רשות מקומית בישראל
רשות מקומית במנגנון השלטוני הישראלי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
רשות מקומית בישראל היא היחידה הגאוגרפית-מנהלית הקטנה ביותר הנהוגה בישראל. נכון ל-2023 קיימות בישראל 258 רשויות מקומיות[1][2][3]: 82 מהן עיריות, 120 מועצות מקומיות, 54 מועצות אזוריות ושתי מועצות מקומיות תעשייתיות[4].
הבסיס החוקי למבנה הרשויות המקומיות הוא פקודת העיריות, שנחקקה (בנוסחה המקורי) בשנת 1934, ופקודת המועצות המקומיות שחוקקה ב-1941, אך עשרות חוקים נוספים מסדירים את פעולותיהן.
הרשויות המקומיות בישראל נחלקות לארבעה סוגים:
- עירייה: רשות מקומית של עיר, שמספר תושביה עולה על 20,000 בדרך כלל. עירייה יכולה גם לכלול מספר יישובים שכנים במסגרת איחוד רשויות מקומיות.
- מועצה מקומית: רשות מקומית של יישוב בעל אופי עירוני, כפרי או קהילתי, שמספר תושביו בין 2,000 ל-20,000. גם מועצה מקומית יכולה לכלול מספר יישובים.
- מועצה אזורית: מועצה המאגדת מספר יישובים כפריים וקהילתיים באזור גאוגרפי מסוים.
- מועצה מקומית תעשייתית: רשות מוניציפלית המנהלת אזור תעשייה בין-יישובי. מועצה מקומית תעשייתית היא מקרה ייחודי לישראל בלבד. זוהי מועצה ללא תושבים וללא דמוקרטיה מקומית. מתמנים למועצה שלושה נציגים של משרדי ממשלה, שלושה נציגים מהתעשייה המקומית ושלושה נציגים מרשויות מקומיות הגובלות בשטח המועצה.
כ-5% משטח ישראל אינו משויך לשום רשות מקומית. שטח כזה מכונה שטח גלילי.
ראש הרשות המקומית (ראש העירייה, ראש המועצה המקומית או ראש המועצה האזורית, בהתאם לאופי הרשות המקומית) נבחר לתפקידו בבחירות דמוקרטיות, ולצדו נבחרים חברי מועצת הרשות. כאשר רשות מקומית נקלעת למצב כספי קשה מאוד, הפוגע ביכולתה לתפקד, רשאי שר הפנים לפזר את מועצת הרשות, להדיח את ראש הרשות מתפקידו ולמנות ועדה קרואה לניהול הרשות המקומית עד להבראתה.
העיריות והמועצות המקומיות בישראל מאוגדות במסגרת "מרכז השלטון המקומי בישראל", שנוסד בשנת 1938. המועצות האזוריות מאוגדות בנפרד, במרכז המועצות האזוריות.
לצורכי חוק מס ערך מוסף רשות מקומית היא מלכ"ר.