תעמולה
צורת תקשורת בה נעשית הפצה מחושבת של רעיונות במטרה להשפיע על התנהגותו או עמדותיו / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תַּעֲמוּלָה (בלועזית: פְּרוֹפָּגַנְדָּה) היא הפצת מידע – עובדות, טיעונים, שמועות, חצאי אמיתות או שקרים – כדי להשפיע על דעת הקהל[1]. התעמולה כוללת מאמץ עקבי לבצע מניפולציות על אמונות, גישות, מחשבות, רגשות, הרגלים או פעולות של אנשים באמצעות של סמלים שונים (מילים, מחוות, כרזות, אנדרטאות, מוזיקה, בגדים, סמלים, תסרוקות, עיצובים על מטבעות ובולי דואר, וכן הלאה)[1]. תעמולה יכולה לכלול הצגת עובדות באופן סלקטיבי כדי לעודד תפיסה מסוימת, או שימוש בגרפיקה או שפה עמוסה כדי לייצר תגובה רגשית ולא רציונלית למידע שמוצג. לעיתים קרובות התעמולה משפיע על החלק הלא-מודע של החשיבה והתפיסה.
ניתן למצוא תעמולה במגוון רחב של הקשרים שונים. אמצעים לתעמולה כוללים את כל סוגי התקשורת והאומנות כולל כרזות, עלונים, רדיו, שירים, פרסומות, ספרים, עיתונים, קולנוע, וידאו, טלווזייה, מודעות וכתבות בכלי תקשורת, פסלים, שימוש ברשתות חברתיות ועוד.
במאה העשרים הפכה התעמולה לנשק רב חשיבות בהתמודדותם של אישים פוליטיים ומפלגות, כמו גם תעמולה מטעם תאגידים גודלים על דעת קהל. לכל תעמולה קיים גורם פוליטי או כלכלי כלשהו (מפלגה, תנועה חברתית, תנועה פוליטית, חברה פרטית או ציבורית, מוסד ציבורי, התארגנות אזרחית וכדומה), אשר מעוניין בקידום רעיון מסוים הקשור להתרחשות החברתית (העלאת קרנה של דמות פוליטית, דעה מסוימת כלפי תוכנית מדינית או כלכלית, זכויות אדם, וכו'). לכל תעמולה קיים ציבור יעד או קהל יעד מסוים (ציבור זה עשוי להיות החברה כולה). להתאמת התעמולה לאופיו של קהל היעד חשיבות רבה להצלחתה של התעמולה. עיקרון זה מתייחס הן למבנה ציבור זה (צורת הארגון החברתי שלו) והן לייחודו התרבותי (ערכים, מצב כלכלי, שפה, הבנה פוליטית וכו').
בשל האופי קצר הטווח של התעמולה, פעמים רבות נעשה בה שימוש על מנת לקדם נושאים מיידיים ושטחיים, כגון תמיכה במועמד מסוים בבחירות וקבלת החלטה מסוימת העומדת על סדר היום הציבורי. מטרה נוספת של התעמולה היא החדרה ארוכת-טווח של רעיון לתודעה הציבורית. לרוב מדובר בפן רגשי של אותו הרעיון: אהדה/סלידה מגורם פוליטי, החדרת דפוסי חשיבה בסיסיים (לדוגמה: החדרת התייחסות אלימה בהתייחס למדיניות-חוץ), ויצירת הנחות חברתיות רחבות (לדוגמה: הנחה כי יש להימנע מגירעון ממשלתי).
השימוש בתעמולה מתקיים גם בחברות דמוקרטיות אבל הוא סימן היכר של תנועות גזעניות, תנועות דכאניות ומשטרים דכאניים כמו קומוניזם, פאשיזם. דוגמאות ידועות בהקשר זה הן הפצת תאוריית קונספירציה כמו הפרוטוקולים של זקני ציון או סכין בגב האומה, הספר מיין קאמפף או השימוש בקולנוע לשם תמיכה בתנועה הנאצית. בחברות דכאניות יש גם דיכוי של חופש הדיבור וחופש העיתונות על ידי הטלת צנזורה במטרה למנוע הפצת מידע שיכול להפחית את כוחה של התעמולה.
מערכות הגבלת תוכן מאפשרות סינון תוכני תעמולה על ידי כך שהן מעניקות למשתמשים יכולת לנטר חומרים פוגעניים, להסיר, לערוך, לחסום את המפרים את כללי הקהילה וכך למנוע את פרסומם.