מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רפאים (באוגריתית: 𐎗𐎔𐎜𐎎 – רפאֻם, או 𐎗𐎔𐎛𐎎 – רפאִם; בפיניקית: 𐤓𐤐𐤀𐤌[1] – רפאם; בנאו־פונית: 𐤓𐤀𐤐𐤀𐤌[2] – ראפאם)[3] הוא מונח שמי מערבי קדום. במקרא הוא מתייחס לשתי קבוצות נבדלות: האחת היא עם קדום, כנראה ענקים אגדיים; השנייה היא כינוי לדרי השאול.[4] את המשמעות השנייה ניתן למצוא בשירה האוגריתית ובכתובות פיניקיות, וייתכן שגם את המשמעות הראשונה ניתן למצוא באוגרית.
עם הענקים מתואר במקרא כעם שישב בעבר הירדן המזרחי לפני בואם של העמונים והמואבים לשם. מעם זה נותרו שרידים בודדים בדורות מאוחרים יותר: על עוג מלך הבשן נאמר שהוא "מיתר הרפאים", ואף מאות שנים אחר כך, בימי דוד, מדובר על ענקים גיבורים המתוארים "כילידי הרפה", ועל פי ההבנה המקובלת גם הם קשורים לרפאים.
מקובל במחקר כי יש זיקה בין עם הרפאים לרפאים שוכני השאול, אך טיבה המדויק של זיקה זו אינו ברור.[דרוש מקור]
בשירה האוגריתית, הרפאים מופיעים כאלים זוטרים של רוחות המתים, בכמה הקשרים שפירושם קשה.[5] "רפא" אף מופיע כמרכיב בשמות אוגריתיים, וכן בשמות מקראיים (כגון רפאל) ואמוריים.[6] הכינוי של דנאל מעלילת אקהת "דנאִל מת רפאִ" (דנאל איש הרפא) מעלה את האפשרות שגם באוגרית נודעו הרפאים כעם קדום.[6] ייתכן אפוא שהרפאים באוגרית היו שבט של בני אדם גבוהים וחסונים, בשר ודם, שיוחסו להם אף אלוהויות זוטרות; וייתכן שפרשנות זאת מתאימה גם לרפאים במקרא.[7]
בספר בראשית מסופר כי כדרלעומר מלך עילם והמלכים אשר איתו הכו אותם והרגום (בראשית, י"ד, ה'). עוד מסופר כי המואבים כינו אותם בשם אימים (דברים, ב', י"א) ואילו העמונים כינו אותם בשם זוזים וזמזומים (דברים, ב', כ'). על עוג מלך הבשן סופר כי הוא היה השריד האחרון מהם, וכי גודלו היה עצום (דברים, ג', י"א).
ארץ רפאים הייתה ממוקמת בבשן: "כל חבל הארגב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים" (דברים, ג', י"ג). על פי ספר בראשית הם גרו ביישובים: "עשתרת קרנים", "הם" וב"שוה קרייתים". עשתרות היה גם האזור שבו גר עוג מלך הבשן לפני שבני ישראל בהנהגת משה הורישו אותו (יהושע, י"ב, ד', יהושע, י"ג, י"ב). בספר יהושע מסופר כי היו מהם בתקופתו בהר אפרים (יהושע, י"ז, ט"ו). הרפאים כנראה גרו גם בעמק באזור ירושלים שעל שמם נקרא עמק רפאים (יהושע, ט"ו, ח', יהושע, י"ח, ט"ז).
במספר מקומות במקרא מתואר כי הרפאים היו קבוצה דומה לענקים: "הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ, עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים. רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים, וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים."(דברים, ב', י'–י"א). "אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא, רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים, וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים. עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים, וַיַּשְׁמִידֵם ה' מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם". (שם שם כ'–כ"א).
את עקבותיהם בתנ"ך אנו מוצאים עד תקופתו של דוד המלך, בה דוד ואנשיו הורגים במלחמה מספר צאצאים אימתניים של הרפה מגת (המפורסם שבהם גוליית). בקרב כנגד ישבי בנוב מילידי הרפה, דוד נקלע למשבר וכמעט שנהרג, ומאז אנשיו אוסרים עליו לצאת למלחמה (שמואל ב', כ"א, ט"ו–כ"ב, דברי הימים א', כ', ד'). על פי פרשן המקרא רש"י מקור שמם מלשון ריפיון וחולשה. "שכל הרואה אותם - ידיו מתרפות" ולכן הם נקראים גם אימים "שאימתם מוטלת על הבריות" (דברים, ב', י"א).
הרפאים מוזכרים במקרא בהקבלה למתים: "מתים בל יחיו, רפאים בל יקמו, לכן פקדת ותשמידם ותאבד כל זכר למו" (ישעיהו, כ"ו, י"ד), כשוכני השאול (ישעיהו, י"ד, ט', משלי, ט', י"ח), וכניגוד לתחיית המתים - "הקיצו ורננו שכני עפר...וארץ רפאים תפיל" (ישעיהו, כ"ו, י"ט), עד ששמם הפך להיות שם נרדף למוות ולגהנום (משלי, ב', י"ח).
.jpg)
בכתובות הקבורה הפיניקיות של תבנת ואשמנעזר מלכי צידון מופיע המונח "רפאים" במסגרת קללה למי שיפתח את הקבר, שלא ייקבר עם המתים: "אל יהיה לך [...] משכב עם רפאים", "אל יהיה להם משכב עם רפאים ואל יקברו בקבר".[8][9] בכתובות דו־לשונית נאו־פונית ולטינית (אנ') נמצא המונח "לעלנם אראפאם" כמקביל ל־"D(is) M(anibus) SAC(rum)", במשמעות "לְאלי רוחות המתים".[8][10]
התלמוד הבבלי במסכת נידה[11] מבאר שהיו מצאצאי הנפילים שהם שני מלאכים בשם שמחזאי ועזאל שנפלו מהשמים בדור אנוש והולידו בנים מנשים אנושיות.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
