רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד
רעב המוני ששרר באירלנד / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד או בקצרה הרעב הגדול (בגאלית אירית: An Gorta Mór; באנגלית: Great Irish Famine) הוא השם שניתן לרעב ההמוני ששרר באירלנד בין השנים 1846 ו-1849.
התנאים לקיומו של רעב במדינה מערב אירופית באמצע המאה ה-19 נוצרו בחמישים השנה שקדמו לרעב, ומחולליהם היו המדיניות הכלכלית של הממלכה המאוחדת (אשר אירלנד הייתה חלק ממנה באותה תקופה), שיטות חקלאיות כושלות, הסתמכות על משק מונוקולטורי, והופעת הכימשון (Phytophthora infestans), פרוטיסט שהרס את יבול תפוחי האדמה שהיה מקור מחייתם של רוב תושבי האי. תוצאותיו המיידיות של הרעב נמשכו עד 1851, ובשנים שבין 1846–1851 מיוחסים לרעב בין 750 אלף למיליון מקרי מוות (קיימים אומדנים שונים)[1]. מספר כפול של אנשים היגרו מן האי לאנגליה, לארצות הברית, לקנדה ולאוסטרליה ויצרו שם פזורה אירית[2].
לרעב הייתה השפעה קטלנית קצרת טווח, יחד עם שינוי ארוך טווח בתרבות האירית ובמסורת המקומית עד היום. רעב תפוחי האדמה הגדול נבע מהצטברות של גורמים סוציאליים, ביולוגיים, פוליטיים וכלכליים, איריים ואנגליים כאחד.