רפואה תעסוקתית

רפואה תעסוקתית היא ענף ברפואה קלינית המתמקד בבריאות עובדים ובהיבטים הרפואיים של תנאי עבודה. עיקר עיסוקם של המומחים ברפואה תעסוקתית הוא בייעוץ לארגונים ולפרטים הנועד להבטיח שמירה על בריאות העובד ותנאי עבודה בטוחים. לרופאים מומחים ברפואה תעסוקתית ידע נרחב ברפואה קלינית ומיומנות מקצועית בתחומי אבחון מחלות וגורמיהן.

רפואה תעסוקתית שואפת לקדם ולשמר רמה גבוהה של בריאות פיזית, נפשית ורווחה חברתית של עובדים בכל תחומי העיסוק; מניעת עזיבת עובדים את מקום עבודתם על רקע בעיות בריאות, או דאגה לבריאותם, ואף חוויית עקה (סטרס) כתוצאה מתנאי העבודה; הגנת עובדים במקומות עבודתם מסיכונים הכרוכים בגורמי מחלות בסביבת העבודה; השמת עובדים ושימור עובדים בסביבה תעסוקתית המתאימה לכישוריהם.

הרפואה התעסוקתית מסייעת בשמירה על בריאות העובד במקום עבודתו. זוהי רפואה מונעת בעיקרה. עובדים, החשופים במקום עבודתם לגורמים מזיקים, חייבים לעבור בדיקות רפואיות תקופתיות, על מנת להפחית את הסיכון לחלות.

שירותי הרפואה התעסוקתית בארץ מופעלים מתוקף חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994, ומתוקף פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל-1970 ותקנותיה.^[1]

החובה לערוך בדיקות רפואיות תקופתיות לעובדים החשופים במקום עבודתם לגורמים מזיקים, חלה על ארבע קופות החולים: כללית, מכבי, לאומית ומאוחדת. בנוסף, שר הרווחה, בהסכמת שר הבריאות, הסמיך שירותים רפואיים נוספים, לבצע בדיקות רפואיות תעסוקתיות כנדרש בחוק.

תקנות הבטיחות בעבודה מגדירות את קופות החולים כשירות רפואי מוסמך לצורך עריכת בדיקות של רפואה תעסוקתית לגורמים מזיקים. מוסדות רפואיים שאינם קופות חולים ולשכות בריאות, כגון: מכונים רפואיים, מרפאות מפעלים, מרפאות של מרכזים רפואיים, מרפאות של אוניברסיטאות וכדומה, חייבים לעבור תהליך הסמכה.

תואר בבריאות בתעסוקה

מומחה ברפואה תעסוקתית הוא תואר מוכר בישראל הדורש ארבע שנות התמחות במסגרתן מתמקצע הרופא המתמחה משך שלוש שנים ברפואה תעסוקתית (הכוללות בתוכן גם לימודים אקדמאים לתואר שני בבריאות בתעסוקה), תשעה חודשים ברפואה פנימית, ותקופות קצרות יותר במגוון מקצועות רפואיים בהם: אפידמיולוגיה, אורתופדיה, פסיכיאטריה, ועוד.^[2] בתום תקופת התמחותו נדרש הרופא לעמוד בבחינות הבודקות את הידע והמיומנות שרכש כתנאי לקבלת התואר מומחה ברפואה תעסוקתית.

בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב קיימת התכנית לתואר שני בבריאות תעסוקתית עבור רופאים. התכנית באה לספק כלים לקידום תהליכי עבודה בטוחים ובריאים יותר במגוון מגזרים ומסגרות. התכנית מתקיימת בדרך כלל בהתמחות בתואר שני בבריאות הציבור, אולם במקרים מסוימים נלמדת כתוכנית נפרדת לתואר שני. הביקוש למומחים בתחום הבריאות התעסוקתית עלה באופן משמעותי לאחרונה וכך במשרד הבריאות ובמשרד הרווחה מעודדים סטודנטים לפנות לענף. דרך הכלים שנלמדים בתוכנית הבוגרים יכולים להשתלב ולהתקדם במערכי הבריאות התעסוקתית של בתי חולים וקופות חולים, מרכזים מחקריים, מפעלים, גופים ציבוריים ומוסדות אקדמיים.

בריאות תעסוקתית הוא תחום שעיקרו רפואה מונעת המתרכזת ביחסי הגומלין שבין סביבת העבודה, האדם העובד, ומצב בריאותו. התחום מתמקד בהשפעת סביבת העבודה ותנאי העבודה על הבריאות במטרה למנוע סיכונים ולטפל בהם ולשמור על סביבת עבודה בטוחה ובריאה, לטובת העובד והארגון.^[3]

התוכנית לתואר מוסמך בבריאות תעסוקתית (M.Occ.H) מכשירה את בוגריה לקידום תהליכים למען סביבת עבודה בריאה, מוגנת ובטוחה, ולשמירה על הבריאות הפיזית והנפשית העובד. ומעניקה להם ידע ומיומנויות להוביל ולהשפיע באופן משמעותי על תהליכים חשובים אלו. במסגרת הלימודים, לומדים הסטודנטים על הקשר בין תעסוקה, זיהום סביבתי, התנהגות, אסונות סביבתיים ובריאות.

קידום בריאות תעסוקתי וסביבתי מחייב שיתוף פעולה רב– תחומי ולכן התוכנית מגייסת אנשי מקצוע מתחומים שונים, במטרה להשפיע על קביעת מדיניות שתדרג את שימור הבריאות התעסוקתית והסביבתית כאחת מהעדיפויות הראשוניות בתהליך קבלת החלטות המבוסס ידע, לטובת חקיקה השומרת על סביבה נקייה ומונעת מחלות.