רוג'רס מורטון

רוג'רס מורטון
Rogers Morton
לידה	19 בספטמבר 1914; לואיוויל, קנטקי
פטירה	19 באפריל 1979 (בגיל 64); איסטון, מרילנד
שם מלא	רוג'רס קלארק באלארד מורטון
מדינה	ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת ייל; המכללה לרופאים וכירורגים של אוניברסיטת קולומביה; אוניברסיטת קולומביה; בית ספר וודברי פורסט ;
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
	1 במאי 1975 – 2 בפברואר 1976; (278 ימים)
תחת הנשיא	ג'רלד פורד
	→ פרדריק דנט אליוט ריצ'רדסון ←
	29 בינואר 1971 – 30 באפריל 1975; (4 שנים)
תחת הנשיאים	ריצ'רד ניקסון ; ג'רלד פורד
	→ וולי היקל סטנלי האת'אווי ←
	14 באפריל 1969 – 15 בינואר 1971; (שנה)
	→ ריי בליס בוב דול ←
	3 בינואר 1963 – 29 בינואר 1971; (8 שנים)
	→ תומאס ג'ונסון ויליאם אוסוולד מילס ←

רוג'רס קלארק באלארד מורטון (באנגלית: Rogers Clark Ballard Morton;‏ 19 בספטמבר 1914 – 19 באפריל 1979) היה פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כמזכיר הפנים וכמזכיר המסחר של ארצות הברית בתקופת כהונתם של הנשיאים ריצ'רד ניקסון וג'רלד פורד, בהתאמה. הוא גם כיהן כחבר הבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מדינת מרילנד.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

סגירה

על אף שנולד בלואיוויל שבקנטקי, עבר מורטון להתגורר בחווה בחוף המזרחי של מרילנד בשנות החמישים המוקדמות. ב-1962 הוא נבחר לבית הנבחרים, ושם צבר רקורד סביבתני. מורטון התלוצץ על כך שראשי התיבות של שמותיו האמצעיים שלו מסמלים את השם "מפרץ צ'ספיק". בשנת 1968, מורטון שיחק תפקיד מרכזי במסע הבחירות של ריצ'רד ניקסון לנשיאות, ונבחר על ידיו ב-1969 לשמש כיושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית.

בבחירות לסנאט של ארצות הברית ב-1970, מורטון נחשב ליריב ראוי לסנאטור ג'וזף טידינגס בקרב על מושבו בסנאט ממרילנד, אבל הוא בחר במקום זאת לעמוד בראשות הוועדה הרפובליקנית הלאומית. ב-1971 מינה אותו הנשיא ניקסון למזכיר הפנים, ובמהלך כהונתו פיקח על בניית מערכת קו צינור הנפט טראנס-אלסקה וכן על משבר האנרגיה העולמי. מורטון היה האדם היחיד מהחוף המזרחי לכהן כראש מחלקת הפנים של ארצות הברית במאה ה-20.

בעקבות התפטרותו של ניקסון עקב פרשת ווטרגייט, המשיך מורטון בתפקידו בממשלו של ג'רלד פורד עד 1975, עת היה מועמד למזכיר המסחר. מאפריל עד אוגוסט 1976, מורטון שימש כמנהל מסע הבחירות של פורד בבחירות לנשיאות 1976. מורטון פרש מהפוליטיקה של ארצות הברית בעקבות תבוסתו בבחירות של פורד. שלוש שנים מאוחר יותר, הוא נפטר ממחלת הסרטן בביתו באיסטון על החוף המזרחי של מרילנד.

מורטון נולד בלואיוויל, בנם של הרופא דייוויד קלארק מורטון, ורעייתו, מרי האריס באלארד מורטון (1884-1927), שהתפרנסה מעסקי קמח. למורטון קשר משפחתי לג'ורג' רוג'רס קלארק (אנ'), קצין צבא ששירת במלחמת העצמאות של ארצות הברית. למורטון עוד שני אחים; אחיו ת'רוסטון מורטון (אנ') היה גם בעל קריירה פוליטית, כיהן כיושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית בשנים 1959–1961 וכן ייצג את קנטקי בבית הנבחרים של ארצות הברית ולאחר מכן בסנאט של ארצות הברית^[1].

מורטון רכש את חינוכו המוקדם מ"בית הספר וודברי פוסט" סמוך לעיירה אורנג' שבוירג'יניה, ובשנת 1937 סיים את חוק לימודיו באוניברסיטת ייל, שם היה חבר באחוות דלתא קאפה אפסילון. בדומה לאביו, מורטון עבד כדי להיות רופא ונכנס לקולג' אוניברסיטת קולומביה לרופאים וכירורגים. עם זאת, הוא נשר משם לאחר שנה אחת^[1]. ב-1939 התחתן מורטון עם אנה ג'ונס. היו להם שני ילדים, דייוויד קלארק ואן מורטון.

ב-1938 הוזמן מורטון לצי ארצות הברית, אך שירת למשך זמן קצר בשל בעיות בגבו. לאחר מכן הוא נכנס לעסקי הקמח המשפחתיים שלו, "באלארד ובאלארד" ("Ballard & Ballard")^[1]. בשנת 1941, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, התגייס מורטון לחיל התותחנים המשוריין של צבא ארצות הברית כטוראי ושירת שם בזירה האירופית. הוא עזב את הצבא בדרגת קפטן ב-1945^[2].

לאחר המלחמה חזר מורטון לעסק המשפחתי, שם כיהן כנשיא בשנים 1947-1951. בשנת 1952 התמזג העסק לחברת הקמח פילסבורי, שם מונה מורטון למנהל וחבר מועצת המנהלים למספר שנים^[1].

בשנת 1947, מורטון השקיע זמן רב בעזרה לאחיו ת'רוסטון במסע בחירתו המוצלח לבית הנבחרים של ארצות הברית בקנטקי^[1]. לאחר החשיפה הראשונית לפוליטיקה, מורטון עבר לחוף המזרחי של מרילנד בתחילת שנות החמישים, שם הקים חוות בקר המשתרעת על 1,400 דונם (5.7 קילומטר רבוע) לאורך נהר ואי שבמחוז טלבוט. ב-1962, החליט מורטון להתמודד מול נציג מחוז הקונגרס הראשון של מרילנד בבית הנבחרים המכהן, תומאס פרנסיס ג'ונסון הדמוקרט. ג'ונסון, שהִתְנוֹדֵד משערורייה פוליטית, הפסיד למורטון בבחירות הכלליות. מורטון זכה לשבחים על כך שלא הפך את הצרות המשפטיות של ג'ונסון לסוגיית הקמפיין העיקרית שלו^[3].

מורטון נבחר מחדש לקונגרס של ארצות הברית ארבע פעמים נוספות, ושם כיהן מ-1963 עד 1971. בקונגרס התעסק בחקיקה סביבתנית - הוא התעסק בשימור מפרץ צ'ספיק, ובחוקים המפחיתים את אילוח המפרץ. כמו כן, הוא פעל להקמת פארק לאומי באי אסאטיג. בנוגע לזכויות האזרח, מורטון הצביע בעד חוק זכויות האזרח משנת 1964, אך נגד חוק זכויות האזרח מ-1968^[1].

במהלך כינוס הוועדה הרפובליקנית הלאומית ב-1968, מורטון שימש כעוזרו של המועמד לנשיאות ריצ'רד ניקסון. מורטון גם הזמין את ספירו אגניו, אז מושל מרילנד והמועמד לסגן הנשיא לנאום^[1].

בשל תפקיד המפתח שלו במסע הבחירות של ניקסון, מורטון היה צפוי להתמנות למזכיר הפנים של ארצות הברית בשנת 1969. עם זאת, הוא הועבר לתפקיד לטובת אדם ממערב ארצות הברית. הוא נחשב גם למי שעתיד להיות עמיתו למרוץ של ניקסון בבחירות לנשיאות 1972 במקומו של אגניו, מה שלא קרה. בינואר 1969, כדי להכיר תודה למאמציו, מינה ניקסון את מורטון ליושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית^[4]. לאחר מכן קידם אותו ניקסון לקבינט של ארצות הברית - קידום חסר תקדים, שהאריך ימים גם בממשלו של ג'רלד פורד^[5].

בשנת 1969, לקראת בחירות 1970 לסנאט של ארצות הברית, מורטון נחשב לאחד המועמדים הפוטנציאליים שיאתגרו את הסנאטור הדמוקרטי המכהן ממרילנד, ג'וזף טידינגס. מורטון התעניין במועמדות הרפובליקנית למושב השני של מרילנד בסנאט בבחירות 1968, אך נסוג מהעניין לטובת צ'ארלס מתיאס כדי למנוע קרב בבחירות במקדימות^[6].

עוד שוער כי רצונו של מורטון להיבחר למושבו של טידינגס גדל לאחר פרסום מאמר מערכת בעיתון "בולטימור סאן" שקרא לו לאתגר את טידינגס. מקורות בממשל של סגן הנשיא ספירו אגניו, שהיה מושל מרילנד לשעבר, העירו כי מורטון יהיה מועמד רציני בבחירות. כאשר מורטון הצהיר כי הוא יפרסם הודעה חשובה עם הנשיא ניקסון בדצמבר 1969, נראה היה כמעט בוודאות באותו זמן כי בהודעה זו יצהיר על התמודדותו^[6].

עם זאת, הרפובליקנים ברחבי הארץ היו מודאגים כי מורטון, שזה עתה מונה ליושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית בינואר 1969, יתפטר במהלך עונת הבחירות כדי להתמקד בהתמודדות מול טידינגס. הנשיא ניקסון התייחס לדאגותיהם, ועודד את מורטון להישאר יושב ראש הוועדה. ב-16 בדצמבר 1969, עם ניקסון לצדו, הודיע מורטון כי הוועדה הרפובליקנית הלאומית נמצאת בראש סדר העדיפויות שלו, וכי הוא לא יתמודד מול טידינגס^[6]. מורטון גם העניק את מלוא תמיכתו במועמד ג'ון גלן ביל הבן, חבר טרי בסנאט של ממרילנד^[7].

החלטתו של מורטון לא להתמודד מול טידינגס הדאיגה תחילה את הרפובליקנים במרילנד, שראו במורטון כאחד המועמדים הטובים ביותר שלהם. רפובליקנים אחרים החלו גם להפחית בערכו של טידינגס עקב העושר והפופולריות שלו באזורים העירוניים הצפופים של מחוז מונטגומרי והעיר בולטימור^[7]. עם זאת, למרות החששות הראשוניים של הרפובליקנים, ג'ון גלן ביל הבן הביס את טידינגס ב-3 בנובמבר 1970, בהפרש של יותר מ-30,000 קולות^[8].

מורטון המשיך לכהן בבית הנבחרים וכיושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית עד 1971, עת הוא מונה למזכיר הפנים של ארצות הברית בידי הנשיא ניקסון. מינויו אושר פה אחד על ידי ועדת המשנה של הסנאט לענייני פנים, אם כי הועלו כמה חששות לגבי הרקורד הסביבתני של מורטון על ידי פיליפ ברי, אז נשיא מועדון סיירה^[9]. קודמו של מורטון, וולטר ג'וזף היקל, נבחר להמשיך את תפקידו כמזכיר הפנים ב-1969, אך ניקסון החליט לחזור בו בעקבות ביקורתו של היקל על מדיניות הבית הלבן^[1]. מורטון היה האדם היחיד מהחוף המזרחי לכהן כמזכיר הפנים במאה ה-20^[10].

עם קבלת תפקידו של מזכיר הפנים, הבטיח מורטון שהוא יפעל "לטהר את הסביבה". למרות זאת, ככל שכהונתו חלפה, הוא היה מבודד בהדרגה מן ההליכים של הבית הלבן ואיבד כמה מהחטיבות המרכזיות למחלקות אחרות. במהלך משבר האנרגיה העולמי ב-1973, למשל, הועברו חטיבות הנפט והגז הטבעי למחלקה למוכנות בשעת חירום. יתר על כן, אף על פי שמורטון היה זה שהודיע על בניית מערכת קו צינור הנפט טראנס-אלסקה, הועלו השערות כי לא מילא תפקיד מרכזי בקביעת התוואי שלו. ב-1 באוגוסט 1974 אישר מורטון את הקמת הפארק המדברי המדינתי אנזה-בורגו.

כשעזב את תפקידו ב-1975, הופנתה ביקורת נוספת כלפי למורטון על פיקוחו החלקי על מחלקת הפנים של ארצות הברית. הוא גם זכה לביקורת על היעדר המרץ הדרוש כדי לשמש כראש מחלקה בקבינט, ועל כך שלא ראה דרך ליצירת מחלקה חדשה וחזקה יותר, שתחזיר את מחלקת הפנים למקומה^[11].

מזכיר המסחר

לאחר התפטרותו של הנשיא ניקסון בעקבות פרשת ווטרגייט, המשיך מורטון בתפקידו כמזכיר הפנים בממשלו של הנשיא ג'רלד פורד. במרץ 1975, בהיותו עדיין ראש מחלקת הפנים, היה מורטון המועמד של הנשיא פורד לתפקיד מזכיר המסחר של ארצות הברית. פורד ציין את ניסיונו העסקי הנרחב של מורטון כגורם העיקרי לבחירתו, והביע תקווה כי מורטון יוכל "לעודד עסקים אמריקאיים להרחיב את פיתוח האנרגיה ואת מאמצי השימור"^[9].

יועץ לנשיא

בינואר 1976, הודיע פורד כי מורטון עתיד להתפטר מתפקידו כמזכיר המסחר ובמקום זאת לשמש כיועץ לנשיא ארצות הברית ברמת קבינט. תפקידו החדש של מורטון היה לייעץ לנשיא במדיניות הפנים והכלכלה. תפקידיו של מורטון טשטשו את ההפרדה שבין תפקידיו הציבוריים ותפקידיו הפוליטיים, וגרמו למחלוקת על כך שמורטון צריך לחלק את זמנו בין הבית הלבן למסע הבחירות של פורד, וכן נשאלה השאלה האם משכורתו תשולם בידי משלמי המיסים או שמא בידי ועדת הבחירות של פורד. בהצהרה, מורטון אמר "אתם לא יכולים להפריד בין הממשלה לפוליטיקה", וכי יש לאפשר לנציגי הנשיא להציע ייעוץ פוליטי^[12].

הבחירות לנשיאות 1976

באפריל 1976 מונה מורטון למנהל הקמפיין של הנשיא פורד לקראת הבחירות לנשיאות באותה השנה. הוא החליף את חבר בית הנבחרים של ארצות הברית לשעבר בו קאלווי מג'ורג'יה, שנאלץ להתפטר בעקבות טענות בדבר שימוש לא ראוי בסמכות בעת שהיה מזכיר הצבא. מורטון ניהל את הקמפיין של פורד עד ה-25 באוגוסט 1976, כאשר הוא מונה ליושב ראש ועדת היגוי והוחלף בידי ג'יימס בייקר מיוסטון שבטקסס. ההורדה בתפקיד של מורטון הייתה לבקשתו. הוא אמר שהוא כבר לא רצה לשאת באחריות ובמחויבות של יושב ראש"^[13].

מורטון אובחן כחולה בסרטן הערמונית ב-1973, אך אמר שהמחלה נמצאת בשלב מוקדם ועדיין ניתן לטפל בה^[14]. עם זאת, בשנת 1979, מורטון הלך לעולמו מהמחלה בביתו באיסטון^[1]. הוא נקבר בבית הקברות בואי מילס, מרילנד^[2].

עיינו גם בפורטלים:
	פורטל אישים
	פורטל מלחמת העולם השנייה

מדיה וקבצים בנושא רוג'רס מורטון בוויקישיתוף

רוג'רס מורטון, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
רוג'רס מורטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

[1]
Smith, J. Y. (April 20, 1979). "Rogers C. B. Morton Dies, Politician, Farmer, Outdoorsman". The Washington Post. p. A1
[2]
מורטון, רוג'רס קלארק באלארד (1914 - 1979), באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
[3]
Phillips, Cabell (October 20, 1962). "Indicted Nominee Is Continuing Maryland Drive for House Seat". The New York Times. p. 8
[4]
Evans, Rowland; Robert Novak (January 10, 1969). "Rep. Morton of Maryland Is Called Likely Successor to GOP's Bliss". The Washington Post. p. A23
[5]
[6]
Jay, Peter A. (December 25, 1969). "Candidate Who Never Was, Anatomy of Morton's Trials". The Washington Post. p. H1
[7]
Jay, Peter A. (December 17, 1969). "Morton Won't Run Against Tydings". The Washington Post. p. A1
[8]
Meyer, Lawrence (November 5, 1970). "History Full Circle In Tydings' Defeat". The Washington Post. p. A1
[9]
Carper, Elsic (January 27, 1971). "Senate Interior Unit Approves Morton". The Washington Post. p. A2
[10]
Utley, Robert M. and Barry Mackintosh; The Department of Everything Else: Highlights of Interior History; Dept. of the Interior, Washington, D.C.; 1989
[11]
Carter, Luther J. (November 5, 1970). "The "Good Soldier" Leaves Interior, a Troubled Agency". Science Vol. 188, No. 4185. pp. 242–244, 292
[12]
Chapman, William (January 14, 1976). "Morton Named Ford Aide". The Washington Post. p. A2
[13]
Walsh, Edward (August 26, 1976). "Morton Ousted, Ford Names New Campaign Chief". The Washington Post. p. A1
[14]
Rogers Morton Has Cancer". The Washington Post. February 20, 1973. p. A1

[הערה_אחת-1] [1]
Smith, J. Y. (April 20, 1979). "Rogers C. B. Morton Dies, Politician, Farmer, Outdoorsman". The Washington Post. p. A1

[הערה_שתיים-2] [2]
מורטון, רוג'רס קלארק באלארד (1914 - 1979), באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)

[3] [3]
Phillips, Cabell (October 20, 1962). "Indicted Nominee Is Continuing Maryland Drive for House Seat". The New York Times. p. 8

[4] [4]
Evans, Rowland; Robert Novak (January 10, 1969). "Rep. Morton of Maryland Is Called Likely Successor to GOP's Bliss". The Washington Post. p. A23

[5] [5]

[הערה_שלוש-6] [6]
Jay, Peter A. (December 25, 1969). "Candidate Who Never Was, Anatomy of Morton's Trials". The Washington Post. p. H1

[הערה_ארבע-7] [7]
Jay, Peter A. (December 17, 1969). "Morton Won't Run Against Tydings". The Washington Post. p. A1

[8] [8]
Meyer, Lawrence (November 5, 1970). "History Full Circle In Tydings' Defeat". The Washington Post. p. A1

[הערה_חמש-9] [9]
Carper, Elsic (January 27, 1971). "Senate Interior Unit Approves Morton". The Washington Post. p. A2

[10] [10]
Utley, Robert M. and Barry Mackintosh; The Department of Everything Else: Highlights of Interior History; Dept. of the Interior, Washington, D.C.; 1989

[11] [11]
Carter, Luther J. (November 5, 1970). "The "Good Soldier" Leaves Interior, a Troubled Agency". Science Vol. 188, No. 4185. pp. 242–244, 292

[12] [12]
Chapman, William (January 14, 1976). "Morton Named Ford Aide". The Washington Post. p. A2

[13] [13]
Walsh, Edward (August 26, 1976). "Morton Ousted, Ford Names New Campaign Chief". The Washington Post. p. A1

[14] [14]
Rogers Morton Has Cancer". The Washington Post. February 20, 1973. p. A1

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]