רציף ואלונגו
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רציף ואלונגו (בפורטוגזית: Cais do Valongo) הוא רציף ישן הממוקם באזור הנמל של ריו דה ז'ניירו, בין הרחובות Coelho e Castro ו-Sacadura Cabral.[1]
 | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
| מידע כללי | |||||
| סוג |
רציף ימי, חורבות, אתר ארכאולוגי  | ||||
| כתובת |
Avenida Barão de Tefé - Saúde - Rio de Janeiro | ||||
| מיקום |
ריו דה ז'ניירו | ||||
| מדינה |
ברזיל | ||||
| הקמה ובנייה | |||||
| תקופת הבנייה | ?–1811 | ||||
| תאריך פתיחה רשמי |
1811 | ||||
| מידות | |||||
| שטח |
0.3895 הקטאר | ||||
| קואורדינטות | 22°53′50″S 43°11′15″W | ||||
|
(למפת ריו דה ז'ניירו רגילה) _-_Leste.png)  רציף ואלונגו | |||||
  | |||||
הרציף נבנה בשנת 1811 והיה מקום הנחיתה והמסחר של עבדים אפריקאים עד שנת 1831, הודות למצור על אפריקה שאסר את סחר העבדים בברזיל, אם כי נמשך עד 1888 באופן חשאי.[2] במהלך עשרים שנות פעילותו, נחתו ברציף בין 500 אלף למיליון עבדים.[3]
בשנת 1843 שופץ הרציף לנחיתה של הנסיכה תרזה כריסטינה, שהייתה אמורה להינשא לפדרו השני, קיסר ברזיל. הרציף נקרא אז Cais da Imperatriz (רציף הקיסרית).[4]
בין השנים 1850 עד 1920 נכבש האזור סביב המזח הישן על ידי עבדים שחורים ממספר מדינות. המלחין הייטור דוס פרזרס כינה את האזור "Pequena África" (אפריקה הקטנה).[5]
עד אמצע שנות ה-70 של המאה ה-18 ירדו עבדים באזור פראיה דו פייקס (כיום נקראת פראסה 15), ונסחרו ברואה דירייטה (כיום Rua 1º de Março) שבמרכז ריו דה ז'ניירו. בשנת 1774 הוחלט להעביר את סחר העבדים לאזור הרציף, ביוזמתו של המרקיז השני של לברדיו, דום לואיס דה אלמיידה פורטוגל סוארס דה אלארקו ד'אה א-מלו סילבה מסקרנאס, המשנה למלך ברזיל, שהוטרד מהעבדים היורדים מהנמל ונכנסים לעיר דרך הרחובות הראשיים, שלדבריו, "לא רק שנגועים באינספור מחלות, אלא גם עירומים".[5]
השוק הועבר לאזור לפני שהרציף נבנה, והחלופה הייתה להוריד את העבדים ולשלוח אותם מיד בסירה לואלונגו, ממנה הם יגיעו ישירות לחוף הים. בשנת 1779 עבר שוק העבדים לאזור ואלונגו, שם הגיע לשיאו בשנת 1808 עם בוא משפחת המלוכה הפורטוגזית, ובשנת 1831, כאשר סחר העבדים בברזיל נאסר, והחל להיעשות בחשאי.[5]
משנת 1808 התנועה כמעט והכפילה עצמה בעקבות צמיחתה של העיר לאחר העברת בית המשפט הפורטוגזי לברזיל, וגדילתה מ-15 אלף ל-30 אלף תושבים. עם זאת, רק בשנת 1811 נבנה הרציף, והעגינה נעשתה ישירות על ואלונגו.[5] בין השנים 1811–1831, ירדו ברציף בין 500 אלף למיליון עבדים.[1] בסוף שנות ה-20 של המאה ה-18 הגיע סחר העבדים בברזיל לשיאו. ריו דה ז'ניירו הייתה אז תחנת סחר עבדים מסחרית חשובה, והרציף היה שער הכניסה הראשי לעבדים שהגיעו מאנגולה, מזרח ומרכז אפריקה המערבית.
בשנת 1831 נאסר סחר העבדים הטרנס-אטלנטי, ובלחץ מצד אנגליה רציף ואלונגו נסגר. עם זאת, הסוחרים המשיכו לעגון בנמלים חשאיים.
בשנת 1843 שופץ הרציף ונבנה מעגן חדש שנועד לקבל את הנסיכה תרזה כריסטינה, אשתו לעתיד של פדרו השני, קיסר ברזיל. שמו של הרציף שונה ל-'Cais da Imperatriz' (רציף הקיסרית). בשנת 1911, במהלך הרפורמה העירונית שביצע ראש העיר פריירה פאסוס, נסגר הרציף שוב.[4][5]
אתר מורשת עולמית
בשנת 2011, במהלך החפירות שבוצעו במסגרת עבודות השיקום באזור נמל ריו דה ז'ניירו, התגלו הרציפים ואלונגו ואימפרטריז, זה על גבי זה, ויחד איתם מספר רב של קמעות וחפצי פולחן מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אנגולה ומוזמביק.[5][6] המכון הלאומי למורשת היסטורית ואמנותית והעיר ריו דה ז'ניירו רשמו את האתר הארכאולוגי של הרציף לאתרי המורשת העולמית של אונסק"ו.[4][7][8] הרציף הוגדר רשמית כאתר מורשת עולמית בשנת 2017.[9]
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
