניה התחתונה; קוואדריגה; אביר הצלב הגדול של השמש של פרו; מסדר המלכה ילנה; מסדר הצלב של טרה מריאנה, דרגה ראשונה; הצלב הגדול של מסדר הכוכב של רומניה; פרס התקשורת הגרמנית ;
חתימה

גרהרד פריץ קורט שרדר (בגרמנית: Gerhard Fritz Kurt Schröder, ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏; נולד ב-7 באפריל 1944) הוא פוליטיקאי גרמני שכיהן כקנצלר גרמניה בין השנים 1998–2005. חבר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD), עמד בראשות ממשלת קואליציה של ה-SPD ומפלגת הירוקים. בטרם היה לפוליטיקאי היה עורך דין מצליח, ובטרם היה לקנצלר, עמד בראש מדינת סקסוניה התחתונה. לאחר שנכשל בניסיונו להשיג תקופת כהונה שלישית בבחירות בשנת 2005, פרש לעסקיו הפרטיים.

ערך זה עוסק בקנצלר לשעבר של גרמניה. אם התכוונתם לשר בממשלות גרמניה המערבית, ראו גרהרד שרדר (המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית).

עובדות מהירות לידה, שם לידה ...

סגירה

ילדות, נעורים וקריירה מוקדמת

שרדר נולד בעיר מוסנברג שבמדינת נורדריין-וסטפאליה בגרמניה. אביו, פריץ שרדר, נהרג ברומניה כחייל בשורות הוורמאכט במלחמת העולם השנייה, בעת שהיה שרדר בן מספר חודשים, ונקבר ליד בוקרשט. אמו, אריקה שרדר, עבדה כפועלת חקלאית על מנת לפרנס את משפחתה; היא נישאה בשנית לאחר מות האב.

כשהיה שרדר נער עבד לפרנסתו כשוליה בחנות למכירה קמעונאית של כלי עבודה. לאחר מכן עבד כבנאי וכאיש מכירות בגטינגן, בעודו לומד בערבים על מנת להשיג תעודת בגרות. בין 1966 ל-1971 למד משפטים באוניברסיטת גטינגן, ולאחר מכן עבד שם כעוזר הוראה. בין 1976 ל-1990 עבד כעורך דין.

שרדר הצטרף ל-SPD בשנת 1963. ב-1978 נבחר ליושב ראש ארגון צעירי המפלגה. ב-1980 נבחר לבונדסטאג, וזכה לתשומת לב בלבשו בגדים בלתי פורמליים לישיבות הבית. הוא היה ליושב ראש מחוז המפלגה בהנובר. ב-1980 נפגש עם המנהיג המזרח גרמני אריך הונקר במהלך ביקור במזרח ברלין.

ב-1986 נבחר שרדר לפרלמנט האזורי של סקסוניה התחתונה, ועמד בראש הסיעה בו. ב-1990 היה לראש ממשלת סקסוניה התחתונה בראש קואליציה של ה-SPD ומפלגת הירוקים. בתפקידו זה זכה בשתי מערכות בחירות אזוריות נוספות ב-1994 וב-1998.

בעקבות בחירתו למושל מדינה הפך שרדר לחבר הוועד הפדרלי של מפלגתו. בבחירות הפדרליות בשנת 1994 היה שרדר מועמד מפלגתו לתפקיד שר החוץ, אך המפלגה נכשלה בבחירות.

שרדר כקנצלר

ב-1998 נבחר כמועמד המפלגה לתפקיד הקנצלר. בבחירות שהתקיימו ב-27 בספטמבר 1998 זכתה ה-SPD בהישג שאיפשר לה להקים ממשלת קואליציה עם מפלגת הירוקים, בראשותו של שרדר. שרדר נכנס לתפקידו ב-27 באוקטובר, ונבחר לכהונה נוספת ב-22 בספטמבר 2002, אם כי זו הפעם ברוב קטן יותר.

לאחר פרישת יריבו הגדול משורות מפלגתו, אוסקר לפונטיין, ששימש כשר האוצר בממשלתו הראשונה, במחאה על אימוץ מדיניות נאו-ליברלית, קיבל שרדר על עצמו במרץ 1999 את תפקיד יושב ראש מפלגתו. בפברואר 2004 התפטר מתפקיד זה, על מנת להתרכז בתפקידו כקנצלר. מחליפו היה פרנץ מינטפרינג.

ב-22 במאי 2005, לאחר כישלונה של מפלגתו בבחירות המקומיות בנורדריין-וסטפאליה, הכריז שרדר כי יקרא לבחירות פדרליות בהקדם האפשרי. הוא נכשל בהצבעת אמון בבונדסטג ב-1 ביולי 2005, לאחר שקרא לחברי מפלגתו שלא להצביע בעדו על מנת לאפשר קיומן של בחירות.

בבחירות, שהתקיימו ב-18 בספטמבר 2005 נוצר כמעט שוויון בין ה-SPD והמפלגה הנוצרית דמוקרטית (CDU) בראשות אנגלה מרקל, כאשר בשל מבנה הפוליטיקה הגרמנית, לא יכלה אף מפלגה להקים קואליציה יציבה. ההפרש בין שני הגושים היה פחות מאחוז אחד, ומכיוון ששבוע לפני הבחירות היה ההפרש בסקרים 15 אחוזים, נחשבת תוצאה זו מפתיעה, ומיוחסת לשרדר כהישג אישי.

ב-10 באוקטובר הכריזו המפלגות על הקמת "קואליציה גדולה", ושרדר הסכים לוותר למרקל על תפקיד הקנצלר, בתמורה לכך שה-SPD תקבל את מרבית המושבים בממשלה, ותהיה בעלת שליטה הדוקה במדיניות הממשלה. ב-22 בנובמבר 2005 מונתה מרקל לקנצלרית גרמניה.

ב-11 באוקטובר הכריז שרדר כי לא יהיה חבר בממשלה, ובנובמבר הסתבר כי יעזוב את הפוליטיקה עם מינויה של מרקל. ב-23 בנובמבר התפטר מחברותו בבונדסטג ולאחר מכן הצטרף לקבוצת רינייה, חברה העוסקת בהוצאה לאור ובייעוץ פוליטי בציריך.

בסוף דצמבר 2005 הכריז שרדר כי בכוונתו להתמנות לוועד המנהלים של ענקית הגז הרוסית חברת גזפרום, העוסקת בפרויקט לבניית צינור גז טבעי בים הבלטי. ההכרזה הביאה לכעס בציבור, שכן שרדר קידם מאוד את הפרויקט כאשר שימש כקנצלר.

מדיניות פנים

בתקופת כהונתו הראשונה יישמה ממשלתו של שרדר כמה רעיונות מתקדמים, כגון הרעיון לצמצם את השימוש באנרגיה גרעינית, לחקור מקורות אנרגיה חלופיים, ליצור "איחוד אזרחי", מוסד תחליפי לנישואים שאיפשר מיסוד יחסיהם של זוגות הומוסקסואלים, ולהביא לליברליזציה בהליכי קבלת האזרחות הגרמנית.

שמו של שרדר נקשר בתוכנית בשם "אג'נדה 2010" שכללה קיצוץ במערכת הרווחה הגרמנית, בביטוח הבריאות, בביטוח הלאומי, ובתשלומי הפנסיה, הורדת מיסים והסדרים חדשים בנוגע לתעסוקה ושכר.

לאחר הבחירות ב-2002 איבדה ה-SPD תמיכה בדעת הקהל. רבים ראו את שרדר כמפרקה של מדינת הרווחה הגרמנית. אחוזי האבטלה נותרו גבוהים, ונותרו כבעיה מרכזית מעיקה. מדיניות המס של שרדר לא הייתה אף היא פופולרית. מבקריו של שרדר טענו כי אכן הוריד את המיסוי הישיר, אך העלה מאוד את המיסוי העקיף.

שלא כבבחירות 2002 בהן זכה לפופולריות בשל התנגדותו למדיניות ארצות הברית בנוגע למלחמת עיראק, ב-2005 עמדו במרכז נושאים פנימיים. שרדר ניסה להצטייר כאנטי קפיטליסט ואנטי אינטלקטואל. כך, למשל, כינה את מועמדם של הנוצרים דמוקרטים לתפקיד שר האוצר, פאול קירכהוף, "אותו פרופסור מהיידלברג". בכך הצליח להחזיר את תמיכת המעמדות הנמוכים. בשלהי כהונתו התרכז במיסוי על ההכנסות הגבוהות, על אף שידע כי אין בכך כדי לשנות את המצב הכלכלי באופן מהותי, האמין כי בכך יצליח להטות את הכף בבחירות. למרות זאת נתפס שרדר כידידם של בעלי ההון, עוד מן התקופה בה שימש כמושל סקסוניה התחתונה, ובה בעת שימש במשרה במועצת המנהלים של חברת פולקסווגן.

מדיניות חוץ

שרדר שלח כוחות לקוסובו ולאפגניסטן כחלק ממחויבות גרמניה כלפי ברית נאט"ו. הייתה זו הפעם הראשונה בה נטלו כוחות גרמנים חלק בפעולה מלחמתית של ממש מאז מלחמת העולם השנייה. גרמניה הייתה מנוסה בלוחמה בטרור, ולפיכך הצהיר שרדר על תמיכתו בארצות הברית לאחר פיגועי 11 בספטמבר. עם סיום כהונת שרדר החזיקה גרמניה 2,000 חיילים באפגניסטן, הכוח הגדול ביותר פרט לכוח שנשלח על ידי ארצות הברית.

ביחד עם נשיא צרפת, ז'אק שיראק ומנהיגים רבים אחרים, התנגד שרדר לפלישת ארצות הברית לעיראק בשנת 2003, וסירב להגיש עזרה צבאית. עמדתו של שרדר הביאה לחיכוך עם ארצות הברית, ובמיוחד מאחר שהתנגדות זו הפכה לנושא מרכזי במערכת הבחירות שניהל. עמדה זו הביאה לשורה של התבטאויות אנטי אמריקניות בקרב צמרת ה-SPD, אולם למרות ההתבטאויות החריפות הללו לאחר תום כהונתו התגלה שהמודיעין הגרמני סיפק סיוע שלא יסולא בפז לצבא האמריקאי בעת הפלישה לעיראק^[1].

בנוסף ליחסים החמים עם שיראק, פיתח שרדר קשרים קרובים לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין בניסיון לחזק את "השותפות האסטרטגית" בין ברלין ומוסקבה. במסגרת זו קודם פרויקט ענק של צינור גז שיעבור דרך הים הבלטי. שרדר ספג ביקורת על שכינה את פוטין "דמוקרט ללא פגם", מספר ימים בטרם בירך פוטין את ויקטור ינוקוביץ', שנתפס כאנטי דמוקרט, במהלך "המהפכה הכתומה" באוקראינה. הצטרפותו של שרדר לחברת "גזפרום" סמוך לאחר פרישתו מתפקידו, עוררה שאלות באשר לאובייקטיביות שלו ולמניעיו כאשר שימש כקנצלר.

השוק הפרטי

בספטמבר 2005 הפסיד שרדר בבחירות לאנגלה מרקל. ב-22 בנובמבר 2005 סיים את כהונתו. הוא הודיע כי הוא מתכוון לעבוד כעורך דין ולכתוב ספר. הוא הועסק כיועץ בידי חברת "רינייה", מוציא לאור ויועץ פוליטי שווייצרי.

במרץ 2006 הפך ליו"ר "נורד סטרים", חברת בת של גזפרום. צעד זה, יחד עם קידום צינור הגז "נורד סטרים" כקאנצלר שבנתה החברה, הוביל לשלל תחקירים ומאמרים נזעמים התפרסמו בעיתונות הגרמנית ובעולם. ב-2015 מונה שרדר ליו"ר "רוזנפט", חברת נפט בשליטת ממשלת רוסיה. באותה העת רוסיה הייתה נתונה תחת סנקציות של המערב, בעקבות הפלישה וסיפוח חצי האי קרים באוקראינה. הקנצלרית מרקל ואחרים מתחו ביקורת על המינוי. בפברואר 2022, התמנה שרדר לחבר בדירקטוריון "גזפרום". המינוי היה במקביל לאירועי המשבר האוקראיני-רוסי (2021–2022) וגרר ביקורת ציבורית^[2].

מחלוקת גזפרום ועבודתו ברוסיה

בשלהי כהונתו כקנצלר חתם שרדר על הסכם עם גזפרום לבניית צינור גז דרך הים הבלטי, במטרה לספק גז טבעי מרוסיה ישירות לגרמניה, מבלי לעבור דרך פולין, אוקראינה והמדינות הבלטיות.

לאחר שסיים את תפקידו קיבל את משרת יושב ראש ועד בעלי המניות של החברה הבונה את הצינור, ועורר שאלות בדבר ניגוד עניינים. יריביו הפוליטיים, וממשלות המדינות שנפגעו מהפרויקט, הביעו את דאגתן ממצב העניינים. העיתון וושינגטון פוסט ביקר את שרדר בחריפות, וביטא את הדעה השלילית שיש לקהילה הבינלאומית על התנהלות מהלכיו.

בשנת 2017 מונה ליו"ר הדירקטוריון של חברת רוסנפט.

במאי 2022 קבע הפרלמנט הגרמני שיש לשלול הטבות שהוענקו לו כקנצלר לשעבר בעקבות קשריו עם רוסיה ועם תעשיית האנרגיה שלה - והמשך תמיכתו ברוסיה גם אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה. במקביל עלתה הצעה בפרלמנט האירופי להטיל עליו סנקציות אם לא יפרוש מתפקידו ברוסנפט^[3].

שרדר נישא חמש פעמים, וארבעה נישואים הסתיימו בגירושין.

בשנים 1968–1972 היה נשוי לאווה שבאוך.
בשנים 1972–1984 היה נשוי לאנה טשנמאכר.
בשנים 1984–1997 היה נשוי להילטרוד המפל.
בשנים 1997- 2015 היה נשוי לדוריס שרדר-קפף.
בשנת 2018 נשא לאישה את סויאן קים.

כשהיה שרדר נשוי לדוריס שרדר-קפף, התגוררה עם השניים בתה של דוריס מנישואיה הראשונים, קלרה (ילידת 1991). ביולי 2004 אימץ הזוג בת בשם ויקטוריה מסנקט פטרבורג במהלך ביקור ברוסיה^[4]. ב-2006 אימצו השניים ילד נוסף מסנקט פטרבורג.

שרדר מזדהה כפרוטסטנט אך אינו אדם דתי. כך, למשל, כאשר הושבע לתפקיד הקנצלר ויתר על הנוסחה המקובלת "כה יעזור לי האלוהים" ("So wahr mir Gott helfe").

מידע נוסף מיזמי קרן ויקימדיה ...