שלטון איזבלה השנייה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
שלטונה של איזבלה השנייה במשך יותר משלושה עשורים, נתפס כחיוני להיסטוריה המודרנית של ספרד. ממותו של פרננדו השביעי, מלך ספרד בשנת 1833 ועד המהפכה המהוללת הספרדית של 1868, אשר אילצה את איזבלה השנייה, מלכת ספרד לצאת לגלות והקימה מדינה ליברלית בספרד.[1]
| |||
המנון לאומי | המנון ספרד | ||
---|---|---|---|
ממשל | |||
עיר בירה | מדריד | ||
היסטוריה | |||
הקמה | מותו של פרננדו השביעי, מלך ספרד | ||
תאריך | 1833 | ||
פירוק | המהפכה המהוללת | ||
תאריך | 1868 | ||
ישות קודמת | ספרד 1785 עשור מבשר רעות | ||
ישות יורשת | ספרד 1785 שש השנים הדמוקרטיות | ||
לאחר מותו של פרננדו השביעי ב-29 בספטמבר 1833, אשתו מריה כריסטינה דה בורבון-דוס סיציליאס קיבלה את העוצרות בתמיכת הליברלים, בשם בתם, איזבלה השנייה. סכסוך עם גיסה, קרלוס מריה איסידרו דה בורבון, ששאף לכס המלכות מכוח החוק הסאלי התקף כביכול - שכבר בוטל על ידי קרלוס הרביעי ופרננדו השביעי בעצמו - הוביל את המדינה למלחמה הקרליסטית הראשונה.[2]
לאחר שלטון העוצרות הקצר של אספרטרו, שירש את העוצרות של מריה כריסטינה, נסיכת שתי הסיציליות, הוכרזה איזבלה השנייה כבגירה בגיל שלוש עשרה על פי החלטת הקורטס חנרלס ב-1843. כך החל שלטונה האפקטיבי של איזבלה השנייה, המחולק בדרך כלל לארבע תקופות: העשור המתון (1844–1854); הביניום הפרוגרסיבי (1854–1856); תקופת ממשלות האיחוד הליברלי (1856–1863) והמשבר האחרון (1863–1868).
שלטונה של איזבלה השנייה התאפיין בניסיון למודרניזציה של ספרד, אשר הכיל, במתיחות הפנימית של הליברלים, את הלחץ שהמשיך להיות מופעל על ידי תומכי האבסולוטיזם המתון פחות או יותר, הממשלות שהושפעו לחלוטין מהממסד הצבאי. והכישלון האחרון לנוכח הקשיים הכלכליים ודעיכתו של האיחוד הליברלי שהוביל את ספרד לתקופת שש השנים הדמוקרטיות. שלטונה הושפע מאוד מאישיותה של המלכה איזבלה, שלא היו לה כישרונות למשול והייתה תחת לחץ מתמיד מצד בית המלוכה, במיוחד מאמה, וגם מהגנרלים רמון מריה נרוואס, בלדומרו אספרטרו ולאופולדו אודונל, אשר מנעו את איחוד המעבר מהמשטר הישן למדינה הליברלית, וספרד הגיעה לשליש האחרון של המאה ה-19 בתנאים לא נוחים בהשוואה למעצמות אירופיות אחרות. [3]
שלטונה של איזבלה השנייה התחלק לשני שלבים עיקריים:
- שלטון המיעוט שלה (1833–1843), במהלכו קיבלה את שלטון השלטון של ספרד תחילה על ידי אמה מריה כריסטינה, נסיכת שתי הסיציליות ולאחר מכן על ידי הגנרל באלדומרו אספרטרו. עם מותו של פרננדו השביעי ב-29 בספטמבר 1833, אשתו, מריה כריסטינה, נסיכת שתי הסיציליות, קיבלה את העוצרות בתמיכת הליברלים, בשם בתה והמלכה לעתיד, איזבלה השנייה. הסכסוך עם גיסה, האינפנטה קרלוס, רוזן מולינה, ששאף לכס המלכות מתוקפו המשוער של החוק הסאלי - שבוטל על ידי קרלוס הרביעי והתעלם ממנו פרננדו השביעי - גרר את האומה לתוך המלחמה הקרליסטית הראשונה.[1]
- שלטונה האמיתי (1843–1868), שהחל בהכרזת הקורטס חנרלס כי היא מוכרזת כבגירה כשהייתה בת שלוש עשרה. ניתן לחלק תקופה זו גם לתקופות הבאות:
- 1844–1854: העשור המתון (Decada moderada), תקופה של התנתקות שמרנית תחת המפלגה המתונה לאחר העברת החוקה הפרוגרסיבית של 1837.
- 1854–1856: השנתיים הפרוגרסיביות (Bienio progresista), בעקבות התסיסה של ויקאלוורדה, כאשר המפלגה הפרוגרסיבית ניסתה ליישם את המניפסט הרפורמיסטי של Manzanares.
- 1856–1868: תקופת האיחוד הליברלי, כאשר ממשלת האיחוד הליברלי, קואליציה מרכזית, ניסתה לשמור על איזון בין שתי העמדות
- 1868: המשבר (לה גלוריוסה) ונפילתה של המלכה איזבלה, הובילו לגלותה לצרפת.