Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אוניית המערכה אריזונה (BB-39) (באנגלית: USS Arizona (BB-39)) הייתה אוניית מערכה מסדרת פנסילבניה, אשר נבנתה על ידי הצי האמריקני בעשור השני של המאה ה-20. היא נקראה על שמה של המדינה ה-48, אשר צורפה לארצות הברית, אריזונה, והייתה השנייה והאחרונה מאוניות הסופר-דרדנוט של הסדרה פנסילבניה. אף שנכנסה לשירות בשנת 1916, לא השתתפה במלחמת העולם הראשונה אך שימשה כאוניית ליווי לנשיא ארצות הברית וודרו וילסון, בעת מסעו אל ועידת השלום בפריז בשנת 1919. עם פרוץ מלחמת יוון–טורקיה נשלחה האריזונה לאזור למספר חודשים על מנת להפגין נוכחות אמריקנית, ולאחר מספר שנים הועברה אל הצי הפסיפי.
_Port_Bow,_Underway_-_NARA_-_5900075_-_1930.jpg) | |
| אריזונה בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 בטרם שיפוצה | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי | צי ארצות הברית |
| דגל הצי |
.svg){kind=small} |
| סדרה | סדרת פנסילבניה |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה | מספנות הצי בברוקלין |
| הוזמנה | 4 במרץ 1913 |
| תחילת הבנייה | 16 במרץ 1914 |
| הושקה | 19 ביוני 1915 |
| תקופת הפעילות | 17 באוקטובר 1916 – 7 בדצמבר 1941 (25 שנים) |
| אחריתה | הוטבעה במהלך המתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941 |
| מיקום | פרל הארבור 21°21′54″N 157°57′00″W |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם הראשונה מלחמת העולם השנייה  |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | 29,158 טון |
| אורך | 185.3 מטר |
| רוחב | 29.6 מטר |
| שוקע | 8.9 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 21 קשר |
| גודל הצוות | 56 קצינים ו-1,031 מלחים |
| מספר נוסעים |
1,087 |
| טווח שיוט | 15,000 ק"מ |
| הנעה | 4 טורבינות קיטור המופעלות על ידי 12 דוודים |
| צורת הנעה | 4 גלי הנע |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
חגורת השריון – 8–13.5 אינץ' (203–343 מ"מ) סיפון – 5 אינץ' (127 מ"מ) מחיצות – 13-8 אינץ' (330-203 מ"מ) ברבטות – 13 אינץ' (330 מ"מ) צריחים – 18 אינץ' (457 מ"מ) מגדל הניווט – 14–16 אינץ' (356–406 מ"מ) |
| חימוש |
4 * 3 תותחי 14 אינץ' (355 מ"מ)/45 קליבר 22 * 1 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ)/51 קליבר 4 * 1 תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ)/50 קליבר נ"מ 2 צינורות טורפדו בקוטר 21 אינץ' (533 מ"מ) |
  | |
מלבד תקופת שיפוץ נרחבת בשנים 1929–1931, השתתפה האריזונה באימונים ותרגילים, ואף סייעה לנפגעי רעידת האדמה בלונג ביץ', אשר התרחשה בשנת 1933. היא הופיעה בסרטו של ג'יימס קאגני משנת 1934 - "הנה בא הצי" על צרותיו הרומנטיות של מלח בצי. באפריל 1940 הועבר הצי הפסיפי בכללותו והאריזונה איתו אל פרל הארבור אשר בהוואי, על מנת לשמש גורם מרתיע להתרחבותו של האיפריאליזם היפני.
במהלך המתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941, הופצצה האריזונה וטבעה, ונספו 1,177 קצינים ואנשי צוות שהיו על סיפונה. בניגוד לשאר הספינות אשר נפגעו במתקפה, את האריזונה לא ניתן היה להציל ועל כן הסיר הצי חלקים ממנה לשימוש חוזר במהלך המלחמה. הספינה הטרופה עודנה שוכנת בקרקעית המפרץ, ומעליה מוצבת אנדרטת האונייה אריזונה לזכרם של חיילי וקציני הצי אשר נהרגו במתקפה.
אוניות המערכה מסדרת פנסילבניה היו גדולות באופן משמעותי מאוניות הסדרה הקודמת להן, סדרת נבדה. האריזונה הייתה באורך כולל של 185 מטר, ברוחב 29.6 מטר (בקו המים) ובעלת שוקע של 8.9 מטר בעומס מלא. לעומת הסדרה שקדמה לה, הייתה ארוכה ב-7.6 מטר, כבדה בכ-4 טון הֶדְחֵק וגבוהה יותר ב-2.4 מטר מאוניות המערכה הישנות.[1]
האריזונה צוידה בארבע טורבינות קיטור מתוצרת חברת טורבינת קיטור פרסונס הימית, שכל אחת מהן הניעה מדחף בקוטר של 3.7 מטר.[2] הטורבינות הוזנו על ידי תריסר דוודים בעלי צינורות מים מתוצרת בבקוק אנד ווילקוקס.[1] הטורבינות נועדו לספק 34,000 כוחות סוס (25,000 קילו וואט) אך במהלך ניסוי הכלים של האונייה הצליחו לספק רק 33,376 כוחות סוס (24,888 קילו וואט) בהשיגה מהירות של 21 קשר (39 קמ"ש).[3] עם זאת, היא הצליחה להשיג מהירות של 21.5 קשר (39.8 קמ"ש) במהלך ניסוי מלא בספטמבר 1924.[4]
האריזונה הייתה בעלת ארבעה צריחי תותחים שבכל אחד מהם שלושה תותחי 14 אינץ'/45 קליבר,[1] בעלי הגבהה מרבית של 15 מעלות עם טווח של 19,000 מטרים,[5] עם קיבולת של 100 פגזים לכל תותח. הגנה מפני ספינות טורפדו, חומשה האריזונה ב-22 תותחי 5 אינץ'/51 קליבר בצדי הספינה, בעלי הגבהה מרבית של 15 מעלות עם טווח של 12,850 מטר,[6] עם קיבולת של 230 פגזים לתותח.[1] מיקום התותחים אשר היה חשוף לגלי הים, מנע מהם לתפקד כהלכה בים סוער.[7] כאמצעי הגנה כנגד מטוסים הותקנו על האריזונה ארבעה תותחי 3 אינץ'/50 קליבר כמו גם שני צינורות טורפדו בקוטר של 533 מ"מ, עם 24 טורפדו בעבורם.[1]
מיגון ספינות הפנסילבניה המשיך את העיקרון שהחל בסדרת נבדה, הכל או כלום אשר דגל במיגון כבד לאזורים מסוימים ומיגון קל בשאר האונייה. חגורת השריון בקו המים הייתה עשויה שריון קרופ בעובי של 343 מ"מ בגובה כולל של 5.3 מטר מתוכם 2.7 מטר מתחת לקו המים וכסתה את חללי המכונות ואת מחסני התחמושת.
השדרית של אוניית המערכה מספר 39 (מספר גוף: BB-39) הונחה בבוקר 16 במרץ 1914 במעמד פרנקלין דלאנו רוזוולט שהיה אז עוזר מזכיר הצי. הבנאים התכוונו לקבוע שיא עולמי של עשרה חודשים בין הנחת השדרית של הספינה להשקתה, עבור מה שהניו יורק טיימס הכריז יהיה "הסופר-דרדנוט הגדול והחזק בעולם, הן בהתקפה והן בהגנה, אשר נבנה אי פעם", אבל בניית הספינה הושלמה רק לאחר ארבע-עשר חודשים. היא הושקה ב-19 ביוני 1915, כלומר כחמישה-עשר חודשים מהנחת השדרית ועד ההשקה. מזכיר חיל הים יוספוס דניאלס, העניק לה את השם "אריזונה", על שמה של המדינה החדשה ביותר באיחוד.
ה"ניו יורק טיימס" העריך כי 75,000 אנשים השתתפו בהשקה, כולל ג'ון פוררוי מיטשל, ראש עיריית ניו יורק, ג'ורג' האנט, מושל אריזונה, ופקידי צבא בכירים רבים. כמה ספינות מלחמה היו גם כן בקרבת מקום, כולל רבות מהדרדנוטים החדשות שכבר נכנסו לשירות (פלורידה, יוטה, ויומינג, ארקנסו, ניו יורק וטקסס). אסתר רוס, בתו של ו.ו. רוס מפרסקוט, אריזונה, זכתה לכבוד של השקת האונייה. בשל האיסור על אלכוהול שעבר באותה תקופה בבית המחוקקים של המדינה, החליט מושל המדינה כי ישתמש בשני בקבוקים: בקבוק יין מבעבע מאוהיו, ובקבוק מים שנלקחו מסכר רוזוולט. לאחר ההשקה, אריזונה נגררה למעגן הצי בברוקלין לצורך התאמות.
אריזונה נכנסה לשירות בצי ב-17 באוקטובר 1916 בפיקודו של קפטן ג'ון מקדונלד. היא עזבה את ניו יורק ב-10 בנובמבר 1916. לאחר שהסתיים הליך התיקון של הנטייה המגנטית, הפליגה הספינה דרומה לניסויי השייט שלה, אך ב-7 בדצמבר נאלצה לשוב לניו יורק לצורך תיקונים באחת מהטורבינות. היא הצליחה להיכנס למפרץ צ'ספיק כדי לבדוק את סוללות התותחים הראשיות וסוללות התותחים המשניות ב-19–20 בדצמבר. לא ניתן היה לתקן את הטורבינה בתוך הספינה, ולכן נאלצו עובדי המספנה לחתוך חורים בסיפונים העליונים כדי להרים את המעטפת הפגועה החוצה, ולאחר מכן להתקינם שוב, בהליך שארך כמעט ארבעה חודשים של עגינה במספנה.
_1918.jpg)
אריזונה עזבה את המעגן ב-3 באפריל 1917, ושלושה ימים לאחר מכן, הכריזה ארצות הברית מלחמה על גרמניה. היא הוקצתה לדיוויזיית אוניות המערכה ה-8 הפועלת מנהר יורק. אריזונה הועסקה רק כספינת אימון ירי עבור אנשי צוות על ספינות סוחר חמושות שחצו את האוקיינוס האטלנטי בשיירות. זמן קצר לאחר תחילת המלחמה, שמונה מתותחי ה-5 אינץ' שלה (ארבעת התותחים הקדמיים הקיצוניים וארבעת התותחים האחוריים הקיצוניים) הוסרו כדי לצייד ספינות סוחר.
אריזונה העזה לצאת לים רק לעיתים רחוקות מחשש לצוללות אויב, וגם אז רק בליווי אוניות מערכה וספינות נוספות. ארבע דרדנוטים אמריקאיות מונעות על ידי פחם (היה קל יותר להשיג פחם מאשר נפט בבריטניה) נשלחו בסופו של דבר אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי בדצמבר 1917 כדיוויזיית אוניות המערכה ה-9, אך אריזונה לא הייתה ביניהן.
הלחימה הסתיימה ב-11 בנובמבר 1918 בשביתת נשק. שבוע לאחר מכן, הספינה עזבה את ארצות הברית לממלכה המאוחדת, והגיעה ב-30 בנובמבר 1918. לאחר שבועיים שעגנה בנמל פורטלנד בדורסט, אריזונה הפליגה לצרפת. ב-13 בדצמבר 1918, היא הצטרפה לתשע אוניות מערכה ועשרים ושמונה משחתות שליוו את הנשיא וודרו וילסון על אוניית הקו ג'ורג' וושינגטון אל ברסט ליום אחד במסעו של ווילסון לוועידת השלום בפריז. עשר אוניות המערכה יצאו מצרפת למחרת. הן הצליחו לחצות את האוקיינוס האטלנטי בתוך פחות משבועיים, ולהגיע לניו יורק ב-26 בדצמבר למצעדים, חגיגות וביקורת ימית מלאה שערך להן השר דניאלס. האריזונה, שהייתה הראשונה להיבדק, ירתה לכבודה מטח מ-19 תותחים. יחד עם רבות מהאוניות האחרות בצי שהוחזרו, היא עגנה מחוץ לניו יורק למשך השבועות הבאים והייתה פתוחה לציבור.
אריזונה הפליגה מניו יורק להמפטון רודס ב-22 בינואר 1919; היא המשיכה דרומה למפרץ גואנטנמו ב-4 בפברואר והגיעה ארבעה ימים לאחר מכן. השייט בקאריביים שימש בעיקר לאימונים בקרבות ולתמרון צי, אם כי הוא כלל ביקור בנמל פורט אוף ספיין. בזמן שהספינה המתינה ללוות את וילסון חזרה לארצות הברית, היא נשלחה לסמירנה (כיום איזמיר) בטורקיה בתגובה למתיחות בין יוון לאיטליה סביב הענקת סמירנה ליוון בהסכם השלום של פריז. ממשלות יוון ואיטליה פרסו כל אחת ספינת מלחמה גדולה לאזור (גאורגיוס אברוף ודויליו, בהתאמה), וכוחות קרקע יווניים הגיעו באוניות תובלה והורדו בנמל. הכאוס שנוצר בעיר גרם לאזרחים אמריקאים רבים בעיר לחפש מחסה על סיפון אריזונה.
כשהמשבר נרגע, אריזונה נצטוותה האריזונה להפליג לקונסטנטינופול (כיום איסטנבול) לפני שהיא הפליגה לבסיסה ב-15 ביוני. היא נכנסה למעגן הצי בניו יורק ב-30 ביוני לצורך שיפוץ, שם הוסרו ממנה שישה תותחי 5 אינץ' ומערכת בקרת האש עברה מודרניזציה. העבודה הסתיימה בינואר 1920 והאונייה הפליגה דרומה למפרץ גואנטנמו לאימון. במהלך תקופה זו, הותקן על אריזונה סיפון טיסה דומה לזה שהותקן על טקסס במרץ 1919. באוגוסט הפכה אריזונה לספינת הדגל של דיוויזיית אוניות המערכה ה-7, אם כי רק מאוחר יותר ב-1920 היא עברה התאמות שאיפשרו לה להיות ספינת הדגל של אדמירל.
_-_NH_86101.jpg)
יחד עם שש אוניות מערכה נוספות ושמונה עשרה משחתות, אריזונה נשלחה דרומה לפרו דרך תעלת פנמה בינואר 1921, לאחר שנפגשה עם צי האוקיינוס השקט ותרגלה איתו תמרוני קרב. לאחר חזרה קצרה לאוקיינוס האטלנטי, שכללה שיפוץ כולל בניו יורק, אריזונה, בפיקודו של Jehu V. Chase, חזרה לפרו, ולאחר מכן עברה לנמל הבית החדש שלה, סן פדרו, קליפורניה, עד 1940.
במשך שאר שנות ה-20, השירות של אריזונה כלל תרגילי אימון שגרתיים. נושא שחוזר על עצמו בשנים אלו היו אימוני "בעיות הצי" השנתיים, שהחלו ב-1923. היו אלו סדרה של תרחישים שפיתח הצבא האמריקאי, אשר דימו פעולות צי גדולות שבמסגרתן רוב הצי הפעיל מתמודד זה מול זה. השניים הראשונים דימו התקפה על תעלת פנמה ממערב, בעוד שב-1925 המטרה הייתה להגן על איי הודו המערבית והוואי. ב-27 ביולי 1923 הצטרפה הספינה, בפיקודו של ג'ון י.ר. בלייקלי, לביקורת הימית של הנשיא וורן הרדינג בסיאטל. הרדינג מת שבוע לאחר מכן, ואריזונה הצטרפה לצי הפסיפי כדי לירות מטח הצדעה לכבודו ב-3 באוגוסט.
בתחילת מרץ 1924, זונה בשם מדלין בלייר הסתתרה על סיפון אריזונה, וסחרה בסקס תמורת מסע חינם לסן פדרו עד שהתגלתה ב-12 באפריל בזמן שהספינה עגנה בבלבואה, פנמה. היא נשלחה חזרה לעיר ניו יורק וקפטן פרסי אולמסטד הורה להעמיד לדין צבאי 23 מלחים אשר קבלו עונשים של עד 10 שנות מאסר. אדמירל הנרי א. וילי, מפקד צי הקרב, הוציא מכתב נזיפה לכל קציני הספינה, כולל האדמירל לעתיד וראש מבצעי ים ארלי ברק, אז צוער. האדמירל ויליאם ו' פראט, שהיה אז פיקוד על הדיוויזיה שבה הוצבה אריזונה, חשב שהעונשים מוגזמים, והוא הורה למחוק את הנזיפות מרישומי הקצין כשהיה ראש מבצעי ים ב-1930.
_being_modernized_in_1930.jpg)
ארבעה חודשים לאחר "בעיית הצי" IX בינואר 1929, עברה אריזונה מודרניזציה במספנת הצי בנורפוק. תרני חצובה חדשים, עליהם הורכבו מנהלי בקרת אש תלת-שכבתיים עבור החימוש הראשי והמשני, החליפו את תרני הכלוב ההיפרבולואידים הישנים; מספרם של תותחי החמישה אינץ' הצטמצם ל-12 והתותחים הוצבו מחדש סיפון אחד גבוה יותר, ושמונה תותחי נ"מ בקוטר 25 מ"מ החליפו את תותחי ה-3 אינץ' שהיו בה במקור. שינויים אלו הגדילו את הצוות שלה ל-92 קצינים ו-1,639 מלחים. צריחי התותחים הראשיים של הספינה שונו כדי להגדיל את ההגבהה המרבית של התותחים שלהם ל-30°. קטפולטת האוויר הדחוס על הסיפון הוחלפה באחת שהשתמשה באבק שריפה. שריון הסיפון חוזק על ידי תוספת של 1.75 אינץ' (44 מ"מ) של פלדה שעברה טיפול מיוחד.
להגנה מפני טורפדו, התווסף לאונייה מבנה מיוחד בצורת בליטה הבנויה להגן עליה בשעת פגיעה של טורפדו, וכן נוספה מחיצה נוספת לדפנות חדרי הדוודים. שני צינורות הטורפדו השקועים הוסרו לאור הערכה שלאור ההערכות שצפו כי טווחי הקרבות החדשים של אוניית מערכה יגדלו מאוד, ולא תהיה בטורפדו תועלת. הסרת צינורות הטורפדו איפשרה גם את הוספת המחיצה הרוחבית הגדולה כדי להפחית את סיכוני ההצפה בשעת קרב. מערכות ההנעה של אריזונה הוחלפו כמעט לחלוטין; טורבינות הלחץ הגבוה שלה הוחלפו בטורבינות גיר חזקות יותר מאוניית המערכה וושינגטון שבוטלה, ושישה דוודים חדשים החליפו את הדוודים המקוריים שלה. הכוח הנוסף שלהם קיזז את ההדחק המוגבר של הספינה כפי שהוכח במהלך ניסויי הים שלה; אריזונה שטה במהירות של 20.7 קשר (38.3 קמ"ש) עם 35,081 כ"ס (26,160 קילוואט) בהדחק של 37,654 טון ארוך (38,258 ט').
_-_80-G-463589.jpg)
ב-19 במרץ 1931, עוד לפני שאריזונה עברה ניסויים ימיים שלאחר מודרניזציה, היא אירחה את הנשיא הרברט הובר לחופשה קצרה בקריביים. כשחזרה ב-29 במרץ, ערכה את ניסויי הים שלה ברוקלנד, מיין, והותקן מעוט נוסף על ראש צריח III, לפני שהיא הועברה לחוף המערבי באוגוסט עם אחותה פנסילבניה. בפברואר 1932, הספינה השתתפה בתרגיל המשותף הגדול מספר 4 בו תקפו מטוסי נושאת מטוסים את פרל הארבור בהצלחה ב-7 בפברואר. הספינה עגנה בסן פדרו כאשר רעידת אדמה התרחשה בסמוך ללונג ביץ', קליפורניה, ב-10 במרץ. מלחים מהאונייה הצטרפו למאמצי הסיוע, סיפקו מזון, טיפלו בפצועים וסיפקו אבטחה מפני בוזזים.
בתחילת 1934, הספינה והצוות שלה צולמו לסרט של האחים ג'יימס קאגני /וורנר "הנה בא הצי", שעשה שימוש נרחב בצילומים חיצוניים כמו גם בצילומי מיקום על הסיפון. בשעות הבוקר המוקדמות של 26 ביולי, אריזונה התנגשה במכמורת דיג ליד קייפ פלאטרי. שני אנשי צוות של הספינה שנפגעה נהרגו בהתנגשות וחיל הים כינס ועדת חקירה כדי לחקור את האירוע. הוועדה המליצה להעמיד את קפטן הספינה, קפטן מקגיליבריי מילן, למשפט צבאי. מילן נמצא אשם והוחלף מספר חודשים לאחר מכן על ידי קפטן ג'ורג' באום לאחר שהספינה חזרה לחוף המערבי. בינתיים, האדמירל משנה סמואל וו. בראיינט קיבל את הפיקוד על דיוויזיית אוניות המערכה השנייה ב-4 בספטמבר, עם אריזונה כספינת הדגל שלו.
אדמירל משנה ג'ורג' ט. פטנגל החליף את בראיינט ב-4 במרץ 1935 והספינה השתתפה בבעיית הצי XVI חודשיים לאחר מכן. אריזונה ביקרה בנמל בבלבואה במאי 1936 במהלך בעיית הצי XVII. ב-8 ביוני, קפטן ג'ורג' אלכסנדר החליף את באום כקפטן, ו-15 ימים לאחר מכן, אדמירל משנה קלוד סי בלוך החליף את פטנגל. במהלך אימון ירי ב-24 ביולי, גזי הבעירה מתותח אחד של צריח II נכנסו לצריח התותח, ושרפו איש צוות אחד. מערכת ההתזה של הצריח הופעלה כדי למנוע כל פיצוץ אבקה, אך המים שהשתחררו דלפו למרכזית החשמל של הצריח והציתו שריפה קטנה שכובתה בקלות. בשל התקציב המצומצם של חיל הים, הספינה בילתה את רוב התקופה הזו בנמל כאמצעי חיסכון בדלק. בשנת הכספים 1936–1937 עגנה הספינה במשך 267 ימים; בשנה שלאחר מכן היא שהתה בנמל במשך 255 ימים. הספינה בילתה את שארית הקריירה שלה בהתבסס על החוף המערבי או בהוואי.
ב-2 בינואר 1937, האדמירל משנה ג'ון גרינסלייד קיבל על עצמו את הפיקוד על דיוויזיית אוניות המערכה השנייה מבלוך והעביר את דגלו לאוניית המערכה מרילנד ב-13 באפריל. אדמירל משנה מנלי ה. סימונס, מפקד דיוויזיית אוניות המערכה הראשונה, העביר את דגלו לאריזונה ב-7 באוגוסט. הוא הוחלף ב-8 בנובמבר על ידי אדמירל אדופלהוס א. ווטסון. קפטן אלפרד וינסור בראון החליף את באום ב-11 בדצמבר. הספינה השתתפה בבעיית הצי XIX מול הוואי באפריל-מאי 1938. קפטן בראון מת בשנתו ב-7 בספטמבר וקפטן אייזק סי קיד קיבל את הפיקוד על הספינה ב-17 בספטמבר 1938. באותו יום, אדמירל משנה צ'סטר נימיץ קיבל את הפיקוד על דיוויזיית אוניות המערכה הראשונה. נימיץ הוחלף ב-27 במאי 1939 על ידי אדמירל משנה ראסל וילסון. קפטן הרולד סי טריין קיבל את הפיקוד על הספינה ב-5 בפברואר 1940.
בעיית הצי האחרונה של אריזונה הייתה מחוץ להוואי באפריל-מאי 1940. בסיומו, צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית נשמר במימי הוואי, שבסיסו בפרל הארבור, כדי להרתיע את היפנים. היא עברה שיפוץ במעגן הצי פוגט סאונד, ברמרטון, וושינגטון, מאוקטובר 1940 עד ינואר 1941. במהלך שיפוץ זה, התווסף הבסיס לרדאר חיפוש על גבי התורן הקדמי שלה, תותחי הנ"מ שלה שודרגו וארבעה מקלעי M2 בראונינג מקוררים במים קליבר 0.50 אינץ' (12.7 מ"מ) הותקנו בחלק העליון של התורן המרכזי. החלפת הדגל האחרונה שלה התרחשה ב-23 בינואר 1941, כאשר וילסון הוחלף על ידי אדמירל משנה אייזק קיד.
קפטן פרנקלין ואן ואלקנבורג החליף את טריין ב-5 בפברואר 1941. ב-22 באוקטובר 1941, במהלך תרגיל שהתקיים בערפל כבד, נפגעה הספינה בחרטום על ידי האוקלהומה. אריזונה הייתה אמורה לצאת למעגן ברמרטון בנובמבר כדי לעבור שיפוץ. התאונה במקום חייבה אותה לעגינה יבשה בפרל הארבור לצורך תיקון נזקי ההתנגשות. כתוצאה מכך, היא נשארה בהוואי. הגיחה האחרונה של הספינה הייתה תרגיל ירי לילי בליל 4 בדצמבר כחלק מדיוויזיית אוניות המערכה הראשונה, לצד נבדה ואוקלהומה. כל שלוש הספינות עגנו ברציפים לאורך האי פורד למחרת. ב-6 בדצמבר הגיעה לצידה אוניית התיקון וסטל כדי לסייע לצוות הספינה בתיקונים קלים.
ערך מורחב – המתקפה על פרל הארבורמעט לפני השעה 08:00 שעון מקומי ב-7 בדצמבר 1941, מטוסים יפניים משש נושאות מטוסים פגעו בצי האוקיינוס השקט כשעגן בנמל בפרל הארבור, וחוללו הרס על ספינות המלחמה והמתקנים שהגנו על הוואי. על סיפון אריזונה, אזעקת ההתקפה האווירית של הספינה הופעלה בסביבות השעה 07:55, והספינה עברה לעמדות קרב זמן קצר לאחר מכן. זמן קצר לאחר השעה 08:00, תקפו עשרה מפציצי טורפדו מסוג נקג'ימה B5N2 "קייט", חמישה מקאגה וחמישה מהיריו, את אריזונה. כל המטוסים נשאו פצצות חודרות שריון באורך 41 סנטימטר (16.1 אינץ') במשקל 797 קילוגרם (1,757 פאונד). הם טסו בגובה משוער של 3,000 מטר (9,800 רגל), המטוסים של קאגה הפציצו את אריזונה ממרכז הספינה לירכתיים. זמן קצר לאחר מכן, המפציצים של היריו פגעו באזור החרטום.
המטוסים קלעו ארבע פגיעות ושלוש החטאות כמעט באריזונה ובסביבתה. ההחמצה קרובה לחרטום גרמה לתצפיתנים להאמין שהספינה טורפדה, אם כי לא נמצא נזק מטורפדו. הפצצה הקשה ביותר ניתזה מפניו של צריח IV וחדרה לסיפון תוך שהתפוצצה במזווה של הקפטן, וגרמה לשריפה קטנה. הפגיעה הקדמית הבאה ביותר הייתה בסמוך לקצה הספינה, לצד התורן המרכזי, כנראה התפוצצה באזור המחיצה נגד טורפדו. הפצצה הבאה פגעה ליד תותח נ"מ 5 אינץ' האחורי.
_burning_after_the_Japanese_attack_on_Pearl_Harbor_-_NARA_195617_-_Edit.jpg)
הפצצה האחרונה פגעה בשעה 08:06 בסביבת צריח II, ככל הנראה חדרה לסיפון המשוריין ליד המחסנים הממוקמים בחלק הקדמי של הספינה. אמנם לא נותרו מספיק שרידים מהספינה כדי לשפוט את המיקום המדויק, אך אין עוררין על השפעותיה: כשבע שניות לאחר הפגיעה, המחסנים הקדמיים התפוצצו בפיצוץ אדיר, אשר עבר דרך דפנות הספינה והרס חלק גדול מהמבנה הפנימי של החלק הקדמי של הספינה. זה גרם לקריסת הצריחים הקדמיים ומגדל הקוננינג כלפי מטה כ-25–30 רגל (7.6–9.1 מ') ולתורן הקדמי והארובה לקרוס קדימה, ולמעשה קרעו את הספינה לשניים. הפיצוץ לווה בשריפות עזות שבערו במשך יומיים; פסולת ירדה על האי פורד בסביבה. הפיצוץ מהפיצוץ הזה גם כיבה שריפות בספינת התיקון וסטל, שעגנה לצדה. הפצצות והפיצוץ שלאחר מכן הרגו 1,177 מתוך 1,512 אנשי הצוות שהיו על הסיפון באותה עת, כמחצית מהנפגעים שאבדו במהלך המתקפה.
עלו שתי השערות מתחרות לגבי סיבת הפיצוץ. הראשון הוא שהפצצה התפוצצה בתוך או ליד מחסן אבק השרפה השחור המשמש למטחי ההצדעה של הספינה ולמטעני המעוט. זה התפוצץ תחילה ואז הצית את מחסני האבקה ללא עשן ששימשו לחימוש הראשי של הספינה. דו"ח של לשכת הספינות של הצי משנת 1944 מצביע על כך שצוהר המוביל למחסנית האבקה השחורה נותר פתוח, אולי עם חומרים דליקים המצויים בקרבת מקום. פיקוד ההיסטוריה והמורשת הימית הסביר שייתכן שהאבקה השחורה נאסרה מחוץ למחסן המשוריין. ההסבר החלופי הוא שהפצצה חדרה לסיפונים המשוריינים והתפוצצה ישירות בתוך אחד מהמחסנים הימניים עבור החימוש הראשי, אך קשה יחסית לפוצץ אבקה ללא עשן. לפיכך לשקיות האבקה בגודל 14 אינץ' נדרשו כרית אבקה שחורה כדי להצית במהירות את האבקה. הזמן שחלף מפגיעת הפצצה ועד לפיצוץ המחסן היה קצר מכפי שהצביע הניסיון על שריפת אבקה ללא עשן הנדרשת להתפוצצות. לא נראה שתשובה מוחלטת לשאלה זו תימצא אי פעם, שכן העדויות הפיזיות ששרדו אינן מספיקות כדי לקבוע את הסיבה לפיצוץ המחסן.
לאחר הפיגוע קיבלו מספר מלחים מדליות על התנהגותם ופעולותיהם תחת אש. לוטננט קומנדר סמואל ג'י פוקווה, קצין בקרת הנזקים של הספינה, זכה במדליית הכבוד על קור רוחו תוך כדי כיבוי שריפות והורדת ניצולים מספינת הקרב ההרוסה. עיטורים לאחר המוות של עיטור הכבוד ניתנו גם לשני קצינים רמי דרג שהיו על סיפונה של האונייה כשהיא נהרסה: אדמירל קיד, קצין הדגל הראשון שנהרג במלחמת האוקיינוס השקט, וקפטן ואן ולקנבורג, שהגיע לגשר וניסה להגן על ספינתו כשהפצצה שפגעה במחסני התחמושת שבסיפונה השמידה אותה. אריזונה זכתה לכוכב קרב אחד על שירותה במלחמת העולם השנייה.
אריזונה הוצבה "באופן רגיל" (הוכרזה כבלתי פעילה זמנית) בפרל הארבור ב-29 בדצמבר, ונמחקה ממרשם כלי השיט של הצי ב-1 בדצמבר 1942. היא נפגעה כל כך קשה מהפיצוץ שהיא לא נחשבה מתאימה לשירות גם אם ניתן היה להציל אותה, בניגוד לרבות מהספינות הטבועות האחרות בקרבת מקום. המבנה העילי שלה ששרד סולק ב-1942, והחימוש העיקרי שלה נמשה במהלך השנה וחצי הבאות. צריחי התותחים הראשיים האחוריים הוסרו והותקנו מחדש כסוללת חיל התותחנים של צבא ארצות הברית באריזונה ב-Kahe Point בחוף המערבי של אואהו וסוללת פנסילבניה בחצי האי מוקאפו, המכסה את מפרץ קאנאוה במה שהוא כיום בסיס חיל הנחתים הוואי. סוללת פנסילבניה ירתה ברובה בפעם הראשונה והאחרונה ביום 6 באוגוסט 1945 תוך כדי אימון, בעוד שהסוללה אריזונה הסמוכה מעולם לא הושלמה. שני הצריחים הקדמיים נותרו במקומם, אם כי התותחים מצריח II נמשו והותקנו מאוחר יותר בנבדה בסתיו 1944 לאחר שיושרו והוספו מחדש. מאוחר יותר ירתה נבדה עם אותם תותחים נגד האיים היפנים אוקינאווה ואיוו ג'ימה.
ערך מורחב – אנדרטת האונייה אריזונההאנדרטה ומרכז המבקרים מופעלים מאז שנת 1980 במשותף על ידי צי ארצות הברית ושירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית. פעילותם נתמכת על ידי פעולת אגודת מוזיאון הזיכרון לאריזונה (Arizona Memorial Museum Association), אשר הוקמה ב-1979.
.jpg)
ההריסות של אריזונה נותרה בפרל הארבור כדי להנציח את אנשי הצוות שלה שאבדו באותו בוקר בדצמבר 1941. ב-7 במרץ 1950, אדמירל ארתור וו. רדפורד, מפקד צי האוקיינוס השקט באותה תקופה, הנהיג את העלאת הדגלים מעל שרידיה. חקיקה בתקופת הממשלות של הנשיאים דווייט אייזנהאואר וג'ון קנדי הביאה להגדרת ההריסות כמקדש לאומי בשנת 1962. אנדרטת זיכרון נבנתה על פני השרידים השקועים של הספינה, לרבות חדר הנצחה המפרט את שמותיהם של אנשי הצוות האבודים על קיר שיש. האנדרטה הלאומית נרשמה מנהלית על רישום לאומי של מקומות היסטוריים ב-15 באוקטובר 1966. הספינה עצמה הוגדרה כנקודת ציון היסטורית לאומית ב-5 במאי 1989. לאחר מותם, ניצולי המתקפה עשויים להכניס את האפר שלהם בתוך הספינה, בין חבריהם שנפלו. חיילים משוחררים ששירתו על הסיפון בזמנים אחרים עלולים לפזר את אפרם במים שמעל הספינה.
בעוד המבנה העילי ושניים מתוך ארבעת צריחי התותחים העיקריים הוסרו, הברבט של אחד הצריחים נותר גלוי מעל המים. מאז טביעתה, נפט עדיין דולף מהגוף, כאשר יותר מ-2.3 ליטר דולפים לנמל ביום. [65] בשנת 2004, הצי האמריקאי ושירות הפארקים הלאומיים פיקחו על מיפוי ממוחשב מקיף של גוף הספינה, תוך הקפדה על כבוד תפקידה כקבר מלחמה. הצי שקל אמצעים לא חודרניים לצמצום המשך דליפת הנפט כדי למנוע את ההידרדרות הסביבתית נוספת של הנמל.
אחד מפעמוני אריזונה המקוריים תלוי כעת במגדל הפעמונים של מרכז הזיכרון של איגוד הסטודנטים של אוניברסיטת אריזונה. הפעמון מצלצל אחרי כל ניצחון ביתי בכדורגל, על כל קבוצה מלבד בתי ספר אחרים באריזונה. תותח, תורן ועוגן מאריזונה נמצאים בכיכר הזיכרון של ווסלי בולין ממש מזרחית למתחם הקפיטול של מדינת אריזונה במרכז העיר פיניקס, אריזונה. שלט התותח מציין שהוא לא היה על הספינה במהלך המתקפה על פרל הארבור, אלא הועבר לאוניית המערכה נבדה. זה משולב עם תותח מאוניית המערכה מיזורי לייצג את ההתחלה והסיום של מלחמת האוקיינוס השקט עבור ארצות הברית. חפצים אחרים מהספינה, כגון פריטים משירות הכסף של הספינה, מוצגים בתערוכה קבועה במוזיאון הקפיטול של מדינת אריזונה.
מדי שנתיים מעניק הצי את "גביע הזיכרון של USS אריזונה" לספינה, שנקבע על ידי ראש המבצעים הימיים, שהשיגה את המוכנות הקרבית הגבוהה ביותר בלוחמת תקיפה, תמיכה באש עילי ולוחמת שטח. גביע הברונזה בגובה 3 רגל (0.91 מ') על בסיס שיש שחור סופק לצי על ידי אזרחי מדינת אריזונה ב-7 בדצמבר 1987.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
