תאיטטוס (דיאלוג אפלטוני)

תאיטטוס (ביוונית: Θεαίτητος) הוא דיאלוג מאוחר של הפילוסוף היווני אפלטון, שנכתב במאה ה-4 לפנה"ס. הדיאלוג עוסק בשאלת טבעה של הידיעה, ונחשב לאחת היצירות המייסדות של האפיסטמולוגיה. כמו רבות מיצירותיו של אפלטון, החיבור כתוב בצורת דיאלוג, במקרה זה בין סוקרטס למתמטיקאי הצעיר תאיטטוס. בכך נבדל חיבור זה מן הדיאלוגים שהם ההמשכים שלו, סופיסט (אנ') ומדינאי (אנ'), בהם סוקרטס נוכח אך ממלא תפקיד שולי.

תאיטטוס
Θεαίτητος

מידע כללי
מאת	אפלטון
שפת המקור	יוונית עתיקה
סוגה	דיאלוג אפלטוני
סדרה
הספר הבא	סופיסט

במהלך הדיאלוג, סוקרטס ותאיטטוס מחפשים הגדרה לידיעה ומציעים שלוש הגדרות מרכזיות: ידיעה כתחושה, ידיעה כשיפוט אמיתי, ולבסוף, ידיעה כשיפוט אמיתי עם הסבר. כל אחת מההגדרות הללו מוצגת כלא מספקת והדיאלוג מסתיים באפוריה, בדומה לדיאלוגים המוקדמים של אפלטון.

תוכן

פתיחה

הפלאיסטרה (אנ') (בית ספר להיאבקות), מקום התרחשות הדיאלוג

הדיאלוג מתרחש בפלאיסטרה (אנ'), בית הספר להיאבקות. הגאומטריקן תאודורוס מציע להציג לסוקרטס את תאיטטוס, תלמיד מוכשר לגאומטריה ובעל מידות טובות, אשר מזכיר במראהו את סוקרטס. סוקרטס מבקש את עזרתו של תאיטטוס במציאת הגדרה לידיעה. ההגדרה הראשונה שתאיטטוס מציע היא שהגאומטריה, וגם הסנדלרות ושאר האומנויות, הן דוגמאות לידיעה, אך סוקרטס משיב שהוא איננו מחפש דוגמאות לידיעות שונות, אלא הגדרה פשוטה וכוללת לידיעה. תאיטטוס נזכר כיצד בשיעורי הגאומטריה הוא ראה הוכחות לכך שריבועים בעלי שטחים של 3 ושל 5 למשל, אינם בעלי מידה משותפת עם ריבועים ששטחם 1, כלומר היחס בין צלעות הריבועים הוא אי־רציונלי.^[1] תאיטטוס חיפש הגדרה משותפת לכל הריבועים מן הסוג הזה, שתענה על הצורך בהוכחה גאומטרית עבור כל גודל של ריבוע בנפרד. כלומר, בתחום הגאומטריה תאיטטוס הצליח למצוא הגדרה פשוטה וכוללת לריבועים שהצלע שלהם היא מספר אי־רציונלי, והוא מסכים כעת לחפש הגדרה כזו לידיעה.

סוקרטס מציע לעזור לתאיטטוס למצוא הגדרה משותפת לכל סוגי הידיעה, ומסביר שהוא יפעל בשיטה שהוא עיצב בהשראת אמו המיילדת. בעוד שהיא יילדה תינוקות, סוקרטס עוזר לבחורים צעירים להוליד מחשבות.

ידיעה כתחושה (151d-186e)

תאיטטוס מציע הגדרה לפיה ידיעה היא תחושה (aisthēsis), וסוקרטס טוען שהגדרה זו שקולה לטענה של פרוטגורס ש"האדם הוא מידת כל הדברים", אשר ניתנת לפירוש כך שעבור כל אדם תחושותיו הן ידיעות, והן אינן יכולות להיות מוטעות. אולם, עמדה כזו נדרשת להסביר כיצד ייתכן שלשני אנשים יהיו תחושות מנוגדות, למשל שאדם אחד יחוש שהרוח שנושבת היא קרה בעוד השני יחוש שאותה רוח אינה קרה. לשם כך סוקרטס מציע לעזרתם של תאיטטוס ופרוטגורס את תורת הזרם של הרקליטוס.^[2] הרקליטוס הוא הדמות המייצגת של העמדה לפיה הכל נמצא בתנועה, אליה משייך אפלטון את כל חכמי קדם מלבד פרמנידס, ובפרט את הומרוס (שקבע שאוקיינוס וטתיס הם הוריי האלים^[3]), אפיכרמוס ואמפדוקלס. על פי הירקליטוס, לא ניתן לומר שדברים "הינם" אלא רק שהם "מתהווים", כלומר נמצאים בשינוי תמידי. אם כך, לא נכון לומר שהרוח היא גם קרה וגם לא קרה, אלא שיש תהליך שבו הרוח נעשית קרה ותהליך אחר בו היא נעשית לא קרה. סוקרטס מחבר בין תורתו של הרלקיטוס לזו של פרוטגורס, על ידי הטענה שהתהליך בו דברים מתהווים ומקבלים את תכונותיהם המוחשיות הוא תהליך התחושה. כך למשל בתהליך הראייה האובייקט נעשה ללבן והעין נעשית לעין שרואה. לא ניתן לומר שהאובייקט היה לבן לפני התחושה, אך בתהליך התחושה הוא נעשה לבן באופן אמיתי.^[4] אם כך התחושה של האדם היא אמת המידה לתכונות המוחשיות של דברים, והיא מהווה ידיעה שלהן.

סוקרטס עונה להגדרה של ידיעה כתחושה בכמה שלבים:

• מענה לסובייקטיביזם של פרוטגורס: סוקרטס מתחיל במענה לפרשנות של הטענה של פרוטגורס שהאדם הוא מידת כל הדברים, לפיה כל תחושה או שיפוט של האדם הם אמיתיים ומהווים ידיעה. הביקורת הראשונה של סוקרטס היא שגם אדם חולה או משוגע, או אדם שחולם, חושב שיש לו תחושות ושיפוטים שנראים לו אמיתיים, אך הם אינם אמיתיים. התשובה בשם פרוטגורס היא שהתחושות של האדם החולה או המשוגע דווקא כן אמיתיות, הן התחושות שבאמת נוצרות מהמפגש של מושא התחושה עם גוף או נפש חולים. סוקרטס מוסיף ביקורות נוספות, למשל שאדם שעוצם עין אחת גם רואה וגם אינו רואה אותו אובייקט, ולפיכך גם יודע וגם אינו יודע, או שאדם שרואה טקסט בשפה זרה אינו יודע מה כתוב בטקסט. סוקרטס מודה שבביקורות הללו יש מידה של התחכמות, ושאם פרוטגורס היה שומע אותן הוא היה אומר שסוקרטס מנהל את הדיון כמו חזיר.^[5] ביקורת מהותית יותר היא שלא כל אדם נתפס בעינינו כאמת מידה שווה לדברים, אלא שאנו תופסים בני אדם מסוימים כמומחים. השיפוט של המומחה לגבי מה שיועיל לאדם מסוים, עשוי להיות אמיתי יותר מן השיפוט של האדם עצמו. כך גם השיפוט של מומחה לגבי מה שיועיל לעיר מסוימת, עשוי להיות אמיתי יותר מן השיפוט של אזרחי אותה עיר. עמדתו של פרוטגורס יכולה להוביל גם לסתירה עצמית, שכן אם כל שיפוטיהם של כל בני האדם נכונים, הרי שכך גם השיפוט של בני האדם שחושבים שלא כל השיפוטים של בני האדם נכונים.^[6]
• מענה לפרשנות רדיקלית של הרקליטוס: סוקרטס מסביר שהאנשים באפסוס נוקטים בפרשנות מחמירה של הרקליטוס, לפיה ההשתנות המתמדת של דברים לא מאפשרת אפילו לנקוב בשמם. איש אפסוס הידוע ביותר שהחזיק בעמדה זו הוא קרטילוס תלמידו של הרקליטוס, אשר מופיע גם בדיאלוג הקרוי על שמו קרטילוס. כתוצאה מן העמדה של האנשים באפסוס אי אפשר לייחס לשום דבר שום תכונה באופן אמיתי, שכן אותו דבר בהכרח ינוע ויקבל את התכונה ההפוכה. לפיכך אי אפשר לומר שתחושה מסוימת היא ראייה ולא אי־ראייה, ובאותו אופן אי אפשר לומר שתחושה היא ידיעה ולא אי־ידיעה.
• מענה סופי להגדרת הידיעה כתחושה: סוקרטס עורך הבחנה בין הדבר שעמו אנחנו חשים (הנפש) לבין הדבר שדרכו אנחנו חשים (איברי החישה). בעוד שאיברי החישה יכולים להבחין רק במושאי החישה הישירים שלהם, למשל האוזניים בצלילים והלשון בטעמים, אנחנו יכולים להבחין בכך שצליל שונה מטעם. זו עדות לכך שהנפש היא זו שמקיימת את התחושה דרך איברי החישה, ולא איברי החישה לבדם.^[7] הנפש מסוגלת להשוות תחושות שונות ולזהות מאפיינים שלהן שאינם מושאים ישירים של החישה ולכן איברי החישה אינם יכולים להכיר אותם. כך למשל אנחנו יכולים לשפוט שתחושה כלשהי שונה מתחושה אחרת או דומה לה. סוקרטס מגיע למסקנה שהתחושה עצמה איננה יכולה להיות ידיעה, שכן תכונות חשובות כמו קיום, הבדל ודמיון לא מוכרים על ידי התחושה, אלא רק על ידי השיפוט של הנפש.^[8]

ידיעה כשיפוט אמיתי (187a-201a)

ההגדרה הבאה שמציע תאיטטוס היא שידיעה היא שיפוט אמיתי. הדיון בהגדרה זו עוסק בעיקר בשאלה כיצד ניתן להבחין בין שיפוט אמיתי לשקרי, וכיצד שיפוט לא אמיתי הוא בכלל אפשרי. סוקרטס מציע לקשור בין שאלת האמיתיות והשקריות של שיפוט, לבין השאלה אם מושא השיפוט קיים או אינו קיים. ניתן לומר ששיפוט שקרי הוא שיפוט אודות דבר שאינו קיים. אולם, כפי שהראייה אינה יכולה להיות אודות דבר שאינו קיים, כך גם שיפוט אינו יכול להיות אודות דבר שאינו קיים, כלומר אודות כלום.^[9] אפשרות אחרת היא ששיפוט שקרי הוא "החלפה" בין שני דברים שקיימים, למשל כשאדם אומר "מכוער" במקום "יפה". סוקרטס טוען שהמחשבה היא שיחה של הנפש עם עצמה, וששיפוט הוא אמירה של הנפש לעצמה. הוא מסביר שה"החלפה" אינה יכולה להיות בין שני דברים שהאדם מכיר, שכן אף אדם לא אומר לעצמו "היפה הוא מכוער" או "שניים הם אחד". כמו כן, לא ייתכן שאחד מן הדברים ב"החלפה" לא מוכר לאדם, שכן אז הוא לא יוכל לדבר עליו ולהחליף בינו לבין דבר אחר. אם כך לא נמצאה דרך להבחין בין שיפוט אמיתי לשקרי, וההגדרה של ידיעה כשיפוט אמיתי הופכת לריקה.

בשלב זה סוקרטס מציע לחשוב על דימוי שבאמצעותו הדברים ייעשו ברורים יותר. ניתן לדמות את הנפש לגוש של שעווה, שעליו מוטבעות התחושות והמחשבות שלנו. הסימן שנוצר בשעווה בעקבות התחושות והמחשבות הוא הזיכרון. השיפוט נוצר כאשר האדם משווה בין התחושה של דבר בהווה לבין הזיכרון של אותו דבר, למשל כאשר מישהו שכבר זוכר את תאיטטוס מזהה אותו מולו. שיפוט שקרי נוצר כאשר אדם מזהה באופן שגוי בין המושא של התחושה לבין הסימן של המושא בזיכרון. כך למשל אדם יכול לראות את תאודורוס מרחוק ולחשוב שמדובר בתאיטטוס.^[10] אולם סוקרטס מסביר שלא כל שיפוט שקרי מקורו ביישום לא נכון של מה שמוכר בזיכרון על מה שמוכר בתחושה. כאשר אדם שמכיר את המספרים 11 ו־12 טועה וחושב ש־5 ועוד 7 הם 11, הוא מחליף בין שני דברים שנמצאים בזיכרון ולא בתחושה.

כדי לענות על כך סוקרטס מציע דימוי נוסף לזיכרון. האדם שיודע משהו וזוכר אותו הוא כמו צייד שלכד ציפורים בתוך מבנה בו הוא מגדל אותן, ובמובן זה הן שלו. כל ציפור כזו מייצגת ידיעה, ולכידת הציפורים מדמה את תהליך הלמידה. כאשר הוא נזכר ממש בדבר מסוים, "מחזיק" באותו זיכרון, הוא כאילו מוציא את הציפור מן המבנה ומחזיק אותה בידו. השיפוט השקרי הוא שליפה של הציפור הלא נכונה מן המבנה, כלומר של הידיעה הלא נכונה מן הזיכרון. אולם לדימוי הזה ישנן שתי תוצאות לא רצויות: ראשית, ככל שלאדם יש יותר ידיעות, הוא יותר נתון לטעות. שנית, אין בידינו להסביר כיצד האדם יודע איזו ידיעה עליו להעלות מן הזיכרון, איזו ציפור היא הציפור הנכונה. לשם כך נדרשת ידיעה אודות הידיעה, מה שמוביל לרגרסיה אינסופית(אנ').

ידיעה כשיפוט אמיתי עם הסבר (201a-210d)

ההגדרה האחרונה שאותה מציע תאיטטוס היא שידיעה היא שיפוט אמיתי עם הסבר (logos). בהתאם להגדרה זו ניתן להבחין בין דברים שניתנים להסבר, ולפיכך ניתנים לידיעה, לבין דברים שאינם ניתנים להסבר ולידיעה. סוקרטס מספר שהיה לו חלום שבו אנשים דיברו על כך שכל הדברים מורכבים מיסודות בסיסיים שאינם ניתנים להסבר. סוקרטס מסתמך על כך שהמילה היוונית ליסודות (stoicheia) היא אותה מילה גם לאותיות, והמילה היוונית לדבר מורכב (sullabē) היא גם המילה להברה, כדי לבחון את הטענה הכללית אודות דברים מורכבים ויסודיים על המקרה הפרטי של אותיות והברות.^[11] על פי העמדה שעולה בחלום של סוקרטס אותיות אינן ניתנות להסבר, אך הברות כן. למשל, ניתן להסביר את ההברה "סו" שבתחילת השם "סוקרטס" כך שהיא מורכבת מהאותיות ס' וו', אך לא ניתן להסביר באופן דומה את האותיות הללו עצמן. אולם ישנן שתי דרכים להבין כיצד ההברה היא דבר מורכב: או שהדבר המורכב הוא סך כל חלקיו, או שהדבר המורכב עולה על סך חלקיו. אם הדבר המורכב הוא סך כל חלקיו, הרי שלא ייתכן שהוא יהיה ידוע אך כל חלקיו לא יהיו ידועים. אם הוא עולה על סך חלקיו הרי שהוא אינו יכול להיות מוסבר רק על ידי הסכימה של החלקים, והוא נותר בלתי מוסבר כמו הדברים היסודיים. בעיה נוספת היא שהאותיות דווקא כן נלמדות על ידי מי שלומדים שפה, והן נלמדות עוד לפני ההברות והמילים המורכבות.

ההצעה האחרונה של סוקרטס היא שההסבר לדבר מסוים הוא תיאור של האופן בו הוא נבדל מדברים אחרים. למשל אדם שאומר שהשמש היא הגוף הבהיר ביותר שנע בשמיים סביב הארץ (לפי המודל הגאוצנטרי), נותן הסבר מספק מהי השמש. הבעיה בכך נוגעת לשיפוט שאינו כולל הסבר, ולפיכך אינו ידיעה. אם אדם מקיים שיפוט לגבי תאיטטוס, מבלי לדעת מה מייחד ומבדיל את תאיטטוס מאנשים אחרים, הרי שאי אפשר לומר שהשיפוט שלו הוא אכן אודות תאיטטוס באופן ספציפי. אם הוא מתייחס לאדם בעל האף, העיניים והפה, הרי שהשיפוט שלו אינו אודות תאיטטוס אלא אודות כל אדם באשר הוא. על האדם לדעת מה מבדיל את תאיטטוס, כלומר להחזיק בהסבר אודותיו, כדי לקיים שיפוט לגביו. כיוון שכל שיפוט אם כך כולל הסבר, לא ניתן להבדיל בין ידיעה לאי־ידיעה.

השפעה

התאיטטוס נחשב לטקסט מפתח בתולדות האפיסטמולוגיה מאז העת העתיקה ועד לפילוסופיה העכשווית. הפרשנות העתיקה ביותר שנשמרה אודות טקסט של אפלטון היא אודות התאיטטוס, ככל הנראה מן המאה ה־2 לספירה.^[12] לדיאלוג הייתה השפעה משמעותית על האסכולה הפלטוניסטית בעת העתיקה. על סמך הדיאלוג, פילוסופים פלטוניסטים מאוחרים יותר קבעו שהמטרה העליונה של האדם היא "להידמות לאל".^[13]

גם בעת החדשה היו לתאיטטוס השפעות משמעותיות. בין השאר, הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, בספרו חקירות פילוסופיות, בחן מחדש את האפשרות שדברים מורכבים מיסודות שאינם ניתנים להסבר.^[14] ההגדרה של ידיעה כשיפוט אמיתי עם הסבר, אף שהיא נדחיתה על ידי אפלטון, הפכה לאחת ההגדרות המקובלות בתחום האפיסטמולוגיה (היא לפעמים מכונה JTB, ראשי תיבות של Justified True Belief). בשנות ה־60 פרסם פילוסוף בשם אדמונד גטייר (אנ') מאמר בו הוא מבקר את ההגדרה הזו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תאיטטוס בוויקישיתוף

• Θεαίτητος, בוויקיטקסט (ביוונית)
• Theaetetus, בוויקיטקסט (באנגלית)

הערות שוליים

1. Myles Burnyeat, The Philosophical Sense of Theaetetus’ Mathematics, Isis vol. 69, no. 4, 1978, עמ' 489-513
2. McCabe, MM, Plato's Individuals, Princeton, 1994, עמ' 133-137
3. יד' 201, 302, איליאדה
4. Fine, G., "Conflicting Apperances: Theaetetus 153-154b". In C. Gill and M. M. McCabe (eds.), Form and Argument in Late Plato, 1996, 105-134.
5. 166c
6. Myles Burnyeat, Protagoras and Self-Refutation in Plato's Theaetetus, The Philosophical Review 85(2), 1976, עמ' 172-195
7. Myles Burnyeat, Plato on the Grammar of Perceiveing, The Classical Quarterly 26(1), 1976, עמ' 29-51
8. John M. Cooper, Plato on Sense-Perception and Knowledge (Thaetetus 184-186), Phronesis 15(2), 1970, עמ' 123-146
9. התשובה כיצד ייתכן בכל זאת שיפוט אודות "מה שאינו" תינתן בסופיסט.
10. David Bostock, Plato's Theaetetus, Clarendon Press, 1988, עמ' 176-177
11. David Sedley, The Midwife of Platonism, Oxford, 2004, עמ' 163
12. George Boys-Stones, Anonymous commentary on Plato's Theaetetus
13. 176b
14. לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, 46§