Loading AI tools
תשלום הנדרש לשם לימוד במוסד חינוכי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שכר לימוד (בראשי תיבות: שכ"ל) הוא תשלום הנדרש לשם לימוד במוסד חינוכי.
קיימים מודלים רבים ברחבי העולם לשכר לימוד, כשההבדל העיקרי הוא בין מוסדות (גני ילדים, בתי ספר, מכללות ואוניברסיטאות) פרטיים וציבוריים. הראשונים רשאים בדרך כלל לדרוש שכר לימוד כאוות נפשם, ללא פיקוח ברוב המדינות. מוסדות ציבוריים מסובסדים על ידי הממשלה; לעיתים הלימודים בהם בחינם, ולעיתים נדרשת השתתפות בדרגה זו או אחרת מצד הלומדים.
היעדר רשמי של שכר לימוד ("לימודי חינם"), כפי שנהוג בבתי הספר במדינת ישראל, למשל (לפי חוק לימוד חובה), לעיתים אינו תואם את המציאות, וההורים נדרשים לתשלומים ממינים שונים, חלקם עבור פעילויות נלוות ללימודים או שירותים מיוחדים (טיולים, טקסים, אבטחה, בריאות, מחשבים, מזגנים וציוד אחר). לפי החוק בישראל אין לשלול השתתפות בלימודים או בפעילויות נלוות עקב אי-יכולת לשלם; למרות זאת, מדי פעם מתפרסמים מקרים בהם חלה הפרה של חוק זה.
שכר הלימוד במוסדות להשכלה גבוהה (מכללות ואוניברסיטאות), משתנה בצורה דרסטית בין מוסדות, אזורים ומדינות שונות ברחבי העולם וזאת בהשפעת גישות חברתיות וכלכליות והבדלים היסטוריים.
מוסדות מסוימים רשאים לקבוע בעצמם את שכר הלימוד, בעוד שבמוסדות אחרים - בדרך כלל אוניברסיטאות ומכללות ציבוריות - נהוג שכר לימוד אחיד הנקבע על ידי הממשלה. ניתן לחלק את מדינות העולם לשלוש קבוצות, בהתאם לגובה שכר הלימוד הנהוג בהן:
החלוקה שלעיל היא כללית בלבד, ובמדינות מסוימות נהוגים חוקים מיוחדים. בבריטניה, למשל, קיים שכר לימוד סמלי, לכאורה, עם רמת פיקוח גבוהה יותר מזו שבארצות הברית אך נמוכה מבשאר מדינות אירופה. בבריטניה רשאית כל אוניברסיטה לקבוע את שכר הלימוד עד לגבול עליון של 3,000 ליש"ט בשנה. תקנה זו נכנסה לפועל בשנת 2006, לאחר רפורמה במערכת החינוך בבריטניה. התחזית הייתה שהאוניברסיטאות המבוקשות ביותר ייטלו את מלוא הסכום, בשעה שהאוניברסיטאות האחרות ינסו לפתות את הסטודנטים באמצעות שכר לימוד נמוך. הרפורמה נמצאת עדיין בחיתוליה, אך כיום מסתמן כי רובן המוחלט של האוניברסיטאות נאלצות ליטול את מלוא 3,000 הלירות, זאת עקב גירעונות גבוהים וקופות ריקות.
המקור הראשוני לתשלום שכר הלימוד הוא כסף עצמי או עזרה מההורים. במדינות רבות קיים דגש בנושא זה, וקיימים חוקים נוקשים המכריחים את ההורים לממן את לימודי ילדיהם ככל יכולתם (כתנאי לזכאות להלוואה ממשלתית, למשל). אם האמצעים העצמיים אינם מספיקים לתשלום שכר הלימוד, קיימות שלוש אפשרויות עיקריות לגיוס הסכום:
בישראל, מספר הסטודנטים אשר נטלו הלוואה לצורך מימון שכר הלימוד נמצא בעלייה בחמש השנים האחרונות, כאשר היקף מימון הלימודים על ידי הוריהם הולך ופוחת, וכן מצטמצם גם מימון הלימודים על ידי חסכונות שצברו הסטודנטים, נטילת הלוואות זו מתאפיינת גם בפריסת ההלוואה על פני מספר חודשים רב יותר[1][2]. בין הגורמים לעלייה זו בהיקף ההלוואות נכללים משבר הקורונה[3][4] שהחריף את מצבם הכלכלי של הסטודנטים, וכן הגידול ביוקר המחיה המביא לעלייה בהוצאות הנלוות ובעלויות הדיור[5].
במדינות רבות עומד במשך זמן רב נושא שכר הלימוד על סדר היום הציבורי. במיוחד נכון הדבר במדינות שבהן נהוג שכר לימוד אפסי או סמלי; במרוצת הדורות נוטות קופות האקדמיה להידלדל, ושכר הלימוד מוזכר תמיד במקרים אלו כמקור מימון ראשוני. להלן מספר טיעונים של תומכי ומתנגדי שכר הלימוד:
שכר הלימוד בישראל מהווה רק 16% ממימון האוניברסיטאות בישראל. 70% מהמימון מגיע מהמדינה והשאר מתרומות[6].
לאחר תקופה קצרה בה הלימודים באוניברסיטה העברית ניתנו בחינם, נקבע שכר לימוד של 5 לא"י לשנה. בשנת 1935 הועלה שכר הלימוד ל-10 לא"י[7]. בשנת 1946, הועלה שכר הלימוד בטכניון מ-45 לא"י ל-60 לא"י והסטודנטים פתחו בשביתה[8]. גם באוניברסיטה העברית הוכפל שכר הלימוד מ-20 ל-40 לא"י[9].
בראשית ימי מדינת ישראל, שכר הלימוד באוניברסיטה היווה רק חלק קטן מהכנסות המוסד, בין 5-10%, כאשר סטודנטים למדעי הטבע שילמו בנוסף לשכר הלימוד גם תשלום עבור מעבדות[10]. האוניברסיטה בקשה להעלות מדי שנה את שכר הלימוד בגלל האינפלציה, אולם הסטודנטים טענו שהם אינם יכולים לעמוד בשכר לימוד גבוה והתנגדו להעלאות בשכר הלימוד[11]. באמצע שנת 1952 המליצה ועדת החינוך של הכנסת על העלאת שכר הלימוד ל-100 ל"י, תוך ש-20 ל"י מועברות לקרן מלגות, ונעשים צעדים משלימים לסיוע לסטודנטים[12]. בפתיחת שנת הלימודים של 1952–1953 קיימו הסטודנטים שביתת תשלומים בדרישה להורדת שכר הלימוד[13]. בטכניון היווה שכר הלימוד כ-15% מעלות החזקת המוסד[14]. בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה כיסו התלמידים את כל הוצאות המוסד[15]. בטכניון התקיימה שביתת תשלומים בדצמבר 1953, נגד העלאת שכר הלימוד[16]. באוגוסט 1954 קבע שר החינוך שכר לימוד אחיד לכל הפקולטות באוניברסיטה ובטכניון[17], תוך העלאת שכר הלימוד[18] דבר שהביא שוב לשביתת סטודנטים[19]. בעקבות השביתה הוסכם על שיטת הצמדה חלקית של שכר הלימוד והקצבת 20% משכר הלימוד לקרן מלגות[20].
בעקבות קשיים תקציביים של המוסדות להשכלה גבוהה, הוקמה ועדת אגרנט. זו, קבעה במרץ 1959 כי יש צורך בהעלאה של שכר הלימוד, הצמדה ליוקר המחיה ולשכר המרצים והעמדה ממשלתית של הלוואות בגובה עד 40% משכר הלימוד[21]. הסטודנטים התנגדו למסקנות הוועדה ואיימו בשביתה[22]. מסקנות הוועדה לא יושמו לחלוטין ושכר הלימוד הוצמד רק ליוקר המחיה ולא לשכר האקדמאים. עם עליית שכר האקדמאים בשנות ה-60 נוצרו למוסדות גירעונות גדולים[23] שהביאו להקמת ועדת קרגמן בשנת 1966, כדי להעלות את שכר הלימוד בלא לפגוע בסטודנטים מעוטי יכולת[24]. חברי ועדת קרגמן נחלקו לגבי העלאת שכר הלימוד, אך עמדתו של ישראל קרגמן הייתה שיש להכפיל את שכר הלימוד ולהנהיג שכר לימוד מדורג[25]. הממשלה דנה בהצעות הוועדה[26] והחליטה להעלות את שכר הלימוד רק באופן חלקי[27]. החלטה זו הביאה לשביתת סטודנטים למספר ימים[28]. בפועל, המשיך שכר הלימוד לעלות פחות או יותר בהתאם למתווה של ועדת אגרנט[29]. בשנים 1971–1974 הוקמו ועדות בר ניב והרפז במטרה להביא להעלאת שכר הלימוד תוך הנהגת שכר לימוד מודרג[30], אולם ניסיונות אלו כשלו עם החלטת שר החינוך אהרן ידלין בנובמבר 1974 לקבל את עמדת הסטודנטים ולדחות את הנהגת שכר הלימוד המדורג לשנה הבאה[31], תוך המשך קביעת שכר הלימוד בהתאם למתווה של ועדת אגרנט[32]. באוגוסט 1976 חדל שר החינוך מנסיונותיו להגיע להסכמה עם הסטודנטים והורה לראשי האוניברסיטאות לקבוע את שכר הלימוד. אלו קבעו את שכר הלימוד ברמה של כ-10% מעל מה שלשיטתם מתחייב ממסקנות ועדת אגרנט. בעוד בשנות ה-50 היוו תרומות כמחצית מתקציב האוניברסיטאות, בהם למדו כ-7000 סטודנטים, בשנת 1976 הגיע מספר הסטודנטים לכ-50,000 וההקצבות של הממשלה והסוכנות היוו כ-80% מתקציב האוניברסיטאות. בעקבות זאת, קבעו ראשי האוניברסיטאות שחלקם של הסטודנטים בתקציב האוניברסיטאות צריך לגדול[33].
בהמשך הוקמו ועדת נבון (1977), ועדת קצב (1982), ועדת קוברסקי (1991), ועדת מלץ (1996), ועדת וינוגרד (2001) וועדת שוחט (2006).
בישראל התקיימו מספר מאבקי סטודנטים סביב המחלוקת על שכר הלימוד. שלושת הגדולים והמתוקשרים ביניהם התקיימו ב-1998, ב-2005 וב-2007.
את מאבק הסטודנטים של 1998 יזמה התאחדות הסטודנטים בישראל כמאבק להפחתת שכר הלימוד לפחות ב-50% או לביטולו כליל. המאבק כלל השבתה של כל מוסדות ההשכלה הגבוהה למשך יותר מחודש, הפגנות (שלוו במעצרים ובתלונות על אלימות משטרתית), שביתת רעב של חלק ממנהיגי הסטודנטים והקמת אוהל מחאה ברחבת אוניברסיטת תל אביב, בו התקיימו 'שיעורים אלטרנטיביים' עם אנשי רוח שבאו לתמוך בשובתים. בין מנהיגי המאבק היו ארז אשל, יו"ר תנועת דור שלום, וגילה גמליאל, לימים חברת כנסת מטעם הליכוד. למרות תמיכה ציבורית רחבה ומעקב יומיומי מצד העיתונות, הסתיים המאבק בהבטחה מעורפלת של ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, להקים ועדה שתדון בהפחתת שכר הלימוד. ההחלטה לסיים את המאבק בתמורה להבטחה זו ספגה ביקורת קשה, ומנהיגי הסטודנטים הואשמו כי "נקנו בפיצות" (אזכור לביקורה של אשת ראש הממשלה דאז שרה נתניהו במאהל המחאה והצעתה להזמין פיצות לסטודנטים השובתים רעב). עם זאת, מאבקם של הסטודנטים מיקד את תשומת הלב הציבורית בשכר הלימוד, ואהוד ברק כלל הבטחה מפורשת להפחתת שכר הלימוד במסע הבחירות שלו לראשות הממשלה ב-1999. למימוש ההבטחה כינס שר החינוך יוסי שריד בשנת 2001 את ועדת וינוגרד, אשר המליצה להפחית את שכר הלימוד ב-50% בתוך חמש שנים; המלצה זו מומשה באופן חלקי בלבד, לאחר החלפת השלטון ושכר הלימוד בישראל הופחת בפועל בכ-20%.
ב-2005 יזמה אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב מאבק נוסף, תחת הכותרת "מאבק למען הנגישות להשכלה הגבוהה" מתוך מטרה למנוע את העלאתו מחדש של שכר הלימוד וכן למנוע סגירת חוגים ותחומי לימוד על ידי האוניברסיטאות. מאבק זה הסתיים לאחר שמפלגת שינוי הציעה להעניק מהכספיים הייעודיים שקיבלה לתקציב ההשכלה הגבוהה.
בנובמבר 2006 כינסו שרת החינוך יולי תמיר ושר האוצר אברהם הירשזון ועדה חדשה לבחינת נושא שכר הלימוד בישראל, והעמידו בראשה את שר האוצר לשעבר אברהם שוחט. ועדה זו קמה כדי לבדוק את מצב ההשכלה הגבוהה ושכר הלימוד בישראל. נציגי מרצים, סגל זוטר וסטודנטים הביעו התנגדות לעצם כינוס הוועדה והטילו ספק במנדט שניתן לה, בשל הרכבה, שייצג לטענתם בעיקר את משרד האוצר ולא כלל נציגים מטעמם, ומכיוון שלשיטתם מדובר במסמוס ההחלטה שנתקבלה כבר בוועדת וינוגרד. לאחר הסכמי הבנות, שבהן גם הכנסת נציגי הסטודנטים לתת-הוועדה העוסקת בענייני שכר, המרצים קיבלו על עצמם את הוועדה וכך גם בתחילה הסטודנטים, אך האחרונים חזרו בהם כיוון שלטענתם לא היה בכוונת הממשלה לקיים את ההסכמים הללו. לאחר חופשת הפסח, בסמסטר אביב 2007, פתחו ארגוני הסטודנטים בשביתה על מנת להשיג שלוש מטרות מוצהרות: החזרת התקציבים שקוצצו ממערכת ההשכלה הגבוהה מאז שנת 2000, חזרה למתווה וינוגרד, וביטול ועדת שוחט. לטענת הסטודנטים, הפחתת שכר הלימוד תגדיל את נגישות השכבות החלשות בחברה להשכלה גבוהה ובכך תתרום לצמצום הפערים החברתיים בישראל. לעומתם, כלכלני האוצר טענו כי העלאת שכר הלימוד תשפר את איכות השירות שמקבלים הסטודנטים מהאוניברסיטאות.
בהתאם להמלצות הוועדות שדנו בנושא שכר הלימוד, שכר הלימוד צריך להיות מוצמד למדד המחירים לצרכן ומסכום זה צריכה להתבצע הפחתה. על ההפחתה להיות ממומנת על ידי תקצוב מהאוצר. שכר הלימוד בישראל אינו כולל שירותים נלווים הניתנים לסטודנטים כגון עלויות ביטחון, חנייה וכו' הנגבות מהסטודנטים בנפרד.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.