רפאל מאהלר
היסטוריון ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
היסטוריון ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רפאל מָאהלֶר (בכתיב יידי: מאַהלער; בלועזית: Raphael Mahler; 15 באוגוסט 1899 – 4 באוקטובר 1977) היה היסטוריון יהודי אמריקאי-ישראלי. חתן פרס ישראל להיסטוריה של עם ישראל לשנת תשל"ז (1977).
 | |
| לידה |
15 באוגוסט 1899 נובי סונץ', רפובליקת פולין  |
|---|---|
| פטירה |
4 באוקטובר 1977 (בגיל 78) תל אביב-יפו, ישראל |
| ענף מדעי |
היסטוריה |
| מקום קבורה |
עין השופט |
| מקום לימודים | |
| מוסדות | |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
רפאל מאהלר נולד בעיר נובי סונץ' (סאנץ) שבממלכת גליציה של האימפריה האוסטרו-הונגרית. קיבל חינוך יהודי מסורתי עד גיל 15, ולאחר מכן למד בתיכון בקרקוב וסיים בשנת 1918. אחר כך למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת וינה, ולמד לימודי יהדות בבית המדרש המודרני לרבנים בעיר. בין מוריו היה הד"ר יצחק שיפר.[1] ב-1922 קיבל תואר דוקטור, על עבודה שעסקה בבעיות הסוציולוגיות של הקידמה (בשנת 1928 הוכר התואר על ידי אוניברסיטת ורשה), ושב לפולין. בפולין שבין מלחמות העולם שימש מורה ומחנך בגימנסיות העבריות "יבנה" ו"אסכלה" בלודז', קונין וורשה. כמו כן היה חבר המחלקה להיסטוריה של "ייווא" - המכון למדעי היהדות (YIVO) בווילנה וחבר הוועד המרכזי של תנועת "פועלי ציון שמאל". ביחד עם עמנואל רינגלבלום יסד את "חוג ההיסטוריונים היהודים הצעירים" בו הוא שימש כחוקר ועורך[2].
בשנת 1937 היגר מאהלר לארצות הברית. הוא היה חבר הנהלת "ייווא" בניו יורק ובשנים 1938–1949 הורה בסמינרים עבריים למורים ובמכון היהודי המדעי "ייווא". בשנים 1947–1948 ובשנת 1950 ביקר מאהלר בישראל והיה מרצה אורח בסמינר הקיבוצים. בשנת 1951 עלה לישראל והצטרף לסגל בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב ומאוחר יותר באוניברסיטת תל אביב כפרופסור מן המניין להיסטוריה של עם ישראל וכחבר סנאט האוניברסיטה.
פעילותו של מאהלר התקיימה גם בהיותו חבר האיגוד העולמי למדעי היהדות, חבר נשיאות הקונגרס הציוני וסגן חבר בוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית. כמו כן הוא היה יו"ר בליגה למניעת כפייה דתית, חבר מרכז מפ"ם וחבר הוועדה המדינית במפלגה. בשנת 1963 התלווה לנשיא המדינה זלמן שזר להבאת עצמותיו של דב בר בורוכוב לקבורה בישראל.
לאורך השנים התפרסמו כתביו של מאהלר בעיתונים שונים ביידיש ובעברית. במשך תקופה הוא היה עורך הרבעון "דאס ווירטשאפטלעכע לעבן". ספריו העיקריים הם "תולדות היהודים בפולין" (1946), "הקראים" (1950), "דברי ימי ישראל – דורות אחרונים" (4 כרכים) ו"החסידות וההשכלה בפולין העתיקה" (1958). ספריו היו מושא לפולמוס חריף בין תומכים למתנגדים[3]. אחד ממבקריו, מנדל זינגר, טען שמאהלר מוסר בספרו "מקרים ומאורעות בניגוד למציאות ויש שהוא מגזים דברים עד כדי סילוף". כן האשימו בהעלמת דברים והבאת אמיתות לחצאין עד כדי סילוף ההיסטוריה[4]. מאהלר ראה בדברים ניגוח פוליטי, בחר שלא להגיב וכתב "שום דמאגוג לא יניעני לרדת למדרגתו ולהיכנס אתו בפולמוס"[5].
כחבר פעיל במפ"ם ובשמאל הישראלי, מאהלר התבלט כאיש רוח מרקסיסטי והדגיש את חשיבות הגורם הכלכלי והחברתי בהבנת ההיסטוריה היהודית. הוא צידד במטריאליזם היסטורי וראה חשיבות בהסקת מסקנות מעשיות מלימודי ההיסטוריה[2]. מאהלר כתב מחקרים ומאמרים רבים (הביבליוגרפיה שלו מונה מעל 500 פרסומים) בנושאי: ההיסטוריה של יהדות פולין, האוטונומיה המקומית של יהודי פולין במאה ה-18, הקראים, התנועה החסידית, ההיסטוריוגרפיה היהודית ותנועת ההשכלה. כתב בעברית, יידיש, פולנית, גרמנית ואנגלית.
בשנת 1977 הוענק למאהלר פרס ישראל להיסטוריה של העם היהודי. ב-4 באוקטובר באותה שנה, נפטר בתל אביב. נקבר בקיבוץ עין השופט.
בפעילותו הפוליטית כחבר מפ"ם תמך בהשלמה עם ערביי ישראל ובשנות ה-50 קרא לסייע להם בכספי המגבית הציונית מחוץ לארץ[6]. בבחירות לכנסת הרביעית הוא הוצב במקום ה-19 של רשימת מפ"ם לכנסת[7].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
